שלום חברים! שיהיה לכם חודש טוב ומנחם! רק לא מזמן דיברנו על ההתחדשות של ראש חודש תמוז והנה כבר מדברים על החודש הבא… המסקנה הפשוטה היא, שהגיע הזמן להפסיק לבזבז זמן… פעם שמעתי משפט שכזה: "עדיף להוסיף חיים לימים, מאשר ימים לחיים". כיוון שאדם כבר ממילא חי ונושם, אז המשימה העיקרית שלו היא להיות יותר נוכח ומשמעותי בימי חייו.
ישנם מדענים ורופאים שמנסים לחשוב איך להאריך את תוחלת החיים. צריך לדעת שיותר חשוב להתייחס ברצינות לשנות החיים שכבר קיבלנו – להודות לה' עליהן, ולהכניס בהן חיות ונשמה.
ארוחה עם נשמה
לרבי ישראל מרוז'ין יש הרבה תורות על ימי בין המצרים, אבל דווקא בחרתי לעסוק בסיפור עליו שלא קשור באופן ישיר לענייני בין המצרים. זהו סיפור שאמנם קשור יותר לזוגיות, אבל עם קצת יצירתיות אפשר ללמוד ממנו הכוונה דווקא לעבודת ה' של הימים הללו.
המעשה הוא בחבורת חסידים שנסעה אל רבם – רבי ישראל מרוז'ין. בדרך, כשעצרו באחת מהאכסניות, ראו את היהודי בעל האכסניה מתפלל בשעה מאוחרת, הרבה אחרי זמן התפילה. החסידים גערו בו והוכיחו אותו על מעשיו, ובעל האכסניה הצטדק ואמר שאם כמה וכמה צדיקים מפורסמים אינם מקפידים על זמן תפילה, למה מלינים עליו?
החסידים השיבו לו במשל ששמעו מהרוז'ינר. יש כאן משל בתוך סיפור – אני מקווה שאתם מחזיקים ראש… בכל אופן, המשל הוא על אדם אחד שהיה חוזר לביתו מעמל יומו, בשעות הערב. כשהיה מגיע לביתו, אשתו הייתה מגישה לו את ארוחתו – לחם ומרק סלק – התפריט הבסיסי במזרח אירופה של אותם ימים. ערב אחד התעכבה אשתו במטבח, ורק אחרי שעה ארוכה הביאה לו את האוכל, לפי התפריט הרגיל. הבעל גער באשתו ואמר: "כל זמן שהתעכבת, שתקתי והמתנתי בסבלנות. חשבתי שבוודאי את טורחת ומכינה לי סעודה מיוחדת, עם בשר ודגים וכל מיני מטעמים. עכשיו שהבאת סעודה רגילה – אני לא מבין למה לקח לך כל כך הרבה זמן!"
את המשל הזה סיפרו החסידים לאותו בעל אכסניה, וכך הבהירו לו את ההבדל בינו לבין הצדיקים שמאחרים את זמן התפילה. אם יש הכנות עמוקות לתפילה, מובן למה מאחרים אותה. אבל אם כביכול זאת אותה תפילה כמו כל יום אחר, אז אין לגיטימציה לאיחור. בעל האכסניה לא קיבל את התוכחה, ואמר להם: "כנראה האדם שסיפרתם עליו לא חי בשלום אמיתי עם אשתו. אילו השלום והאהבה ביניהם היו כמו שצריך, אז הוא היה גם מקבל באהבה את האיחור שלה! ממש לא היה אכפת לו אם היא הביאה בשר או מרק של סלק!".
עם התשובה של היהודי המשיכו החסידים בנסיעה, וכשהגיעו אל הרוז'ינר סיפרו לו על השיחה שלהם עם בעל האכסניה, ועל התשובה שהוא ענה להם. רבי ישראל התפעל מאוד ואמר: "דעו לכם, ישנם אנשים שנשמתם ירדה לעולם הזה בשביל דבר אחד שהם היו צריכים לומר. הדיבור ששמעתם מבעל האכסניה הוא יקר מפנינים, וביחס לשליחותו של האדם בעולם, השמעת דיבור שכזה יכולה להיות תכלית הכל". כשהחסידים יצאו בחזרה לביתם הם עברו בדרך ליד אותה אכסניה, ושם נודע להם שאותו יהודי נפטר לבית עולמו…
חמש דקות ומרק סלק
הסיפור הזה נגע בי מאוד, בגלל שני החלקים שלו. החלק הראשון, המשל של הרוז'ינר, בעצם אומר, שאם מתכוננים בעומק לתפילה ומתוך כך מאחרים את הזמן, אז יש לזה מקום. זאת אמירה משמעותית מאוד. כדי שהתפילה תבוא ממקום מדויק יותר – מקום של כנות, מקום של לב מלא רגש ומודעות, שמרוכזת ונוכחת בתפילה – צריך להשקיע זמן. וההשקעה הזאת חשובה מאוד, גם במחיר של איחור הזמן.
החלק השני, כלומר, הדיבור הנפלא של בעל האכסניה, משמעותי לא פחות. אם יש אהבה גדולה בין בני הזוג, אז גם האוכל שהגיע באיחור משמח ומקרב. יש שמחה גם בתפילה של לחם ומרק סלק בכל יום. לפעמים יהודי מתעורר מאוחר וכבר מתייאש מלהתפלל בכלל. יש אנשים שמוותרים מראש גם על חמש דקות של תפילה בכוונה, שאותה הם כן מסוגלים להתפלל. גם אם יהודי לא יכול לכוון בתפילה שלמה, זה לא אומר שהוא צריך להתייאש ולא להשקיע בחמש דקות שהוא כן מסוגל.
חברים, זהו המסר של 'לחם ומרק סלק'. נראה לי שכדאי לנסות את שני חלקי המשל הזה בתפילה וגם בבית, ואפשר גם לחשוב עליו בהקשר של ימי בין המצרים. מצדנו – להשקיע בהכנות לגאולה, ומצד ה' יתברך – להתפלל שתשוב האהבה הגדולה. גם אם אין לנו ארוחה מושלמת להציע, על כל פשעים תכסה אהבה.
אין ייאוש באיצקוביץ' כלל
את הסיפור הזה אי אפשר לסיים בלי סיפור על החוויה האישית שלי. לפני כמה שנים קרה לי שביום חמישי אחד לא שמעתי קריאת התורה בבוקר. אמרתי לעצמי: "נו שוין, אז לא שמעתי…" באותו יום הלכתי להתפלל מנחה בבני ברק, בסביבות שבע. עמד שם יהודי באמצע השטיבלאך באיצקוביץ' וקרא: "מניין לספר תורה!" אז אמרתי לעצמי, שבדיוק על מצב כזה רבי נחמן אומר "אין ייאוש בעולם כלל". הצטרפתי בשמחה למניין שלו, אבל הבעיה הייתה שאני הייתי רק השלישי שהוא מצא. בכל זאת, היהודי לא התייאש וחיפש את הרביעי ואחר כך את החמישי, עד שדקות ספורות לפני השקיעה זכינו לשמוע קריאת התורה.
לפעמים בן אדם מתייאש ואומר: 'מאוחר', 'לא מתאים', 'נניח לזה הפעם' ועוד מילים כאלה. הסיפור של הרוז'ינר אומר, שלא משנה באיזו שעה התעוררת או מה האורך של התפילה שתתפלל וכמה כוונה יהיה בה – כשיש אהבה, עצם הרצון לתפילה הוא דבר גדול. גם תפילה כזאת מבטאת את האהבה הנצחית שקיימת בינינו לבין בוראנו. שנזכה להתעורר ולהוקיר כל עשיה חיובית שלנו, גם אם היא מועטה חלקית ושטחית, ואפילו אם היא בלב סגור. לחיים!