חברים יקרים, היום אני רוצה להתוועד איתכם על דמותו של רבי שמעון שלום מאמשינוב, המכונה 'ר' שימעל'ה', שיום פטירתו הוא בי"ט מנחם אב.
דרכו של הרבי הייתה כמסורת אדמו"רי אמשינוב לבית וורקי, שאהבת ישראל הייתה יסוד מאוד מרכזי בדרך ההנהגה שלהם. כך למשל, מסופר על החום והאהבה שהוא הקרין לבחורי ישיבות שהיו במחיצתו, בתחילה בווילנה, ואחר כך בכל מסע הנדודים הארוך לשנגחאי בתקופת השואה. כל מי שהגיע אליו עצוב וכואב, ר' שימעל'ה – במבט האוהב שלו, וביכולת שלו להקשיב, לשמוע ולהאזין – יכול היה ממש להחיות מתים. גם בן אדם שכבר הרגיש אבוד ושבור לגמרי, הרבי היה ממש מחיה את רוחו באמצעות ההקשבה שלו, במילים הטובות שאמר באוזניו ובעצה המתאימה שהעניק לו.
לפני שנספר עליו קצת, כדאי להזכיר נקודה מהפרשיות שאנחנו נמצאים בהן בספר דברים. קראתי שהמילה 'אהבה' בהטיותיה השונות מופיעה בספר דברים 23 פעמים, יותר מכל ארבעת החומשים האחרים, ואילו המילה 'לשמוע' על הטיותיה השונות מופיעה 92 פעמים. את הממצאים האלה קראתי, אגב, בשני מאמרים שונים של הרב יונתן זקס ז"ל, ועלה בליבי שהמספר 92 מתחלק ב-23. כלומר: 4=23÷92. אפשר לומר, אם כן, שכל ארבע מנות של קשב והאזנה מייצרות מנה של אהבה – בשביל לחזק ולטפח כל מנה של אהבה בעולמנו, נדרשות ארבע מנות של קשב.
בהקשר הזה אנחנו לא עורכים הבדלה בין המילה 'להקשיב' למילה 'לשמוע'. אמנם לפעמים ראוי להבדיל ביניהן ולומר מה כל אחת מהן באה לבטא, אבל הפעם נעשה מהן עניין אחד – עד כמה הקשב והשמיעה בשימת לב בונים מקום ומאפשרים לאהבה להתחולל, לפרוח וגם להשתמר. ולענייננו, רבי שמעון שלום מאמשינוב ידע את סוד ההקשבה וגם את סוד האהבה, והרי 'שמעון' הוא מלשון שמיעה, וגם החוש של חודש אב – כך אומרים המקובלים – זהו חוש השמיעה.
וחזקת!
מספרים על ליל הסדר שערכו תלמידי ישיבת חכמי לובלין בעודם בווילנה, כשהרבי היה איתם. אחד המשתתפים תיאר את ליל הסדר כך שהמרור שריחף באוויר היה כל כך כואב, עד שרבים מהמשתתפים ממש בכו ללא הרף והרבי ר' שימעל'ה מאמשינוב השתדל לעודד אותם. הסדר נמשך שעות רבות כמעט עד הבוקר, ואחד הבחורים ניגש לרבי ואמר לו בלשון ההגדה "רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית", אבל הרבי הורה לו לסגור את החלונות ולהסיט את הווילונות וכך המשיך לשבת עם הבחורים בנחת ובשלווה. איזה יופי זה לשבת כך לילה שלם בליל הסדר, ועוד להמשיך כשמאיר היום…
הרבי גם היה זה שהציע או בחר את השידוך לנכדתו, עם אחד מתלמידי ישיבת מיר שהיו שם בשנגחאי, ומהשידוך הזה יצא הרבי מאמשינוב שליט"א. הסבא ר' שימעל'ה זיהה את האיכות המיוחדת של אחד מבחורי ישיבת מיר, רבי חיים מילקובסקי, אביו של הרבי שליט"א, ולקח אותו לחתן לנכדתו.
באותה עת, רבי חיים מילקובסקי היה שם כאחד מתלמידי ישיבת מיר, בלי משפחה לצדו, וכשהתקיימו האירוסין נכתב בשטר התנאים שמי שעומד מצד החתן הוא משגיח ישיבת מיר, רבי יחזקאל לוישטיין, שלימים היה משגיח בישיבת פוניבז' בבני ברק. לעומת החתן, מצד הכלה היו שם מלבדה גם הוריה והסבא, כאמור, ורבי חיים מילקובסקי סיפר שהייתה לו קצת חלישות הדעת מהחוויה הזו שהוא נמצא בשמחה שלו לבדו, בלי בני משפחתו.
חותנו־זקנו, ר' שימעלה, הרגיש בצערו וביום החתונה קרא לו ואמר: "שמע נא, קשה עליי לסבול צער של כל ברייה ואפילו של נוכרי, ובוודאי שאיני יכול לסבול על צערו של יהודי ומה גם של בחור ישיבה תלמיד חכם, ולכן אני רוצה לחזק אותך. עליך לדעת שמצידך לא עומד אחר מאשר חיים מילקובסקי בעצמו, ומעתה 'וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ'!"
הנחמה הטובה ביותר
הסיפור הזה ממש תפס אותי. הרי הרבי היה יכול לומר לו: יש לך כאן הרבה חברים, וגם ראשי הישיבה לצדך. אבל הוא כמו רצה להגיד לו – לחתן הבודד ממשפחתו – שלמרות שאין אף אחד מבני המשפחה לצידו, "דע לך, יש לך כוחות משל עצמך". ובאמת, סיפר רבי חיים, הדברים האלה הועיל לו יותר מאשר כל נחמה אחרת שאמרו לו. כי אכן, בחיי האדם יש לפעמים זמנים שבהם הוא נמצא בלי מסייע ותומך, ואז הוא צריך לשאוב את הכוחות הנפשיים ממנו עצמו.
רבי חיים הוסיף ואמר שעד היום טבועה בעצמותיו הרגשת טוב הלב של חותנו־זקנו מאמשינוב, שאמר לו את המילים הללו "וחזקת והיית לאיש". לפעמים כשהמילים הללו נאמרות בהקשר פחות מתאים הן יכולות להחליש, אבל כשהן נאמרות ממקום אוהב ובאמונה תמימה שיש לנו הכוחות הללו, אנחנו אכן יכולים להוציא אותם אל הפועל.
חברים יקרים! לחיים שנזכה למצוא את האהבה הקיימת בחיינו, ולחיים שנזכה על כל מנת אהבה להגיש ארבע מנות של שמיעה וקשב, ובעזרת ה' זה יביא ברכה גדולה לכל מי שסביבנו, לעם ישראל כולו ולאנושות כולה, שהרי לעם ישראל יש תפקיד להביא אור לכל הבריאה כולה. לחיים, לחיים!
