רק כשאני עושה את דרכי במעלית המטפסת אל משרד עורכי-הדין היוקרתי בבניין העסקים שברמת גן, אני תוהה לעצמי על המיקום המוזר משהו של הפגישה הצפויה. את הדלת פותח לי לא אחר מאשר השותף הראשי במשרד, עורך דין בעל שם.
"רק שיהיה ברור, שום דבר פה לא לציטוט", הוא מקפיד לוודא כשאני מנסה לתהות על סוד הקשר האישי שלו, אדם שאיננו חובש כיפה, המחשיב את עצמו מזה עשרות שנים כתלמיד וחסיד של הרב יצחק דוד גרוסמן, רב העיר מגדל העמק. הדקות הספורות בהן הוא עומד כחסיד לפני רבו, לפני שהוא עוזב אותנו בחדר הישיבות המועמד לרשותנו ללא הגבלת זמן, מצליחות להמחיש ללא מילים את סוד הקסם של הרב גרוסמן, אחד מגדולי המקרבים בדורנו.
קשה שלא להתרשם מכך שיש לו כישרון מיוחד לגעת בנשמות. הוא מדבר כשעיניו נעוצות היישר בבן שיחו, אבל בלי לגרום לתחושת האי־נוחות המתלווה לכך בדרך כלל. כך הוא מגיע לאנשי הצמרת הישראלית ועד לאסירים וקשי יום.
בעוד חודשים ספורים הוא יהיה בן שבעים ואחת, אך הגיל הביולוגי לא תואם את המרץ והחיוניות שבוקעת ממנו. תוך כדי ריאיון הוא עונה לטלפונים – מייעץ לראשון, מעודד את השני ולשלישי הוא מבטיח כי יגיע אליו מיד לאחר מכן.
"חג השבועות מעורר בנו בכל שנה את המחויבות לנושא החינוך", פותח הרב גרוסמן בנושא הבוער בעצמותיו. "במדרש ידוע מסופר, שהקדוש ברוך הוא לא הסכים לתת את התורה לעם ישראל, עד שאמרו ישראל: 'בנינו ערבים בעדינו'. דוד המלך רמז את זה בתהלים, 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז', ואין עוז אלא תורה, שנאמר 'ה' עוז לעמו יתן'. בכל שנה כשמגיע חג השבועות אנחנו צריכים להיזכר בהבטחה הזו. צריך לחזור ליסוד הזה, להתבונן ולקבל על עצמנו את המהות של התורה, שהיא יסוד העולם, ואת חינוך הילדים. יש כאלה שאין להם הורים שיחנכו אותם, ויש כאלה שההורים לא יודעים איך לחנך אותם. הקדוש ברוך הוא הטיל עלינו – על כל אחד ואחד, שהרי כל ישראל ערבים זה לזה – לקיים את ההבטחה הזו ולדאוג לחינוך הילדים".
הרב יצחק דוד גרוסמן נולד בירושלים בשנת התש"ו, בן למשפחה שורשית של חסידי קרלין. הוא למד בישיבת סלבודקה הליטאית, והוסמך לרבנות לפני כיובל שנים. בהכוונת רבו, האדמו"ר מלעלוב, הוא יצא לשליחות רוחנית במגדל העמק והפך תוך זמן קצר לרב העיר, המונה כיום כ-25,000 נפשות. קריית החינוך 'מגדל אור', המפעל החינוכי המזוהה יותר מכל עם שמו, אשר זיכה אותו גם בפרס ישראל לפני כעשור, יצא מזמן מגבולות העיר הצפונית, וכיום הוא פרוס בעשרות רבות של יישובים וערים.
 
להעיר את ישראל
לקבל מחדש את התורה
"דיברנו על עניין קבלת התורה, וצריך לשים לב לכך שהבעל שם טוב הסתלק מהעולם ביום מתן תורה. זו כמובן השגחה פרטית, שמתאימה מאוד למהותו", הוא ממשיך את הדברים. "הבעל שם טוב לימד כל הזמן שהכל הוא בהשגחה פרטית. אחד היסודות הכי עקביים אצל הבעש"ט, הוא ללמד שכל מה שקורה, הכל זה הקדוש ברוך הוא. בעל התניא מסביר את זה באופן מיוחד במאמר 'להשכילך בינה' שבתניא, בו הוא כותב שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם יש מאין. כשדבר נבנה 'יש מיש', כמו שולחן, הנגר לא צריך להחזיק אותו כל הזמן כדי שימשיך לעמוד ולהתקיים, ואילו בריאה של 'יש מאין' הקדוש ברוך הוא מחייה אותה מאין בכל רגע מחדש, ולכן משגיח ומכוון כל פרט במציאות בכל רגע.
"הקשר של הבעל שם טוב לשבועות הוא ברור. אחד מהצדיקים הסביר את שמו של הבעל שם טוב – ישראל", אומר הרב. "כשאדם נמצא בעילפון יש שתי דרכים להעיר אותו: אפשר לסטור לו, ואפשר ללחוש באוזנו את שמו. הבעל שם טוב עורר את עם ישראל מהעילפון, על ידי שהוא קרא באוזן של כל יהודי: 'אתה ישראל. יש בך נקודה של 'שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל'. כשמגיע יום ההילולא של הבעל שם טוב, ביום מתן תורה, זה נותן תוקף גדול יותר להתבוננות מה זה יהודי.
"הבעל שם טוב כתב לגיסו באיגרת הידועה, שהמשיח ענה לו על השאלה 'אימתי קאתי מר' – 'לכשיפוצו מעיינותיך חוצה'. כלומר כדי שדוד מלכא משיחא יתגלה, צריך להפיץ את המעיינות של הבעל שם טוב, גם בחוץ, גם במקומות שנקראים חוץ. התפקיד שלנו הוא להעיר כל יהודי מעילפון, כשהוא לא יודע מי הוא ואיפה הוא נמצא".
הרב כבר עוסק עשרות שנים בקירוב. מה הייתה הנקודה שהעירה את הרב לדבר הזה?
"זה קשור בעצם לימים הללו, ימים של ניסים ונפלאות, שחווינו לפני חמישים שנה", הוא אומר. "אני דור שישי בירושלים, נצר למשפחת חסידי קרלין. מקטנותי, הייתי חולם על הכותל המערבי. כשהייתי ילד, הלכתי ליהודי בשם הרב שמעון רובין, מאנשי העיר העתיקה, ושאלתי אותו איך אני יכול להגיע לכותל אם אני מצליח לקפוץ מעל החומה. ביקשתי שיצייר לי מפה כדי שאוכל לרוץ לראות את הכותל, ולחזור… בזמן מלחמת ששת הימים גרתי בירושלים והייתי נשוי טרי. הפעם הראשונה שהגענו לכותל המערבי, הייתה בחג השבועות תשכ"ז. ליד הכותל חשבתי לעצמי איך אני יכול להודות לקדוש ברוך הוא על כל הניסים והנפלאות הללו? הרי עד לפני כמה שבועות כולם היו מיואשים. היינו בטוחים שהכל אבוד, ופתאום התרחש נס כזה שאי אפשר לתפוס. חשבתי שהדבר שהכי קרוב לקדוש ברוך הוא אלו הילדים שלו. אבא הכי רוצה שהילדים שלו יהיו איתו בקשר, וכך החלטתי לעזוב את ירושלים ולצאת להתנדב בעיירת פיתוח למשך שנה אחת".
הרב גרוסמן נזכר בימים הראשונים במגדל העמק, שהפכו מאז לשנה ולעוד שנה, ונמשכים מאז כמעט יובל, אלו שהקנו לו את הכינוי המיתולוגי "רב הדיסקוטקים".
"מגדל העמק הייתה אז אחד המקומות הכי קשים בעבריינות ופשע. הייתי צ'אלמער נאיבי", הוא מספר בחיוך. "הרי בירושלים כל בניין שני הוא ישיבה או בית כנסת, גם שם חיפשתי את בית הכנסת כדי למצוא בני נוער, ואני לא מוצא אף בית כנסת. שאלתי איפה החבר'ה, אמרו לי: 'בדיסקוטק'. לא היה לי מושג מה זה. נכנסתי ישר לתוך מסיבה, והם היו בטוחים שאני מהחברה קדישא, מחפש מנין להלוויה. נוצר בינינו קליק, וכך התחלתי להגיע לעשות סבב בדיסקוטקים כל ערב, ובהמשך הדיסקוטק עבר אליי הביתה – כשהחבר'ה פשוט התחילו להגיע אליי.
"אנשים פתחו עליי עיניים, איך אני הולך לכל המקומות האלו. צריך לזכור שהכל בזכות הרבנית שהגיעה מבית של חסידי חב"ד. אבא שלה, הרה"ח ר' בעריש רוזנברג, היה משפיע חשוב בשיכון חב"ד בלוד, והכל היה נעוץ בחינוך מהבית, שצריך לחיות לא רק בשביל עצמך. אם היא הייתה מגיעה מבית חרדי ירושלמי", הוא מחייך, "כנראה שהיא הייתה מראה לי את הדרך החוצה".
סיפור רודף סיפור. "תוך זמן קצר, אחד מספר לי שאח שלו יושב בבית הכלא שאטה. אתה הולך בין מאות אסירים, לזה קוראים יעקב, לזה יצחק ולזה משה. זה היה ממש פחד, לראות להיכן האנשים האלו הגיעו. הלכתי למנהל הכלא וביקשתי ממנו לבוא פעמיים בשבוע ללמוד בהתנדבות 'פרקי אבות' עם האסירים. לאט לאט בנינו תכנית שיקום עם שירות בתי הסוהר. היום יש יותר מאלף אסירים בתכניות של המדרשות, הרבה מזה בזכותו של הרב ויזנר, רב השב"ס". 
אי אפשר לפספס את הקשר המיוחד של הרב גרוסמן עם ילדים ובני נוער. מפעלות החינוך שלו מקיפים כיום מדי חודש, קרוב לעשרת אלפים ילדים וצעירים – החל ממעונות יום וגנים, ועד לישיבה גדולה – אבל ההתחלה הייתה צנועה מאוד. "אחרי שעברתי בדיסקוטקים, ברחובות ובבתי הכלא, ראיתי שיש שם נשמות גדולות, שיש שם אור, אבל אף אחד לא מטפל בהם ולא נותן להם אהבה. הבנתי שצריך להקים מוסדות חינוך לחבר'ה האלה; כדי לא לפגוש אותם אחרי שהם נפלו והסתבכו ואז להחזיר אותם בתשובה, צריך להגיע אליהם הרבה קודם לכן".
ארבע שנים לאחר שהגיע הרב גרוסמן למגדל העמק הוא החליט להקים במקום בית ספר תורני. רק שמונה עשר תלמידים הסכימו להירשם לבית הספר החדש, ועם השנים יצאו מבין כתליו יותר מ-20,000 בוגרים.
אחרי שנפל מסך הברזל הוא יצא לסבב כינוסים בברית המועצות יחד עם הזמר מרדכי בן דוד. הכותרת "רב הדיסקוטקים מישראל וזמר הפופ מאמריקה" עשתה את שלה, ואלפי יהודים נהרו לכינוסים שנועדו להכרזה על פתיחת בתי ספר יהודיים.

 הכנסת ספר תורה באמצע המלחמה
"עד היום לא פגשתי יהודי חילוני, עד היום אני מחפש אותו. בכל יהודי יש 'חלק אלוקה ממעל', וכל יהודי הוא מאמין", מכריז הרב, ופותח בסיפור נוסף. "במלחמת לבנון השנייה קיבלתי טלפון מיהודי, שיש שבע מאות צנחנים, בהם גם הבן שלו, שתקועים כבר עשרה ימים בתוך האנגר במחנה סירקין. גייסו אותם כדי לעלות ללבנון, ובסוף הממשלה הסתפקה מה לעשות, ובינתיים השאירו אותם בהאנגר לוהט, ממתינים לפקודות. אמצע הקיץ, ומאות חיילים בתוך האנגר שבו אין לך איפה לישון ואיפה להתקלח. האב היה מזועזע. אמרתי לו שאני מזמין את כולם אלינו למגדל העמק, פינינו את אחד המתחמים בקריית החינוך ותוך כמה שעות כולם היו באוטובוסים שעשו את דרכם צפונה.
"בשלב הראשון, החיילים נשלחו להתרעננות בברכת השחייה, ובינתיים הכינו עבורם 'על האש' חגיגי. אחד המפקדים קיבל במקרה טלפון מחבר שלו בחו"ל, שרצה לברר מה קורה, ובמקום לשמוע קולות של יריות הוא שמע מוזיקה. המפקד הסביר לבן שיחו מה בעצם קרה, והיהודי כל כך התרגש וביקש לדבר איתי. הוא סיפר שהוא הזמין בארץ אצל סופר סת"ם ספר תורה בהרבה כסף, וכעת הוא מבקש להכניס אותו למוסד שלנו. התקשרתי לסופר וביקשתי שיגיע למחרת בשבע בבוקר, כדי שנספיק להכניס את הספר לפני שהחיילים נכנסים ללחימה בלבנון. הסופר הגיע עם הספר וחדר האוכל היה מלא בחיילים, רובם ככולם מה שנקרא 'חילונים'.
"אמרתי להם: רבותיי, הגיעה מתנה שקיבלנו בזכותכם. מי שרוצה יכול לגשת לסופר ולכתוב אות בספר התורה. לא היה אחד שאמר לא. עמדו בתור שעות, כדי שתהיה להם אות בתורה", הוא מתרגש. "זה ישרא"ל – יש שישים ריבוא אותיות לתורה. כל יהודי קשור לתורה. כמו שאם נפסלת אות אחת בספר – כולו פסול, כך גם אם פסלת יהודי אחד, אתה פוסל את עם ישראל. בירכתי אותם שבזכות התורה אף אחד מהם לא ייפגע, ואכן היה להם נס וכולם, עד האחרון שבהם, חזרו בריאים ושלמים".

הציבור החרדי חייב
אלטרנטיבות חינוכיות
הרב גרוסמן מציין כי במסגרות השונות שיזם ישנם תלמידים, עובדים ומחנכים מכל הגוונים באוכלוסייה. הוא מספר על מיזם נוסף בשם 'אור ישראלי', המעניק מסגרת לבני נוער ללימוד תורה ופעילות חברתית בשעות אחר הצהרים. כיום פועלים ברחבי הארץ כ-160 סניפים כאלו שפעילותם מקיפה כ-8000 בני נוער שאינם שומרי תורה ומצוות, אשר מאות מהם חזרו בתשובה במהלך השנים. אולם נדמה כי ה'בייבי' העכשווי, בה' הידיעה, של הרב גרוסמן, הוא כפר הנוער 'זוהרים' שבעמק האלה ליד בית שמש, המהווה מסגרת חינוכית לנוער נושר מהציבור החרדי.
"הילדים האלו הגיעו מהבתים הטובים ביותר בציבור החרדי – מבני ברק, מירושלים ומקריית ספר. מצאנו אותם בכיכר החתולות ובמקומות קשים ביותר. אלו נערים שלא הייתה מספיק סבלנות איתם – הן מצד ההורים והן מצד אנשי החינוך. ברגע שראו שהילד הזה לא הולך בתלם, הן מצד הלבוש והן מצד היכולת לשבת ללמוד, הם מיד נפלטו החוצה".
"בגלל שהציבור התורני הולך וגדל, כל אחד מחפש את האיכות ופותח ישיבה למצוינים, וברגע שהוא מזהה ילד שהוא בעייתי או כזה שלא הולך בתלם, הילד הזה מרגיש שהוא לא אהוב. מצד אחד אפשר להבין את ראש הישיבה שחושב איך לשמור על החבר'ה הטובים ושלא יקלקלו אותם, אבל אם זה היה הבן שלו – הוא היה מחפש כל דרך שבעולם איך לקרב אותו. צריך להסתכל ולראות לפני שהילד מתמוטט ונופל, מה אני יכול לעשות כדי שהוא לא ייפול", הוא דופק על השולחן. "צריך להסתכל על כל ילד כאילו הוא הבן שלך, ואם עושים את המאמץ הזה ונותנים לכל אחד לבטא את הכישרונות שלו גם בדברים כמו חקלאות, נגרות או מחשבים, אתה נותן לו מקום ונותן בו אמון".
לכאורה הרב מדבר על שינוי התפיסה החינוכית בציבור החרדי, למעין זו שקיימת בציבור הדתי־לאומי; אבל מצד שני הרב מציג את זה כמציאות של בדיעבד ולא לכתחילה.
"זה תלוי למי. יש ילדים שבנויים להיות מתמידים וללמוד ראשונים ואחרונים, אותם צריך להכווין ללימוד תורה כדי להמשיך את השרשרת של חיי התורה בעם ישראל. אבל יש כאלה שאתה מזהה מראש שקשה להם, ובמקרים האלה צריך לכתחילה להקים להם מסגרות שנותנות להם מקום ששם דגש על קניית מידות טובות ולאו דווקא על הישגים לימודיים. אם אתה הולך נגד הטבע שלהם, בסוף זה מתפוצץ, הם מגיעים לרחוב ואז ההורים באים לצעוק 'הצילו'. בשנים האחרונות יש תובנה שהחינוך הבלתי־פורמלי יותר משפיע מהחינוך הפורמלי, ולמעשה זוהי בעצם דרך הבעל שם טוב – להשקיע כוחות בחסידות, ביראת שמים, בסיפורי צדיקים, בדוגמה אישית, בחוויות של קדושה".
התובנה על הקמת מסגרות לנושרים מחלחלת במשך שנים לא מעטות בציבור החרדי, אלא שהרב גרוסמן לא מדבר על הקמת מסגרות לנושרים, אלא על מוסדות אלטרנטיביים לישיבות הקלאסיות. "צריך הרבה מאוד כאלה. הרבה מאוד".
"יש לי חלום להקים גם כפר לנוער הגבעות", הוא מוסיף. "בעיניי, הנוער הזה הם צדיקים ויקרים שמחפשים באמת להביע את הרגשות שלהם לעבודת ה' ולארץ ישראל. צריך להכניס בהם חיות וסיפוק, ושישקיעו את כל המרץ הזה בכיוון הנכון ושהאור שלהם יביא הרבה טוב לארץ ישראל".
דיברנו הרבה על ה'לחישה באוזן' לעורר את הציבור החילוני. מה לדעת הרב צריך ללחוש לציבור הדתי והחרדי? במה הם צריכים להיזכר?
"כל אחד שאתה רוצה להשפיע עליו, צריך להרגיש שאתה אוהב ומכבד אותו", הוא עונה. "אחת הבעיות שלנו אלו הפילוגים. אני חסיד כזה, אתה חסיד אחר. אני ספרדי, אתה ליטאי. אתה מפד"לניק ואני מאגודה. הפילוג הזה גורם שאין פתיחת לבבות ואין קשר. ברגע שאתה באמת אוהב כל אחד, יש לך השפעה על השני. בהגדה של פסח אנחנו אומרים 'אילו קירבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו'. מה המשמעות של הר סיני בלי התורה? כתוב בספרים הקדושים, שעצם זה שעמדנו לפני הר סיני 'כאיש אחד בלב אחד', זה כבר תורה. הדור שלנו הוא חושך כפול ומכופל, כמו שאמר הרבי מלובביץ'. מול כל פיתויי הרחוב צריך להאיר הרבה יותר חזק, וכדי להיות פנס של אור אנחנו צריכים להיות מאוחדים בתוכנו ולכבד כל אחד את השני".
"יש גם מה ללחוש באוזן של הציבור החרדי", הוא אומר בגילוי לב אחרי שניות ארוכות של שתיקה. "הרי אם נתבונן מה קורה אצלנו עכשיו בציבור, בלי להזכיר שמות – הרב הזה מתווכח עם הרב הזה, והאדמו"ר הזה פגע באדמו"ר ההוא. אצלנו יש צורך לחזק את הנקודה שנדע שכל יהודי הוא יקר, ולהעריך כל יהודי – שאתה לא פחות ממני, ואני לא יותר ממך. הציבור החרדי צריך לא להסתגר, לא לחשוב ש'אני ואפסי' ולהוריד את חומות ההתבדלות. כל יהודי הוא חלק אלוקה ממעל ממש. אתה לא צריך לקרב יהודי כי אתה חב"דניק, אלא בגלל שאתה יהודי", הוא מכה על השולחן בהתרגשות. "אם אתה יהודי שמאמין בקדוש ברוך הוא, אתה צריך שיהיה אכפת לך לקרב כל אחד מבניו של הקדוש ברוך הוא".
"איך שאני מבין את זה, בציבור הציוני־דתי חסרה הנהגה. בעולם החסידות כל אחד נמצא עם האדמו"ר שלו, ובעולם הליטאי יש את ראשי הישיבות. בעולם הציוני־דתי יש ציבור נפלא עם יראת שמים ומידות טובות, יש הרבה נשמות טובות וצדיקים כאלו שאי אפשר לתאר, אבל נראה שחסרה שם מנהיגות שמצליחה להוביל בענייני עבודת ה'. בשנים האחרונות יש שינוי גדול, עם הכניסה של החסידות לחלקים גדולים בציבור הזה. אצלנו בקריה פועלת ישיבת 'נחלת ישראל' שהיא ישיבה חסידית־ציונית עם הרבה אש בעבודת ה'. כיפות סרוגות וגארטלאך. אני אוהב מאוד להתפלל איתם. שם באמת יש שילוב של קודש וחול, והכל על פי דרך החסידות. צריך להרחיב את זה עוד ועוד".

 המסע הפלאי לציון הבעש"ט
האזכור החוזר ונשנה של הבעל שם טוב בשיחה, איננו מקרי. הרב גרוסמן נוהג לנסוע למז'יבוז' כמעט בכל חג שבועות, והיה גם מהתורמים להקמת ה'אוהל' במקום. הפעם הראשונה בה הגיע הרב גרוסמן לציון הבעש"ט, הייתה כרוכה בחוויה מסוכנת ומסעירה. היה זה בשנת התשמ"ט, בחודשים האחרונים של שלטון הקומוניסטים. כמאתיים חסידי ברסלב, בסיוע המפלגה הקומוניסטית הישראלית, נסעו לראש השנה לאומן, ל'קיבוץ' המפורסם שחזר לאחר עשרות שנות ניתוק.
"החלטתי להצטרף אליהם, כאשר המטרה המרכזית שלי הייתה לנסוע לבעל שם טוב", הוא נזכר. "כשהלכנו לתשליך, החסידים שרו ורקדו ברחובות, והשלטונות הקומוניסטים נבהלו והחליטו לבטל את האישור ולשלוח אותנו באותו יום חזרה לארץ. חיילים הקיפו את המלון שלנו והיה בלאגן גדול שהסתדר אחרי ששיחדו את הגורמים המתאימים. כקנס, הם ביטלו את הרישיון שניתן לקבוצה להגיע למז'יבוז' בצום גדליה. אמרתי לעצמי שאני חייב להישאר, אבל פחדתי להישאר לבד ושיתפסו אותי. היה שם חסיד שהגיע במיוחד מארצות הברית. לאשתו הוא סיפר שהוא נוסע לראש השנה לארץ, ונסע לאומן. הוא היה חשוך בנים, ואני תפסתי אומץ ואמרתי לו: 'אנחנו גדלנו על סיפורי המופתים של הבעל שם טוב. אני מבטיח לך שאם תבוא איתי לבעל שם טוב, אתם תזכו להיפקד'. במוצאי ראש השנה כל החסידים נסעו לארץ, ואנחנו השגנו רכב והתחלנו לנסוע, כאשר בכל עיר היה מחסום משטרתי. אנחנו יושבים במונית, משקשקים מפחד ומתפללים. עברנו ארבעה מחסומים כאילו היינו רואים ואינם נראים. הגענו למז'יבוז' וכל מה שמצאנו היה מצבה קטנה שעליה כתוב 'ישראל בעל שם טוב'. התפללנו שם, שני יהודים שפקדו לראשונה את המקום הקדוש אחרי מי יודע כמה שנים שבהן היה אסור להגיע לשם. קשה לתאר את ההתרגשות שאחזה בנו. אותו יהודי חזר הביתה, ובשנה שלאחר מכן נולדה לו בת, בת יחידה".
כיום, שנים לאחר מכן, מספר היהודים שמגיעים לחגוג את חג השבועות בציון הבעל שם טוב, בעל ההילולא, הולך וגדל בכל שנה. "מה שמעניין הוא לראות את המגוון האנושי של הבאים, שאינם נמנים על קבוצה חסידית ספציפית", הוא מספר. "החל מהאדמו"ר מרחמסטריבקא והאדמו"ר ממאקווע שמגיעים בראש קבוצות חסידים ועורכים במקום טישים, המשפיע רבי חיים שלום דייטש, יהודים מאמריקה, חסידים ממרכז אירופה וכמובן קבוצה מגוונת מישראל. אי אפשר לתאר את האווירה, כל סוגי החסידים ולא חסידים שמגיעים מכל העולם. כולם מחוברים עם הבעל שם טוב. שם אתה רואה את האחדות של כל עמך ישראל. כשאתה יושב ומתפלל בבית הכנסת המשוחזר של הבעל שם טוב, אתה יכול לדמיין היכן ישבו הבעל שם טוב ותלמידיו. זו חוויה שקשה להסביר למי שלא עבר את זה, וכל שנה שם רואים ניסים ונפלאות".

לתגובות, הערות והצעות לכתבות:  [email protected]