באחד השיעורים היסודיים שלה, ימימה מבהירה שכבר בתחילת עבודת הנפש, כבר מראשית העבודה הפנימית שכל אחד מאיתנו עושה ופועל, צריכה להיות בנו הכרה שדרך העבודה האישית הזו דווקא – נגיע לישועת ה'. "מראשית מלאכה – הכרה לישועת ה'", כדבריה. אנו פועלים מתוך הבנה שהישועה טמונה לנו שם עוד לפני שהתחלנו, זהו רצון ה' שנלך בדרך האישית הזו ודרכה נגיע לאן שאנו אמורים להגיע.
ריבונו של עולם התווה לכל אחד מאיתנו מסלול התמודדות שונה, ובו אנחנו הולכים מאה ועשרים שנה ומזככים את הנפש באמצעות עבודה פנימית. לא אנחנו קבענו את נתוני חיינו ומה עלינו לעשות, לכן עלינו להיות בהכרה שההשגחה הפרטית הולכת איתנו יד ביד, מכוונת, מזמנת לנו עבודה אישית שדרכה נגיע וניוושע בעזרת ה', תשועת הפרט והכלל.
בלי ועדת חקירה
הלימוד הזה תפס אותי בנקודת מעבר בתוך עצמי, כלומדת. אני זוכה לעסוק בלימוד הרבה זמן, ומה שעד כה תפס אצלי יותר נפח הוא המוּדעוּת, ההכרה, היכולת לנתח מאיזה מקום בנפש עשיתי פעולה, וכיצד להיכנס אל אותו מקום בחום וברחמים ולתקן שם. אבל מודעות היא לא הכול. מודעות צריכה להיות מלווה בהבנה רוחנית של ישועת ה' שאליה אנחנו מכוונים את עצמנו תמיד. זו הליבה של הלימוד. ימימה מסבירה שהצורך לשאול על כל דבר "למה, למה", למה זה קרה לי, איך זה קרה לי, ולהקים ועדת חקירה – הוא צורך פחות מתוקן בנפש. נגמרה עבודת הבירורים, אומר הרבי מלובביץ'. אין צורך בחיטוט מסיבי בתוך הנפש. מי שמחטט בתוך נפשו, ורוצה רק להבין ולהיות במודעות־יתר, זה על אחריותו, כך ימימה אומרת מפורשות. מעכשיו, רק "תהיינה פועלות פשוטות", כדבריה. מה שצריך לעשות, אנחנו עושים. צריך להאיר פנים? אנחנו מאירים, בלי לשאול הרבה שאלות. צריך לעשות פעולה של חסד והתקרבות? אנחנו שם, גם אם המוּדעוּת השכלית אומרת אחרת. אני עושה גם אם לא הבנתי למה אני עושה. "אנא זמין למהווי" אומר רבי נחמן מברסלב, אני זמינה להיות ולעשות כל מה שריבונו של עולם רוצה ממני כרגע.
לשכל שלנו נדמה שאם רק נפצח מדוע עשינו שגיאה ומהם המניעים בנפשנו שגורמים לנו לפעול כך ולא אחרת – הכול יתיישב ונצליח לתקן מיד. נדמה לנו שהכול תלוי בנו, בהבנה שלנו, בכוחות שלנו, במודעות ובהכרה שלנו. אנחנו בורחים להבנות במקום להתמודד עם זה שלא הכול בידינו, אלא בידי ה' וברצונו. אבל האמת היא שלא כל מה שאנחנו יודעים אנחנו גם מצליחים לפתור. ולפעמים אנחנו מצליחים לפתור ולתקן דברים שאנחנו בכלל לא יודעים מאיפה הם נובעים. זו לא רק מודעות, ולא הכול תלוי בנו, אנחנו רק ניצבים מזומנים לעשות בכל פעם פעולה טובה חדשה, שמקדמת גאולה. דרך העשייה הזו מגיעה ישועת ה'.
השאגה והישועה
איני בקיאה כלל וכלל בסיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב, אבל סיפור אחד התיישב בלבי כבר לפני שנים, ומונח שם עד היום: פעם דרו בבניין אחד שני עשירים. האחד קמצן גדול, והשני מכניס אורחים ובעל צדקה גדול. הגיע עני אל אותו הבניין, אך נכנס בלא־יודעין בדלתו של הקמצן, וביקש ממנו אוכל. אמר לו העשיר הקמצן: "יש לי כאן ערימת עצים שצריך לחתוך לחתיכות קטנות. תעבוד אצלי ואחר כך אתן לך לאכול עבור עבודתך". התחיל העני לעבוד בעבודה המפרכת. כשסיים, אמר לו העשיר הקמצן שהארוחה נמצאת בדלת השניה, זו של העשיר הנדבן, שידפוק שם בדלת ויתנו לו את מבוקשו. הלך העני לבית הכנסת האורחים, וסבר שהעשיר שאצלו עבד כבר שילם על ארוחתו. כשנכנס, קיבל אותו העשיר הנדבן בכבוד גדול ונתן לו לאכול. באמצע הארוחה שמע העשיר הנדבן את העני נאנח מעבודתו הקשה שעבד באותו יום. שאל למעשיו, וכשסיפר לו העני מה היה, הגיב העשיר: "רבי יהודי, בחינם עבדת – ובחינם אתה אוכל!"
איננו יודעים מהו שורשה של עבודת הנפש שאנו נדרשים לעשות, גם כשהיא לעתים מייגעת, קשה, ומובילה אותנו לאנחות רבות. הישועה מזומנת לנו כבר, עוד מראשית הדרך, בלי קשר להשתדלותנו, אך אנחנו עובדים כדי לזכך את לבנו, כדי שהעיניים ישפילו את עצמן ויפסיקו להתגאות שנושענו רק בגלל שהצלחנו לפצח את השיטה, ברוב חוכמתנו. אנו עושים כל מה שאנו יכולים, אך הישועה לא תלויה בנו. חידשה לי חברתי המוזיקאית אודהליה ברלין: "רחוק מישועתי דברי שאגתי" – אנו תמיד שואגים במקום אחד, ונושעים במקום אחר לגמרי. צריך לדעת את זה, לא הכול בידינו. צריך ללמוד לשאוג ולרצות מכל הלב ולעשות עבודה פנימית מזככת, ובו בזמן צריך לדעת שתמיד ובכל רגע, גם כשנדמה לנו שאנחנו הכי רחוקים, ישנה אפשרות שריבונו של עולם יגאל אותנו, כאן ועכשיו ממש. הישועה היתה מונחת שם עוד לפנינו, עוד לפני שהתחלנו לעשות עבודה פנימית. וברגע הנכון, ברחמים גדולים בעזרת ה' וברצות ה', הוא יסנכרן בין ישועתנו לבינינו.
