אני רוצה לקחת אתכם איתי בדמיון לטיול קטן צפונה. בשנתיים האחרונות אני זוכה ללמד בצפת, הלימוד נהדר, הנשים נהדרות, אבל הדרך נהדרת לא פחות. בשנתיים הללו זכיתי לראות את הכנרת על בסיס קבוע, וללוות אותה כשהיא עולה ועולה ועולה עד הגדה ממש. בצומת המושבה כנרת (ליד הדקל שְׁפַל-הצמרת של רחל המשוררת הטמונה שם), המים מגיעים כמעט עד לכביש. וכמו שהמים עולים על גדותיהם, כך גם אני מולם. זאת בשׂורה שקשה לתאר אותה במילים, לראות את המים הכהים מענני החורף זה כמו לגעת בנצח, נגיעה שמעוררת בי דמעות תודה. הנסיעה לאורך הכנרת מנכיחה לי מהו חסד, "למטר השמיים תשתה מים" (דברים יא, יא), הרגשה שלא נעזבנו, שלא ניעזב. לראות את הכנרת כך, עולה וגבוהה ומתרחבת, זה כמו לראות אישה בהיריון מתקדם, אחרי שחיכינו שנים.
ומהכנרת הלאה, אל בקעת גינוסר, מתחת למצוק הארבל, כל הירוק סביב צומח. העליות התלולות אל צומת עמיעד, וממנו הכביש הישר שעליו משגיח החרמון מלמעלה, לבן, הדוּר, גבוה כל כך, מכוסה תמיד עננים. בנסיעה לצד השני מתנשא הר מירון, והבטחה קדומה של רשב"י, "אנן בחביבותא תליא מילתא", החיים תלויים במילים הטובות שלנו, החיים תלויים במבט הטוב שבו אנו מצליחים לראות אותם ואת עצמנו.
הבטחתי לעצמי שכשהסגר יגמר ונזכה כולנו, יחד עם העולם כולו, לחיים טובים ובריאים וארוכים ולשלום, הדבר הראשון שאעשה הוא לנסוע צפונה, אל הכנרת, החרמון, הגליל, קרית שמונה וצוק מנרה, גשרי הברזל בגולן מעל לנחלים הקרירים, השיבולים, החסידוֹת, הציפורים, העננים. יש בי געגועים עזים אל האביב שם, בצפון. נסו לטייל קצת בדמיון אל הטבע, האביב בחוץ בשיא פריחתו.
נלך עם הטבע
פעם חוויתי רגע של משבר, היה נדמה לי שזה זמן של התייבשות, כל מה שהרגשתי שצומח הצהיב לי בבת אחת. ובמקום לעודד אותי שיהיה טוב, במקום לומר שאין מה להתעצב וצריך לחשוב חיובי ולשמוח, אמרה לי מישהי בעדינות: עכשיו הכל מתייבש, עכשיו האדמה צחיחה. אבל אנחנו נלך עם המחזוריות של הטבע, ויגיע הזמן שתהיה צמיחה חדשה.
אני לא יודעת על מה ובשל מה באה אלינו הרעה הסוגרת את העולם. קטונתי. אני יודעת רק שכשאדם יוצא מסגר, הוא צריך לצאת לאט, בתנועה עדינה של מחזוריות הטבע, כדי לא להסתנוור. לא מיד. כשרצה רבי שמעון בר יוחאי לצאת מן המערה, היו עיניו רשפי אש על המציאות, והוא התבקש לחזור שוב לסגר כדי שלא יחריב את העולם, עד שיאמץ מבט עגול ורך, מבט שבו צמיחה חדשה באה בזמנה.
ככל שהזמנים חזקים ומכים יותר, כך נדרשת לנו יותר עדינות בראייה שלנו את המציאות. כי מול המגיפה, יש גם כנרת שהשאלה המרכזית לגביה היא מתי ייפתח סכר דגניה כדי להקל את המים. לא היינו במציאות הזו בעשורים האחרונים, זוכרים? ומול המגיפה יש גם ערבות הדדית וחסד, יש שהות משפחתית, יש מרחבים וירטואליים שמתנקים מכיעורם והופכים להיות בתי מדרש. הזמנים חזקים ומכים, האבדות קשות. והחיים הם חיים. והם כאן, במלוא עוזם. וגם כשאנחנו מפחדים על עצמנו ועל העולם, החיים עדיין נעים במחזוריות טבעית. נעשה את מה שצריך, נמתין מעט, ויגיע הרגע שתהיה צמיחה חדשה.
האביב של העולם כולו
אני לא סתם עוסקת בטבע, באביב. זאת לא בריחה מהמציאות, זאת המציאות. ימימה מתארת איך כשאנחנו נמצאים ליד אנשים מתוחים, גם התדר הפנימי שלנו משתנה ונעשה מתוח, גם אם היינו רגועים לפני כן. ולעומת זאת, "כשתהיו ניצבים בפני יפִי הטבע – אז הלב הופך להיות שקט, כל המערכת נעשית שקטה. מגיעות תשובות. באים מים זכים במקום מים עכורים" (ימימה).
זכינו לחורף של מים זכים, והעמידה מולם מרככת את הלב, מכניסה משב רוח חדש. יש בתוכי תחושה בהירה שהתזמון של מה שקורה, בדיוק על האביב, הוא חסד. הוא כדי שנפתח חלון (את זה עדיין מותר בזמן כתיבת שורות אלה…), ונריח. ננשום כמה נשימות אביב, יש ריח משכר בחוץ. נפקח עיניים לראות ירוק, אפילו בין אבני העיר יש ירוק פה ושם. ולכולנו יש מעל לראש פיסות שמים תכולות, וענני אביב. "יֵשׁ יָמִים – פִּי שֶׁבַע אָז יָרֹק הַיֶּרֶק, פִּי שִׁבְעִים תְּכֻלָּה הַתְּכֵלֶת בַּמָּרוֹם" (רחל המשוררת), ואת זה אי אפשר לקחת מאיתנו.
כשימימה מדברת על האביב, היא מבקשת מאיתנו לראות את החלק האחד הקטן שצומח ומתחדש: "אפילו ניצן אחד שנפתח לפניך: כוחו, תנועתו, זה עושה שמחה פנימית ולרגע את נמצאת כמו שלֵמה". יש גם התחדשות, יש גם שמחות קטנות של אביב. הטבע לא מתרשם ממה שמבהיל אותנו. הוא צומח וצומח, הוא מקיים את מעגליו ומחזוריותו, הוא מתייבש ולא נבהל מההתייבשות והקמילה, כי הוא יודע שתבוא צמיחה חדשה, שייפתח אופק, שיתגלה עולם.
זאת יציאת מצרים שלנו עכשיו, ההתמודדות הזו. זה ה"עומדים לכלותנו" בדור שלנו, עד שנצא מן המיצר. והיציאה הזו שלנו לא סתם מתרחשת באביב. היא בעצמה מבשרת את האביב שלנו והופכת אותנו להיות ערים לטבע, למציאות, לניצן האחד שנפתח. אנחנו מתפללים לרפואה, מבקשים צמיחה חדשה שתגיע, והצמיחה החדשה הזו, כשהיא תגיע בזמנה, היא תישאר לעד גם האביב של העולם כולו.
