מה אנחנו רוצים? מה אני רוצה? כמו הראש של הגוף, כך ראש השנה – לא פעם מבולגן. כל יהודי מנסה בראש השנה לסנכרן בין רצונות סותרים: להתפלל תפילה משמעותית, לא להגיע מאוחר מדי הביתה, לדאוג שהילדים יהיו מעורבים או שיהיה זמן לבן או בת הזוג להתפלל בנחת, לאכול אוכל מושקע אבל לא שזה יהיה עיקר, להתחשב בחברים, משפחה, תשליך, סימנים, תקיעות, שבת-חג וגם לא לישון הרבה ביום, שלא יהפוך את השנה לישנונית…
ובתוך כל זה, מה הרצון השורשי, המאחד שלנו? אנחנו רוצים תורה. רוצים מצוות. רוצים תשובה ותורה ותפילה והשראת שכינה ותיקון של כל המעוות. בלגאן עשיר, ברוך ה'.
לא מעט מחוסר הסדר, בראש השנה ובראש האדם, נוצר מתוך המתח המובנה בלהיות יצור חברתי, כלומר הצרכים השונים שיש לי כפרט וכחלק מכלל. כל אדם עובר תחת עיני ה' כבני מרון, וכולם יחד מכתירים את המלך. אני רוצה להתפלל בנחת אבל הציבור כבר מתקדם. יש לי שאיפות רוחניות, אבל ברור שאני רוצה להתפלל על עם ישראל ועל העולם כולו שמשווע לגילוי שכינה. אני רוצה להפוך את עצמי לאדם יותר שלם וגם להיות פעיל בתיקון הכללי יותר. אז מה עושים?!
הבעל שם טוב הקדוש מכריע באופן מוחלט במתח הזה, וזה גם ממקד את הרצון השורשי שלנו בתוך כל הבלגאן:
"כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך וגו'": "כי המצוה הזאת" כולל כל התורה ומצוות. רצונו לומר התשובה והתפלה והיחודים, והמתקת דינים, ולכרות הקליפות, ולייחד האורות להמשיך המוחין; "לא נפלאת" – אינו דבר מופרש ומובדל ממך; "לא בשמים" – שתכוון הכוונות בשמים ממעל, להמשיך שפע ולייחד האורות; "ולא מעבר לים" – לילך לעמקי הקליפות להעלות הנשמות והניצוצין…
יש בעולם הרבה מה לעשות. הרבה מאוד דברים, במישור הגלוי לעין, דורשים תיקון, וצריך לשאוף לתקן אותם. בשורש, ברבדים הנסתרים של המציאות – מרחבים בהם יש שפע, ייחוד, קליפות, נשמות וניצוצות – גם יש הרבה עבודה, ושני המרחבים האלה משפיעים זה על זה. הגיוני לחשוב שצריך לצאת החוצה ולהתחיל לעבוד, או לעשות עליית נשמה ולהתחיל לתקן בשמים, או לגשת אל הסמטאות החשוכות של הקליפות ולגדוע הכל. אבל, מבהיר הבעש"ט, הקדוש ברוך הוא לא סתם פונה אלינו, אלא "מצוך" – מצווה אותך. "היום" – לא שם, לא מחר. אתה, כאן, היום. התיקון מתחיל בך ובסביבתך המוכרת:
…כל זה הוא כך: כשתכרית המדות רעות והתאוות רעות של נפשך, ותכניע הכל תחת הנשמה, בזה אתה כורת ומשבית הקליפות. וכשתזכך אותך, שתהיה ראוי להשראת השכינה, להמשיך עליך אור נועם זיו השכינה, כשתעשה הייחוד בך, בעצמך, בפיך ובלבבך, אזי ממילא נעשה היחוד מלמעלה. והוא שורש שהכל תלוי בו, כלל גדול בתורה ועבודה, לכלול את עצמו, ונפשו, ורוחו, ונשמתו באותיות ובמעשים טובים, ממילא נעשה הייחוד שלמעלה והכל שם אל עולם, כל זה מיסודי מרן הרבי ישראל בעל שם טוב:
תנועות מקבילות
האדם הוא הרבה יותר מגופו. הוא נפשו המפיחה בו חיים. הוא רוחו המניעה אותו לתקן. הוא נשמתו המגלה את ייעודו האישי. והרבדים הגבוהים יותר, בשונה מהגוף שנראה מנותק משאר הגופים, הרבדים האלה מחוברים באופן הדוק יותר זה לזה. כלומר, יש זיקה בין נשמות לנשמות אחרות, בין נשמה לתנועה כללית שקיימת בעולם.
לא סתם יש פעמים שאנשים מסוימים מתחברים נורא בקלות. או שיש מוזיקה שאדם אחד מתלהב ממנה ואדם אחר סולד ממנה. כל תכונה שיש לאדם קשורה לאותה המידה בקנה מידה גדול יותר. כמו שיש אדם נדיב – יש אומה נדיבה. כמו שיש אדם שבטבעו שומר מרחק וחשדן – יש אומה כזאת, שחיה בארץ שמבחינת האקלים מותאמת לתכונות האלה, שהאופי הזה מהווה שם יתרון. כל התמודדות ואתגר שיש לאדם פרטי – בתוך עצמו, מול בת הזוג שלו או חמיו – יש לו מקבילה בעולם הגדול. בגלל זה ה' זימן לך את המכלול האישיותי שלך, במסגרת המשפחתית שלך, ובנסיבות החברתיות שלך. כי כל אדם גדול בהרבה מהשטח הפרטי של חייו. כולו בעל זיקה נפלאה לכל הקוסמוס, והתיקון מתחיל ממך.
האם לא טוב להתנדב? להיות רופא? מנהיג? ברור שזה טוב, וברור שיש מצוות רבות שעסוקות בתיקון עולם. אבל כדי לבחור נכון נדרש טוהר הלב במידה גבוהה להכריע בשאלה – האם אני הולך לתקן את העולם בשליחות אלוקית? או שיש בי מקום שבורח מהתיקון הכי פרטי ומשפחתי שמוטל עלי? לא צריך להיות מושלם כדי לצאת לעולם, אבל צריכה להיות הקבלה בין תנועת התיקון באזור האישי ובין התיקון שאני מחולל בעולם. צריך שבסוף שתי התנועות האלה יעצימו אחת את השנייה, ולא חלילה שאמלט מאחריות אישית על ידי התנדבות, או שאתבחבש בדיוקים בנפשי ולכן לא אתן יד לשכן.
לכן הרבה מהתורות החסידיות עוסקות בתיקון פנימי, בהפיכת האדם לשלם יותר, למאיר פנים יותר, ובכלל למאמין יותר, אמונה שתחזק אצלו את כל המערכות – זה לא כדי שהוא יירקב בביתו, אלא כדי שהוא ייגש לעולם ולתיקונו מתוך ניסיון בתיקון באזורים המהותיים. הוא יתקן אזור שלם בעולם אחרי שהוא כבר עבר חלק מהדרך בתיקון האישי שמקביל לאזור הזה. במיוחד במרחב המשפחתי, שהוא המרחב שבין הפרט ובין הכלל – זאת הזירה בה האדם הכי יכול לפתח בו תיקון אמיתי, של סבלנות, של הטבה, והוא יידע ידיעה אמיתית שהוא צריך לתקן עולם בחוץ כאשר בן או בת הזוג שלו רוצים שיפעלו בחוץ יחד, כי אין בזה בריחה מהבית.
"אין נביא בעירו" – משפט שמתגלגל לפעמים, מקורו בישו הנוצרי, שהתבטא כך בברית החדשה. כאילו כדי להצליח בשליחות צריך לצאת מהאזור שלך. התורה אומרת הפוך – לא נפלאת היא. לא בשמיים היא. מסביר הבעל שם טוב הקדוש: התיקון הוא ממש כאן, אצלך, אחרת תיצור בחייך ניתוק בין האזורים בהם אתה מלאך והאזורים בהם אתה מעוות. העולם יבוא על תיקונו, וזה יהיה בגלל שאתה את נפשך תיקנת, ואת מידותיך זיככת. זה גם ישפיע באופן סגולי, וגם באופן ישיר, אם תיגש אל תיקון העולם עם היכרות צמודה מאוד של השבר ושל הריפוי האישי שלך. שנזכה.
