ב כל פעם שהרב אריה שלום מזדמן לעיר העתיקה בירושלים, הוא נזרק בבת אחת לאותם שישה ימים בלתי נשכחים. בעיני רוחו הוא שועט שוב עם חטיבת הצנחנים אל תוך הר הבית והעיר העתיקה, לצידו של הרב שלמה גורן זצ"ל, הרב הראשי לצה"ל באותן השנים, ולימים הרב הראשי לישראל.
הרב אריה שלום (70), תושב מרכז שפירא שבמרכז הארץ, נולד לזוג הורים ניצולי שואה שהתחתנו מיד לאחר תום מלחמת העולם. במשך עשרות שנים הוא משמש בתפקידי חינוך שונים: כראש הישיבה הטכנולוגית במרכז שפירא, כמפקח ראשי ללימוד גמרא במשרד החינוך וכמרצה במכללות לחינוך.
"זכיתי למה שרבים אחרים לא זכו", מתרגש הרב אריה שבימי נעוריו למד בישיבת נובהרדוק החרדית. "אחרי חצי שנה בצה"ל הרב גורן הגיע אלינו ליחידה שבה שירתי, ומצאתי חן בעיניו. הוא החליט לספח אותי לסגל שלו ברבנות הצבאית, וכשהתברר לו שיש לי רישיון נהיגה, הפכתי לנהג הצמוד שלו. הייתי אמור להשתחרר כבר, אך בשל פרוץ המלחמה, החליט צה"ל להאריך את שירותי בשישה חודשים נוספים. למפרע, זה מה שגרם לי לקחת חלק באותם רגעים מלאי הוד של שחרור המקומות הקדושים", הוא נזכר ומחייך.
כמעט בכל התמונות המפורסמות של אותם ימים נראה הרב גורן, אוחז בספר תורה ובשופר, כשלצידו נהגו אריה, וראש לשכתו הרב מנחם הכהן. "התורה אומרת כי בראש מחנה ישראל היוצאים לקרב, הולך ארון ברית ה'. לרב היה מאוד ברור שחיוני ביותר שספר תורה יוביל את מחנה ישראל לקרב, ולכן בכל מקום הוא רצה להיות ראשון עם ספר תורה ושופר – כמו שכתוב ברמב"ם שעניין השופר לעורר את הישנים מתרדמתם, ו'כי תבואו מלחמה – והריעותם'", מסביר הרב אריה. "הוא דרש מכל יחידה שהוא הגיע אליה, להיות ראשון ביחידה הפורצת, בכל מקום שהיו קרבות. לפעמים היו וויכוחים עם המג"דים והמח"טים כי הם חששו לשים אלוף ביחידה הפורצת, אבל הרמטכ"ל דאז, יצחק רבין, היה מודע לחשיבות העניין. כדי להיות בכל מקום ולחזק את היחידות הלוחמות גמאנו בכל יום מאות קילומטרים ברכב השרד ובקומנדקר, לחילופין".

התמונה שהחייתה מתים
את הימים הראשונים של המלחמה בילה אריה עם הרב גורן סמוך לרצועת עזה, בה התקיימה פעולת החי"ר הראשונה של המלחמה. במערכה הקשה נפגעו חיילים רבים, ובשל טעות בזיהוי, להוריו של אריה דווח כי בנם נפל בקרב על כיבוש עזה.
ביום שני בלילה, אור לכ"ז אייר, קיבל אריה הודעה מהמטכ"ל, כי למחרת צפויה מלחמה גם בירושלים המזרחית, וכי על הרב גורן לעלות מיד לירושלים. עוד לא דובר על שחרור העיר העתיקה. "עוד היו הרבה וויכוחים במטכ"ל אם להיכנס לעיר העתיקה. הרב גורן מצידו כבר הכריע. במהלך הלילה, כשדהרנו מעזה צפונה, הוא כתב במהלך הנסיעה את המנשר לחיילי צה"ל "ליום שחרור העיר העתיקה, הכותל המערבי והר הבית מידי לגיונות האויב".
למחרת, זמן קצר אחרי שחרור הכותל, הרב תיקן בכתב ידו את המנשר שהוקלד בחופזה ערב קודם. אריה נשלח, תחת אש הצלפים הירדנים שעוד עמדו על החומות, להעביר את המכתב למחנה שנלר במרכז ירושלים, שם הוא הועבר למטכ"ל ומשם הופץ לכל החזיתות.
"הרב גורן ביקש ממני לנסוע עם הקומנדקר, ולהביא גם את חותנו הרב הנזיר ואת הרצי"ה קוק, אבל כל אנשי ירושלים צבאו על דרכי העיר העתיקה, כי השמועה שצה"ל שחרר את הר הבית והכותל, כבר התפשטה. כנראה הייתי החייל הראשון שיצא ממעבר מנדלבאום לירושלים המערבית, היו שם אלפי יהודים נרגשים, בהם גם החברים שלי מישיבת נובהרדוק שחטפו אותי בשירה וריקודים לבית ראש הישיבה. שם נודע לי כי בישרו להורי שנהרגתי".
אריה מיהר להתקשר לבית הוריו, שם ענו לו להפתעתו, בתרועות צהלה. מסתבר כי התמונה המפורסמת בה נראים הרב גורן וחיילי צה"ל צועדים בהר הבית, והודפסה במהדורת צהרים מיוחדת בכל העיתונים, כבר הגיעה לידי הוריו שגילו כי בנם שנהרג לכאורה בעזה, חי וצועד בלב ירושלים.

מנעי קולך
במקביל לחטיבת הצנחנים, לוחמי החטיבה הירושלמית נכנסו לכותל דרך שער האשפות וטיהרו את הרובע היהודי. לאחר שעות ההתרגשות הראשונות הם החלו לעשות את דרכם דרומה, לכבוש את העיר חברון וסביבתה. הרב גורן וצוותו, כמנהגו, תכננו להצטרף לחטיבה הירושלמית.
"הרב גורן ממש 'נדבק' לכותל ולא הייתי יכול להוציא אותו משם. החטיבה כבר לא חיכתה לנו, ובשעת לילה מאוחרת הם הגיעו למנוחת לילה למחנה ירדני נטוש, שמוקם בשטח כפר עציון. התחלנו לנסוע אחריהם במכונית השרד, עם עוד ג'יפ אחד של חיילים. כשעברנו את בית לחם הרב פתאום אומר, "איך אנחנו יכולים לעבור בבית לחם בלי להודיע לאמנו רחל ששבו בניה לגבולם?" והורה לי להסתובב. אנחנו מגיעים לחצר הקבר, ומוצאים אותה נעולה. הלכתי לתחנת דלק לחפש מפתח. סימנתי לערבי זקן ששמר במקום שאני צריך מפתח לקבר רחל, והוא כנראה הבין והלך לדרכו. בינתיים פרצו את שער החצר, והגענו לשער המבנה שגם הוא נעול".
בינתיים הגיעו עוד כמה עשרות חיילים שהסתפחו לחטיבה הירושלמית, ובדרכם לחברון הצטרפו לכוח הקטן של הרב גורן. איכשהו נזרק מפתח הקבר לתוך החצר. מאוחר יותר סיפר הרב יוחנן פריד, כיום רבה של בית מאיר, כי הוא זה שהביא עימו את המפתח הגדול של קבר רחל ממשפחת פריימן הירושלמית, שהיו שומרי קבר רחל לפני תש"ח. "לקראת חצות נכנסנו לחדרון הקטן שבמרכזו הייתה מצבה עם בד ירוק מעוטר בערבית. הרב גורן פרץ בבכי קורע לב וצעק את דברי ירמיהו הנביא 'מנעי קולך מבכי… ושבו בנים לגבולם', וכל הלוחמים הצטרפו אליו בבכי עז. לאחר אמירת תיקון חצות המשכנו לגוש עציון".

שום פחד
הדעה הרווחת הייתה כי הקרב על חברון צפוי להיות קשה וממושך. בשעה ארבע לפנות בוקר הכוח כבר היה מוכן לתנועה אל העיר הרצחנית, שגירשה את יהודיה בנחלי הדמים של פרעות תרפ"ט. הרב גורן טיפס על הטנק המוביל, והחל לדבר אל כל החיילים.
"הוא העביר בעצם שיעור מאלף בהיסטוריה לכל החיילים, שידעו מה זו העיר חברון. עיר האבות והאמהות, עירו של דוד, עיר קדושה שהפכה לעיר של מרצחים שעשתה פורענויות רבות לעם ישראל. הוא סיפר על הכנופיות שחברון הוציאה מקרבה, שרצחו את מגיני גוש עציון לאחר כניעתם, וכיצד כשנכנס לגוש עציון שנה וחצי לאחר מלחמת השחרור כדי לזהות את החללים ולהביאם לקבר ישראל, כל המרצחים עמדו סביבו ומחאו כפיים. הוא נתן נאום חוצב להבות אש שיצא מן הלב, שאסור להשאיר אף אדם בחיים במלחמה, שזו מלחמת מצווה וצריך להשמיד את האויב ולהרוג אותם, דברים מאוד קשים. למרות שכולנו ידענו שזה יהיה קרב עקוב מדם, כולם יצאו לקראתו באווירת התרגשות ורוממות".
כרגיל, פקד הרב גורן על אריה להגיע לראש הכח. הטנקים חסמו את מלוא הכביש, אך רכב האלוף שכבר התרגל לעניין פילס את דרכו בין שבילי עפר. "הרב האיץ בי להזדרז ולהיות ראשון, וכשהגענו לעיירה חלחול, גילינו דגלים לבנים על כל הבתים, חוץ מדגל אש"ף אחד. הרב עצר את הרכב והתעקש לעלות בעצמו למרפסת בקומה השלישית כדי להוריד את הדגל. הגענו לחברון, אנחנו לבדנו. כל התריסים היו מוגפים. דממת מוות, רק עיניים עוקבות אחרינו דרך החלונות. בדרך הרב סיפר כי ביקר במערת המכפלה עם אשתו בזמן שהיו מאורסים לפני מלחמת השחרור, וכמעט עברו לינץ' לאחר שהעזו לעלות מעבר למדרגה השביעית שנאסר על היהודים לעבור. בניגוד לכל החששות, חברון נכנעה ללא קרב, בלי ירייה אחת. התברברנו בסמטאות, עד שילד ערבי שנקלע לדרכנו הורה לנו את הדרך עד שהגענו".
החיילים הצעירים לא הצליחו להדביק את הרב גורן שהיה כבר כבן חמישים אך רץ במעלה המדרגות המפורסמות, כשהוא שואג ומונה בקול 'אחת־שתיים־שלוש־ארבע'. כשהוא הגיע למדרגה השביעית הוא נח קמעה והמשיך במרוצתו, רץ וסופר. שערי הענק של המערה היו נעולים אף הם.
"דפקנו על השערים, ומבפנים ענו לנו "מפיש מפתוח" – אין מפתח. הרב גורן פקד עלי לירות על המנעול. רוקנתי עליו מחסנית שלימה מהעוזי, אך זה לא הועיל. רק לאחר כשעה וחצי הגיעו הטנקים הראשונים. טנק אחד טיפס על גדר האבנים ליד השער, מצאנו צינור ברזל שהושחל לקנה הטנק, וכשהוא הזיז את הצריח, הדלת פשוט נעקרה מציריה. מצאנו את שייח' אלחמורי מתחבא מתחת השולחן, וצרור המפתחות על השולחן. דקות ספורות לאחר מכן הרב גורן טיפס על קומנדקר צבאי והניף על מערת המכפלה דגל מצויר שחיילים הביאו עימם. נעמדנו בתפילה חמה ליד קברי אברהם, יצחק ויעקב, חזרנו חזרה לאדמת אבותינו".
אחרי אתנחתא קלה מהסיפורים הקולחים שמתארכים הרבה מעבר לזמן השיחה המתוכנן, אני שואל אותו האם היו גם רגעי פחד, והוא עונה מיד: "לרב גורן לא היה שום פחד, הוא היה חדור כל כולו באמונה עמוקה, באהבה עצומה לעם ישראל ולארץ הקודש. אני חוויתי רגעים של פחד, הייתי לצידו עוד שנים ארוכות ועשינו משימות מסוכנות מעבר לקווי האויב, של זיהוי חללים במלחמת יום הכיפורים, טיפסנו למוצב החרמון בזמן שהאזור היה בידיים סוריות. היו פעולות באמת מפחידות לאורך הזמן, ולא פעם פחדתי. הרב גורן היה מחזק אותי, הוא הכניס בי את הכח, ותמיד נתן לי להרגיש שאני זה שמחזק אותו".
"אלו היו רגעים של שיא, כל עם ישראל האמין וייחל ש'הנה זה עומד אחר כותלנו', שמענו את פעמי משיח. גם היום, כשיש אכזבה גדולה מאוד על כך שוויתרנו על חלקים חשובים ויקרים מארץ ישראל, ושהמצב בהר הבית ובמערת המכפלה רחוק מלהיות מושלם, עדיין צריך לזכור את המתנות שקיבלנו: יש שלטון ישראל, ירושלים שוחררה. הדרך עוד ארוכה, כנראה שעדיין לא הוכשר הדור לבניין בית המקדש. כאשר תהיה אחדות בעם ישראל נוכל גם להמשיך הלאה, אבל לי אין ספק בכלל – ככה נראה תהליך הגאולה".