מי התוקע האמיתי?
מספרים על רבי אלעזר רוקח, רבה של אמסטרדם וצדיק עליון ונשגב, שבערוב ימיו החליט לעזוב את כל הכבוד שנפל בחלקו בחוץ לארץ, ולעלות בספינה לארצנו הקדושה.
באותם ימים, הספינות היו קטנות ורעועות, וההפלגה בים הייתה כרוכה בסכנה גדולה. והנה, בעת ההפלגה בים פרצה סערה גדולה וסכנת טביעה ריחפה על האונייה. אותו הלילה, ליל ראש השנה היה. פנו הנוסעים לרבי אלעזר וביקשוהו להתפלל לה' שיצילם מהסכנה הנוראה.
ביקש רבי אלעזר שיעלוהו לסיפון, ושם צפה רבי אלעזר באופק והמתין לעלות השחר. והנה ברגע שעלה השחר, תקע רבי אלעזר בשופר, ומיד נח הים מזעפו.
אמר על כך רבי שמחה בונים מפשיסחא משפט עמוק מאוד, הנוגע ביסוד עבודת היום – "חושבים אתם שרבי אלעזר תקע כדי להינצל מהסכנה. לא כך. רבי אלעזר חשב שאלו הרגעים האחרונים בחייו, והזדרז לתקוע כדי להספיק לקיים מצוות ה' לתקוע בשופר, וממילא הצילו ה' מהסכנה".
נבאר: בכל חג חוזר ובא המאורע ההיסטורי הראשוני שבגינו נקבע החג. למשל, בפסח נאמר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", לפי שיציאת מצרים מתחדשת עתה שוב.
בראש השנה נברא העולם וניתנו החיים לאדם. נמצא שבראש השנה של כל שנה ושנה מחדש, העולם שב ונברא ומקבל כוחות חיים חדשים לשנה זו. בכניסת היום, כל כוחות החיים של השנה הקודמת חוזרים ונאספים חזרה לשורשם והעולם שרוי בתרדמה, ובשעת תקיעת שופר ה' שב ובורא ומעניק כוחות לעולם לשנה זו (תניא, אגרות הקודש יד).
במצב זה, אין לאדם עדיין כוח לפעול ולעשות בעולם, שהרי עדיין לא קיבל את מנת החיים שלו מהבורא, והאדם יכול לפעול רק בכוחות שאלוקים נתן לו. לכן בראש השנה, מי שפועל ויוצר הוא הבורא, ותפקידו של האדם רק להתבטל אליו ולקבל ממנו את מנת החיים שלו. זוהי ההמלכה העומדת ביסוד תפילות היום, שמרכזן – 'מלכויות, זיכרונות ושופרות', כי ה' הוא המולך ועושה הכול והאדם רק מתבטל אליו.
לפיכך, מצוותו של ראש השנה בשמיעת קול השופר, וכבר נפסק להלכה שמברכים: "לשמוע קול שופר" ולא "על תקיעת שופר" (שו"ע תקפה, ב), מפני שהשמיעה היא החוש הפסיבי ביותר מכל חמשת החושים. בשביל לטעום ולמשש חייבים לעשות פעולה – הושטת היד או לעיסה. בשביל להריח חייבים לנשום. בשביל לראות לא צריך לעשות פעולה, אבל מאידך באופן טבעי יש לאדם עפעפיים לחסום את שדה הראיה ולמנוע ממנו לראות. השמיעה, לעומת זאת, אם אנו רוצים לא לשמוע, עלינו לשים את אצבעותינו באוזנינו. זו פעולה לא טבעית. אם האדם פסיבי לחלוטין, הוא שומע.
לכן, משינה אנו מתעוררים בדרך כלל בשעון מעורר, שבנוי על חוש השמיעה, כי גם כשהאדם פסיבי הוא שומע. והעולם מתעורר מתרדמתו בשמיעת קול שופר, ורמז רמז הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, ד) – "תקיעת שופר רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם".
בראש השנה אנו שותקים ומקשיבים לקול האלוקי שבורא את העולם – "בעשרה מאמרות נברא העולם". בראש השנה גם נברא האדם. ה' העניק חיים לאדם כשנפח באפיו נשמת חיים. גם קול השופר נוצר על ידי שנופחים אוויר בשופר, ואנו השומעים מרגישים את נפיחת החיים באפינו.
בסיפור בו פתחנו, בליל ראש השנה היה רבי אלעזר בסכנת חיים, כפי שמכל העולם נאספים החיים הקודמים והוא עומד לדין. בעלות השחר תקע רבי אלעזר בשופר, ניצל, וקיבל חיים חדשים, כפי שכולנו מקבלים חיים בעת התקיעות. אך הדגיש רבי שמחה בונים – באמת מי שתוקע בשופר ונותן חיים זה הקב"ה, תפקידנו רק להתבטל אליו, לפיכך האדם צריך לתקוע כדי לקיים מצוות ה', ביטול לה', ולא כדי להרוויח רווחים.
בכל השנה אנו אצים ורצים במהומת החיים. מבולבלים, סחופים ומטורפים מהמוני עניינים ומעשים המוטלים עלינו. בואו נשתוק יום אחד, ונאזין ליוצר כל הקורא לנו בנשמתנו לשוב לטוהר הבסיסי שלנו. בשעת תקיעת שופר נקשיב בדממה, נחוש את השפע האלוקי הטוב ומחייה שמוזרם אלינו ונקבלו בשמחה ואהבה.
שופרו של יעקב
מעשה ביהודי אחד, שהיה בעל מנגן גדול מאד. כחלק מכישרון הנגינה שלו, שימש אותו יהודי כתוקע מומחה בבית הכנסת. לאט לאט התפרסם כשרונו של היהודי גם בין הגויים, והם החלו להזמינו לנגן במסיבותיהם.
היהודי לא עמד בפיתוי, החל לנגן אצלם, ונסחף לאיטו אחרי דרכם ומעשיהם עד שהלך, לא עלינו, והמיר את דתו. כמשומד הפך להיות אחד מנגני המלך, והתברג בצמרת החצר.
פעם, בראש השנה, ישבו רבי הממלכה וצחקו על מנהגם של היהודים לתקוע בשופר. המשומד, סיפר להם על עברו כבעל תוקע, והם ביקשו ממנו לתקוע לפניהם בשופר. הלך המשומד והביא את השופר, והחל לתקוע כבקי ורגיל. תקע תקיעה ושברים בקלות רבה, אך כשהגיע לתרועה, נתקע, והשופר השתתק. ניסה שוב ושוב להריע בכל כוחו, אך התרועה מיאנה לצאת.
התפלא המשומד מאד, שהרי תוקע מומחה היה. מיד רץ לרב הקהילה לשאול אותו לפשר העניין. אמר לו הרב – דע לך, התקיעה היא כנגד אברהם, ובו יש לגויים נגיעה, שהרי יצא ממנו ישמעאל. השברים כנגד יצחק, וגם בו יש לגויים נגיעה, שהרי יצא ממנו עשיו. אולם, התרועה כנגד יעקב, ובו אין לגויים נגיעה, שהרי כל שנים עשר השבטים ממשיכים את עם ישראל, לפיכך לא הצלחת להריע.
באמת, על התקיעות כולן חופף שמו של יעקב, שנאמר – "תקעו בחודש שופר… כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוקי יעקב". ויש בכך אמירה מיוחדת לראש השנה, שהרי חגי ישראל מהווים זכר למאורעות קדומים. והנה, כל החגים מציינים מאורעות שאירעו לישראל, כדוגמת יציאת מצריים, מעמד הר סיני, ניסי חנוכה ופורים ועוד. אך ראש השנה שונה מכולם, שהרי הוא מציין מאורע של העולם כולו – בריאת העולם.
לכאורה זהו חג אוניברסלי ולא רק חג ישראלי. ובכל זאת, רק ישראל מציינים אותו ותוקעים בשופר. בכך אנו מבטאים שהחיות של העולם כולו נובעת מישראל. ואכן המדרש עומד על מעלתם של ישראל היודעים לפתות את בוראם בשופר עם תחנון, ולפיכך זוכים אנו לנצח בדין.
יהי רצון שנכתב ונחתם כולנו לשנה טובה ומתוקה, להרמת קרן ישראל וגאולה שלימה במהרה!
