אין כמעט אתר, יישוב או עיר ברחבי הארץ שעזר בן אפרים לא ביקר בו בשנים האחרונות, והוא לא נהג הסעות. "אתה אולי קצת מגזים", הוא מגחך בחיוך, "יש עוד כמה מקומות שעדיין לא הגענו אליהם".
רכב הג'אמפי החבוט עושה את דרכו בלי חת בכל כביש או שביל עיזים – לכל מקום שהוא נקרא, וגם בכל שעה. עזר (55), תושב רחובות, יכול כמו חייל טוב להשכים קום ולחזור הביתה בשעות שהן ספק השעות הקטנות של הלילה, ספק השעות הראשונות של דמדומי הבוקר – אחרי שהדפיס בפעם המי יודע כמה את ספר ה'תניא'.
מי יודע כמה? אפילו הוא עצמו לא בטוח במספר המדויק. "להערכתי מאז נכנסתי לפרויקט, הדפסתי בסביבות אלפיים מהדורות" הוא מחשב במהירות, "עלות הדפסה של מהדורה מינימלית הכוללת מאה עותקים עולה כחמשת אלפים שקלים, ובמהדורה גדולה המספרים כבר גדולים הרבה יותר".
אלף מהדורה ומהדורה, ולכל אחת ממנה סיפורים מלווים, חלקם מסמרי שער, אחרים סוחטי דמעות, אך אין מהדורה בלי סיפור משלה.
עזר, קיצור של אלעזר, עוסק בדפוס מאז שהיה נער ונדבק בריח הנייר החם והדבק, ולא מרבה לספר על עצמו. הוא גדל בשכונת קריית משה ברחובות במשפחה שומרת מסורת, והתחנך בבית ספר של חב"ד. כשסיים את כיתה ח' ורצה להמשיך לישיבה, אמו לא הסכימה למהלך, ושלחה אותו לבית ספר ממלכתי. הכיפה הצטמקה ונשרה, רק כדי לחזור שוב לאחר השירות בצה"ל. "כשהייתי בן 27 שכנעו אותי לנסוע לרבי מליובאוויטש, וכל השאר היסטוריה", הוא מחייך.
רשימת מטרות
בשנת התשד"ם הכריז הרבי מליובאוויטש על מבצע מיוחד להדפסת ספר התניא בכל מקום ברחבי העולם. "הרבי מליובאוויטש אמר על הדפסת התניא שהיא 'בקשה נפשית' שלו, 'בכל מקום שבו נמצא יהודי, אפילו יהודי אחד'", הוא מצטט במהירות, "כדאי לבנות עיר שלמה רק כדי להדפיס בה תניא". הציטוט הזה גורם לי לחייך כשאני נזכר כי רק בשבוע שעבר ראיתי כותרת על הצלם החב"דניק, מאיר אלפסי, שהדפיס לאחרונה את התניא בהר האברסט. "אפילו בלי המטיילים הישראלים הרבים ששהו במקום", חולפת המחשבה בראשי, "הוא היה יכול להדפיס את התניא ולו רק בגלל שהוא עצמו נוכח שם".
"אז למה לא להסתפק בלקנות ספר תניא", הוא מקדים אותי ושואל, ומיד גם עונה. "הרבי סיפר את הסיפור הידוע על הבעל שם טוב ששאל את המשיח 'אימתי קאתי מר', ונענה 'לכשיפוצו מעיינותיך חוצה'. נהר ונחל יכולים להתייבש, אבל המעיין תמיד נובע. בהדפסה הממשית, ממשיכים את המעיין עצמו למקום שבו מדפיסים ומשם הוא יוצא לסביבותיו. ככל שהמעיינות נובעים, כך מתקרבת הגאולה", הוא מסביר בפשטות כובשת.
הרבי ייחס חשיבות גדולה לצורת ההדפסה. הוא קבע כי על כל מהדורה כותבים את שם המקום בו היא הודפסה, כדי שלספרים האלו, עם האור שבהם, תהיה שייכות ממשית למקום ההדפסה. בנוסף ביקש הרבי כי בכל אתר הדפסה ילמדו את פרק ל"ב בתניא, ופעם אף הורה לצוות ששכח את הלימוד, כי יחזרו שוב למקום ההדפסה וילמדו את הפרק העוסק באהבת ישראל.
כבר שבע עשרה שנה שעזר מדפיס ספרי תניא. עד השנה שבה הורה הרבי על מבצע ההדפסה, יצאו לאור רק כמאתיים מהדורות, היום יש כבר מעל 6700, כשליש מהן מעשה ידיו של עזר ומכונת הדפוס הניידת שהוא נושא עימו לכל מקום, יחד עם גנרטור קטן. את המהדורה האחרונה הוא הדפיס בל"ג בעומר האחרון, סמוך לקברו של רבי יוחנן הסנדלר הסמוך לציון רשב"י במירון. אחרי שנוכח לדעת כי גם הג'אמפי חסרת הפחד לא תוכל לצלוח את הצירים החסומים, הוא העמיס את מכונת הדפוס על רכב של אחד מארגוני ההצלה ("עדיף לא לדעת בדיוק", הוא מחייך) שהביא אותו עד ליעד המבוקש.
השותף השקט שלו הוא שליח חב"ד בברזיל, הרב לייבל זאייאנץ שקיבל הוראה מהרבי לקדם את ענייני הדפסת התניא, ודואג למימון רוב הפעילות. "הוא יכול להתקשר אלי בכל זמן נתון ולהגיד לי מה היעד הבא. אנחנו מחזיק רשימה מסודרת של מקומות בארץ – יישובים וקיבוצים – שעדיין לא הדפסנו בהם את התניא, והיא הולכת ומתקצרת", הוא מצהיר בסיפוק. "אני הולך לכל מקום שקוראים לי, גם למקומות מסוכנים", הוא אומר, ופוצח בשרשרת סיפורים מלחיצים למדי.
החיילים האחרונים בציר פילדלפי
במהלך מבצע צוק איתן, התפנו כל תושבי יישובי 'עוטף עזה' מבתיהם. ביישובים לא נותרה נפש חיה מלבד רכזי הביטחון של כל יישוב. עזר והצוות החליטו להפיק מבצע הדפסה בכל היישובים הנטושים. "הגענו לקיבוץ כרם שלום, וכדי להכנס פנימה היינו צריכים לדבר עם הרבש"ץ. הוא רצה לראות מה בדיוק המשוגעים האלה מחפשים בקיבוץ המופגז. תוך כדי הדפסה אנחנו מדברים איתו והוא מספר שמעולם לא הניח תפילין. הוא הצטרף אלינו לתפילת מנחה ולשיעור על פרק ל"ב בתניא, כשהוא עטור בתפילין. כשהוא חלץ את התפילין הוא ממש בכה בדמעות. שאלנו אותו אם הוא יקבל על עצמו להניח תפילין בקביעות, אם נארגן לו תפילין. הוא השיב בחיוב ובשמחה. למחרת הגענו שוב לאזור עם זוג תפילין ונרות שבת לאותו רבש"ץ", הוא מספר.
"אחרי יום ארוך שבו הדפסנו חמש־שש מהדורות, הגעתי הביתה בערב גמור מעייפות. באחת עשרה בלילה אני מקבל טלפון: 'בוא להדפיס עכשיו בסג'עייה'. עליתי לרכב, והגענו לאזור בשעה אחת בלילה. העמסנו את מכונת הדפוס והגנרטור על קומנדקר ונכנסנו לעזה. המפקד בשטח אסר עלינו להדליק אור והדפסנו שם בחושך גמור", הוא מחייך.
רצועת עזה לא זרה לו. בשבועות שקדמו לעקירת גוש קטיף הוא התרוצץ ברחבי הגוש והדפיס מהדורה בכל פינה אפשרית, בניסיון נוסף לעתור כלפי שמיא לביטול רוע הגזירה. שבועות ספורים לאחר השלמת הפינוי הוא הגיע לציר פילדלפי הידוע לשמצה, החוצץ בין הרצועה לגבול מצרים, שם הדפיס עם קבוצת החיילים האחרונה ששהתה בשטח. "אני עוד זוכר את הדברים שהמפקד אמר לחיילים: 'אנחנו עוזבים בכאב, אבל עוד נחזור לפה'".
"היינו גם בירדן", הוא שולף פתאום. "היו בחורים שרצו לעשות זאת בעבר, והם נעצרו על ידי השלטונות. דיברתי עם חבר שהיה בקשרי עסקים עם אנשים בירדן והוא אומר לי: "מה הבעיה". הגענו לחבר שלו, איש עסקים אמיד, שלקח אותנו לאוניברסיטה בעמאן, שם יש מכונת דפוס. הגענו בבוקר וחזרנו בלילה עם כל העותקים המודפסים".
כשמדפדפים בדפים האחרונים של מהדורות הכיס שהוא מוציא בממוצע מדי שלושה ימים, אפשר לקרוא את רשימת כל המקומות בהם הודפס הספר, ומול הרשימה המתארכת ממהדורה למהדורה נותר רק לדמיין את הסיפור המלווה כל מקום ומקום. אם בעבר היה הפרויקט הזה רק עסק צדדי בשביל עזר, היום הוא תופס את כל עיסוקו. יש לו גם שלל סיפורים על ישועות פרטיות – אם זה מציאת זיווג, רפואה פלאית ממחלת הסרטן או אשה שילדה בקלות אחרי שישבה במשך שעות ארוכות על המשבר.
"אלו דברים שראיתי במו עיניי. אבל גם בלעדיהם אני מאמין ויודע שכל תניא שמדפיסים מקרב את ביאת המשיח", הוא אומר בפשטות, פשטות של חייל.
הדפסת התניא בתוך ההפצצות
בט"ו בסיון תשמ"ב פרצה מלחמת שלום הגליל. כוחות צה"ל נכנסו לתוך שטח לבנון כדי לטהר את המקום מאנשי אש"ף שירו קטיושות לערי הצפון. ימים ספורים לאחר מכן, פנה אל הרבי השליח בצפת, הרב אריה לייב קפלן ע"ה, ושאל האם להדפיס את התניא על אדמת לבנון. תוך זמן קצר הגיעה התשובה ממזכירות הרבי: יש לצאת ללבנון ולהדפיס, ולא רק בעיר אחת, אלא בכמה מקומות.
ביום חמישי, כ"ו בסיון, עלו קבוצת חסידי חב"ד על טנק המבצעים של ר' בן־ציון כהן ועשו את דרכם לעבר הגבול. אלא שכצפוי, החיילים במעבר הגבול לא אישרו את המעבר ללבנון. עם רדת הערב, חזרו הפעילים לצפת, נבוכים ומאוכזבים.
הייתה זו שעת לילה מאוחרת כאשר הרב אהרן־אליעזר צייטלין ע"ה התהפך על משכבו בחוסר מנוחה. הוא הרגיש כי יש לבצע את הוראת הרבי מיידית, וכי אין דבר כזה "אין רישיון" בפני חייליו של הרבי. הוא נקש על דלתות ביתם של כמה מהשלוחים, העיר אותם משנתם, ויחדיו הם יצאו לעבר בסיס פיקוד הצפון, שם הם ביקשו להיפגש תכף ומיד עם אלוף הפיקוד בכבודו ובעצמו. למרבה הפלא, הבקשה המוזרה התקבלה – הם פגשו את אלוף הפיקוד, והלה העניק להם לאלתר אישור כניסה ללבנון!
למחרת, השכם בבוקר, נכנסו השלוחים ללבנון, יחד עם מכונת הדפוס, בליווי ג'יפ צבאי. היעד היה העיר צור. סמוך לכניסת השבת הם שבו לביתם בצפת, וכבר במוצאי שבת יצאו בשנית לעבר צידון – שסביבה התחוללו באותם ימים קרבות עקובי דם. שם הודפס התניא בשנית, לקול הדי היריות וההפצצות. ספרי תניא נוספים הודפסו בימים הבאים במקומות: בקעת הלבנון, חצביא, נבטיא, מבצר הבופור, עליי, דאמור, ג'וניה, בחאמדון, דיר אלקמר, רשיא, כפר משכי… ואפילו בביירות, עיר הבירה.
הרבי הורה שבכל מקום בו מדפיסים את התניא, ילמדו חלקים ממנו עם יהודים מאנשי המקום או עם החיילים השוהים שם זמן ממושך, ולאחר מכן יעניקו להם במתנה מספרי תניא שהודפסו במקום.
זמן קצר לאחר מכן, בי"ג תמוז, התרגשו החסידים שעסקו בהדפסת התניא לשמוע כי הרבי ירד להתוועדות כשבידו ספרי תניא שהודפסו בלבנון. במהלך ההתוועדות אמר הרבי:
"על השולחן מונח ספר תניא שהודפס בביירות לפני מספר ימים… וכמו כן מונח על השולחן ספר תניא שהודפס בצור ובצידון, וממשיכים להדפיס את ספר התניא בעוד כמה מקומות בלבנון, ולומדים בספר התניא עם אנשי 'צבא הגנה לישראל'…".
