לרוב, אהיה מוכנה לוותר על כל הנוחות ועל ההיגיון הבריא, אם המשמעות היא שאשמח אדם אחר שיקר לי. אולי זה מצטייר מקסים מאוד, אבל זה לא.
לאחרונה כשחברה טובה חגגה יום הולדת, רציתי מאוד לשמח אותה, לתת לה את התחושה שהשקיעו בה זמן ומחשבה. אז תכננתי עבורה שתי מתנות ראויות מאוד: הראשונה, לשזור עבורה זר מכובד לראש. השנייה, להכין את המאכל שהיא הכי אוהבת, קרי: סושי. אותו מאכל עם האורז והירקות החתוכים שנראה כמו יצירת אמנות מוקפדת ומדויקת, וזמן ההכנה שלו בהתאם. כך מצאתי את עצמי יושבת אל מול מגש סושי מוקפד וזר פרחים יפהפה, ומקבלת את פני הזריחה. מרוצה מאוד על ההספק שלי אמנם, אבל גמורה מעייפות ומהידיעה שבעוד שעתיים כבר אצטרך לצאת למשרד.
אחרי שהחגיגה עברה, שאלתי את עצמי אם לא הייתה דרך אחרת לעשות את הדברים, דרך נוחה יותר, נבונה יותר. הרי יכולתי לקנות את הסושי כאחת האדם ולחסוך לעצמי שעות של אידוי, חיתוך וגלגול. יכולתי לישון כמו שצריך, לחסוך מעצמי את כאב הראש הממשי שפקד אותי, וגם להגיע למשרד ולמסיבת יום ההולדת רעננה ומפוקסת, אז בשביל מה עשיתי את זה, בשביל מה?
צינים פחים
במסכת כתובות כתוב ש״הכל בידי שמים, חוץ מצינים ופחים… שומר נפשו ירחק מהם״, ורש״י מסביר שם בגאונות שכל פורענות שבאה על האדם, דברים שעובדים בצורה שונה משחשב, כל תרחיש פחות מוצלח שקורה איתו – בא מידי שמים. זו הרי אקסיומה ידועה: אם כואב לי הראש, אם יש לי פנצ׳ר ברכב, או אם דפקתי את הזרת בארון, הכל הכל הכל מהבורא יתברך. אבל מה אם יצאתי החוצה בשער רטוב, הצטננתי וחטפתי שפעת? או יצאתי בחום הגדול והתייבשתי? הו, אומר רש״י, במקרה כזה, זה כבר לא ה׳ שלח לך, אלו צינים ופחים שהבאת על עצמך, מעשה ידיך להתפאר. אם בחרת שלא להקשיב לחכמים ולאמא כשהם קראו לך להיזהר מהקור או להגן על עצמך מהשמש הקופחת – התוצאות הן באחריותך בלבד. זו הבנה שהיא מעבר להשפעה לא נעימה על הגוף, זו הבנה שבנפש – יש לי אחריות על עצמי, על הדברים שאני עושה.
אחרי החגים
הדבר שאני הכי מאחלת לעצמי לתקופת אחרי החגים הוא לדעת את עצמי, להבין מה הכוחות שלי, לדעת כמה אפשר למתוח אותם ולאילו מטרות כדאי לעשות את זה. לדעת שלפעמים צריך גם לומר ״לא״, ושעם כל הרצון לעשות ולהספיק את הכל, להבין שאני רק בן אדם, שכמות האנרגיה שלי מוגבלת, להיות אדם קצת יותר תמים. אז לכבוד ימי השגרה שעומדים להתחדש עלינו, אני מאחלת לעצמי לעשות תשובה, רק שבמקום שהיא תהיה כלפי שמיא, או כלפי חברים, הפעם היא תהיה תשובה שלי כלפי עצמי. שאשוב אל עצמי, שאדע מה יש בכוחי לעשות, ומה גדול עלי. מתי אפשר לקנות משהו מוכן, ומתי חשוב להשקיע. שאזכה להבחין בין מה שחייבים לעשות עכשיו, ומה שאפשר וכדאי לדחות לאחר כך. עם איזו חברה או בת משפחה אני חייבת לדבר, ואיזו שיחה אפשר אולי לדחות למחר. איך לחיות אבל לא על חשבון הערנות שלי, השמחה, הנחת, ולבחון מדי פעם במאזניים אם אני לא שמה יותר מדי על הכתפיים של עצמי. כי יש דברים שאנחנו חייבות לעשות, ויש דברים שממש כמו צינים ופחים, האחריות עליהם היא בידיים שלנו. שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, קוראים לי ימי אחרי החגים. שובי אל כוחותייך, שובי אל עצמך.
