שלום חברים. על סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב אפשר להתוועד בכל זמן. יש כאלה שעושים את זה בשבת בבוקר עם הקוגל, ואחרים עושים את זה בליל שבת ובכל עת מצוא.
מהו הכוח המיוחד של הסיפורים? בסיפור יש מסר עוקף תודעה. לפעמים כשבאים לבן אדם ונותנים לו מוסר באופן ישיר, הוא יכול להתנגד או להגיב ולתקוף בחזרה. לעומת זאת, כשאני שומע סיפור על מישהו אחר, במקום אחר ובזמן אחר, ההקשבה היא באופן אחר לגמרי.
היום אני רוצה לדבר איתכם על המעשה החמישי, הסיפור שנקרא "מעשה מבן מלך שהיה מאבנים טובות". ואני רוצה להמליץ לכם לקרוא אותו – זה ייקח לכם רק כמה דקות מתחילתו לסופו – ולקבל בענווה את העובדה שלא הכל שם יהיה מובן. אבל למרות שלא כל הסמלים והפרטים שבסיפור יתבהרו כראוי, יש ברכה מיוחדת בעצם הכרת הסיפור.
מי שמכיר את הניגון שאחרי סיפורי מעשיות – כן, יש ניגון שחסידי ברסלב נוהגים לשיר אחרי שיעור בסיפורי מעשיות, במיוחד בשבת בבוקר – מוזמן גם לשיר אותו לאחר הסיפור, לבד או עם בני ביתו או מי מרעיו, גם אם זה ביום חול, וכך לתת להארה המיוחדת של הסיפור להופיע בחיינו. כידוע, רבי נחמן אמר שבדרך כלל סיפורים עוזרים להירדם, אבל אני – אמר רבי נחמן – מספר לכם מעשיות בשביל שתתעוררו.
קנאת האחות
הסיפור הוא על מלך שלא היו לו ילדים והוא רצה שיהיה לו יורש למלכותו. בהתחלה הוא קיבל ברכה מאיזה צדיק שייוולד לו ילד ונולדה בת, אבל הוא רצה דווקא בן שימשיך את מלכותו. והנה, הוא קיבל הבטחה מחכם צדיק שייוולד לו בן שעשוי מאבנים טובות.
נקרא את הדברים בפנים:
"אָמַר לוֹ הֶחָכָם – הכוונה לצדיק שזימנו אותו לברך את המלך – "תּוּכַל לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁאֲצַוֶּה?". אָמַר הַמֶּלֶךְ: "הֵן". אָמַר לוֹ הֶחָכָם: "אֲנִי צָרִיךְ שֶׁתָּבִיא כָּל הַמִּינֵי אֲבָנִים טוֹבוֹת, כִּי כָּל אֶבֶן טוֹב יֵשׁ לוֹ סְגֻלָּה אַחֶרֶת, כִּי יֵשׁ אֵצֶל הַמְּלָכִים סֵפֶר שֶׁכָּתוּב בּוֹ כָּל מִינֵי הָאֲבָנִים טוֹבוֹת". אָמַר הַמֶּלֶךְ: "אֲנִי אוֹצִיא חֲצִי מַלְכוּתִי כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן". וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ כָּל מִינֵי הָאֲבָנִים טוֹבוֹת וּלְקָחָם הֶחָכָם וֶהֱדִקָּם – כלומר, טחן וכתש אותן. וְלָקַח כּוֹס יַיִן וּנְתָנָם לְתוֹכוֹ, וְנָתַן חֲצִי הַכּוֹס לְהַמֶּלֶךְ לִשְׁתּוֹת וְחֶצְיָהּ לְהַמַּלְכָּה. וְאָמַר לָהֶם שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם בֵּן שֶׁיִּהְיֶה כֻּלּוֹ מֵאֲבָנִים טוֹבוֹת, וְיִהְיוּ בּוֹ כָּל הַסְּגֻלּוֹת שֶׁל כָּל הָאֲבָנִים טוֹבוֹת, וְהָלַךְ לִמְקוֹמוֹ".
מה פשר הביטוי הזה "אבנים טובות"? ידוע שישנן אבנים בעלי תכונות וסגולות מיוחדות. יש תחום מדעי שלם העוסק באבנים טובות, וחוקר כל אבן על כל הגלום בה. יש גם מדרשים המסבירים את הדברים ביחס לאבני החושן. אם כן, הברכה למלך שיהיה לו בן העשוי מאבנים טובות, בשפת הסמלים הכוונה שיהיו בו כל התכונות הטובות שיש באבנים הללו.
ואכן, "וְיָלְדָה בֵּן, וְנַעֲשָׂה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה עַל הַמֶּלֶךְ. וְהַבֵּן הַנּוֹלַד לֹא הָיָה מֵאֲבָנִים טוֹבוֹת".
דיברנו על כך שלבן המלך כבר היה אחות גדולה ממנו, ומהרגע שהבן נולד היא החלה לקנא בו. היא ראתה שהיא כבר לא במרכז תשומת הלב. "וְהַבַּת מַלְכָּה רָאֲתָה שֶׁאֵינָהּ חֲשׁוּבָה כָּל־כָּךְ וְנִתְקַנְּאָה בּוֹ. רַק זֹאת הָיָה נֶחָמָתָהּ, בַּאֲשֶׁר שֶׁאוֹתוֹ הַצַּדִּיק אָמַר שֶׁיִּהְיֶה כֻּלּוֹ מֵאֲבָנִים טוֹבוֹת – טוֹב שֶׁאֵינוֹ מֵאֲבָנִים טוֹבוֹת…".
רבי נחמן ממשיך ומספר:
"פַּעַם אַחַת הָיָה הַבֶּן מֶלֶךְ מְחַתֵּךְ עֵצִים וְנִקַּף בְּאֶצְבָּעוֹ, וְרָצְתָה הַבַּת מַלְכָּה לִכְרֹךְ אֶת אֶצְבָּעוֹ, וְרָאֲתָה שָׁם אֶבֶן טוֹב, וְנִתְקַנְּאָה בּוֹ מְאֹד וְעָשְׂתָה עַצְמָהּ חוֹלָה, וּבָאוּ כַּמָּה דָּאקְטוֹרִים, וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת לָהּ רְפוּאָה, וְקָרְאוּ לַמְכַשְּׁפִים. וְהָיָה שָׁם מְכַשֵּׁף, וְגִלְּתָה לוֹ הָאֱמֶת, שֶׁהִיא עָשְׂתָה עַצְמָהּ חוֹלָה כַּנַּ"ל, וְשָׁאֲלָה אוֹתוֹ אִם יוּכַל לַעֲשׂוֹת כִּשּׁוּף לְאָדָם שֶׁיִּהְיֶה מְצֹרָע. אָמַר: "הֵן". אָמְרָה לוֹ: "אוּלַי יְבַקֵּשׁ מְכַשֵּׁף שֶׁיְּבַטֵּל הַכִּשּׁוּף וְיִתְרַפֵּא". אָמַר הַמְכַשֵּׁף: "אִם יַשְׁלִיכוּ הַכִּשּׁוּף אֶל הַמַּיִם, לֹא יוּכְלוּ לְבַטְּלוֹ עוֹד". וְעָשְׂתָה כֵּן, וְהִשְׁלִיכָה הַכִּשּׁוּף אֶל הַמַּיִם, וְנַעֲשָׂה הַבֶּן מֶלֶךְ מְצֹרָע מְאֹד, (וְהָיָה לוֹ) עַל חָטְמוֹ צָרַעַת וְעַל פָּנָיו וְעַל שְׁאָר גוּפוֹ, וְעָסַק הַמֶּלֶךְ בְּדָקְטוֹרִים וּבִמְכַשְּׁפִים וְלֹא הוֹעִילוּ".
הבת הגדולה מגלה לתדהמתה שמתחת לפצע של אחיה אכן ישנה אבן טובה, שזה סמל למידות טובות, נעלות ומתוקנות, והקנאה אוכלת אותה. ומה היא עושה? היא קוראת למכשף כדי לשאול אותו אם הוא יכול לעשות את אחיה מצורע…
משרדי המכשפים
חברים יקרים, חשבתי על כך בהקשר אקטואלי, שלפעמים יכולה להיות קנאה בתוכנו. ציבור אחד יכול לקנא בציבור אחר, בגלל שהוא רואה שיש שם אבנים טובות, תכונות טובות ואידיאלים נאצלים, והקנאה לפעמים גורמת לאדם לעשות דברים שהדעת לא סובלת אותם, כמו לקרוא למכשפים – בשפת ימינו, הייתי אומר שהמכשפים יכולים להיות משרדי פרסום ויועצי דעת קהל – ולשאול אותם: איך אפשר להפוך את בן המלך למצורע. כידוע, המצורע מתקשר אצלנו אסוציאטיבית ללשון הרע, ובמילים אחרות: איך אפשר לעשות לו ביוש, ללכלך עליו, ליצור ידיעות תקשורתיות שיגרמו להוציא אותו מחוץ למחנה, כך שלא יעריכו אותו ולא יאהבו אותו ולא יוקירו אותו.
לצער הלב, בימינו עם תשלום הגון אפשר לבקש כל דבר, להפוך את הטוב לרע ואת הרע לטוב. אפשר לגרום לבן המלך שכולו טוב להפוך מנודה חברתית. לא יתייחסו אליו ולא ישמעו מה שיש לו לתת ולא ירצו בחברתו.
מה היה בסופו של דבר? טוב ששאלתם. אחרי שהצרעת של בן המלך התייבשה, העור התקלף ואז התגלה שהוא כולו באמת עשוי מאבנים טובות. מתברר שדווקא הלשון הרע והרצון להפוך אותו למנודה ומצורע שמקומו מחוץ למחנה, חשפו את המידות הנפלאות שיש בו.
חברים יקרים, התעוררתי לשתף אתכם בסיפור הזה אחרי שחבר שמפקד באחד הגדודים בלחימה חזר מעזה ואמר לי: "כשראיתי את הלוחמים, ראיתי את עם ישראל במיטבו. ועלתה לי מחשבה שזה ממש בן מלך שהיה עשוי מאבנים טובות…". לחיים לחיים, שנזכה להכיר בברכה שבנו, שמתחת לכל הכיסויים יש בנו אבנים טובות.
