לפני שנים לא רבות מדי, חיו בסמיכות זו לזו ארץ התפוחים וארץ הרימונים. תושבי ארץ התפוחים היו מגדלים ואוכלים אך ורק תפוחים ירוקים מבריקים. הם התפארו בפירותיהם היפים, הכינו סלטי פירות ועוגות תפוחים ושיווקו אותם בכל העולם. רסק התפוחים שלהם היה נמכר בכסף רב ונחשב למעדן שרק אנשים עשירים יכלו לקנות.
גם בארץ הרימונים גדלו פירות יפהפיים, אדומים, עסיסיים ומלאי גרגירים מתוקים. בכל העולם הכירו את סגולות המרפא של מיץ הרימונים שייצרו. לא היה סלט או מנת עוף שהוגשו לשולחן שלא פוזרו מעליהם מעט מהגרגירים המופלאים של הרימון. בזכות הכתר שעל ראשו, זכו הרימונים לעלות על שולחנם של מלכים והביאו כבוד לארץ מוצאם.
מאז שאיתן זוכר את עצמו החומה הייתה שם. מעבר לחומה, כך נאמר לו, בארץ הרימונים, ישנם אנשים רשעים וגסי רוח, אנשים שאסור להתקרב אליהם. החומה בצורה וחל איסור חמור להיות בקשר עם מישהו משם, אפילו להציץ לשם אסור. הם לא קיימים מבחינת ארץ התפוחים, פשוט לא קיימים. את כמויות הסיפורים שאיתן שמע עליהם מגיל צעיר אי אפשר לספור.
יום אחד התהלך איתן ליד החומה, מנסה לסדר מחשבות של אלול. רוח נעימה נשבה בפניו, והוא אכל עוגת תפוחים שיצאה לא מכבר מהתנור והיה לה ריח משכר של קינמון. ואז הגיע לאוזנו קול שנשמע כמו בכי… בהתחלה הוא היה בטוח שהוא מדמיין, אבל ככל שהתקרב לחומה הוא שמע שאכן זהו בכי של נערה הצועקת לעזרה.
איתן ידע היטב שיש איסור חמור להציץ מבעד לחומה וקל וחומר לא לדבר עם מישהו משם, אבל הנערה הייתה נשמעת אומללה וכשניסה להתעלם מידת הרחמים גברה על מידת הדין. הוא חיכה רק עוד קצת כדי לראות אולי מישהו 'משלהם' ישמע אותה וייחלץ לעזרה, אבל נאקות הבחורה הלכו וגברו ומושיע אַיִן.
הוא החליט שרק יקרא לה בקול: "אה… סליחה… אני יכול לעזור במשהו?" הוא מיד הסתכל ימינה ושמאלה כדי לוודא שאף אחד לא רואה את המעשה המטורף שהוא עושה עכשיו. איך הוא מעלה בדעתו לדבר עם מישהי מהצד השני, מעבר לחומה?!
הנערה צעקה לו: "נפלתי כי נתקלתי בענף שהיה כאן ליד העצים… איי… יש לי פצע עמוק ו… ממש כואב. איי… אני לא מצליחה לעצור את הדימום ממנו וזה מפחיד אותי ממש! אני גם לא מצליחה להזיז את הרגל, זה נראה לי שבר".
איתן שוב לא היה בטוח שזה לא חלום. הוא חיפש ומצא אבן חדה למרגלותיו ובעזרתה הוא הרחיב חור קטן שהיה בחומה. כשהחור היה מספיק גדול בשביל להכניס בו את כף ידו, הוא קרע חתיכה מהחולצה שלו ותחב אותה דרך החור אל הצד השני. "את מצליחה להגיע לתחבושת המאולתרת ששלחתי לך?" "אני ממש מנסה. וואי איזה כאבים. כולי דם".
"הנה, הגעתי".
"יופי, עכשיו תקשרי את הבד מסביב לפצע ותהדקי חזק".
"אני כל כך מסוחררת, הראש שלי מסתובב".
"אוי, רק שלא תתעלפי, תישארי בפוקוס, אני אדבר אלייך. רציתי להזעיק עזרה, אבל זה בלתי אפשרי, אני יכול להתקשר רק לעזרה בארץ התפוחים. בחיים לא יעבור אמבולנס של ארץ התפוחים לארץ הרימונים, את יודעת".
"הנה, אני חובשת את הפצע. עכשיו אני כן מצליחה להזיז קצת את הרגל, אז אולי זה לא שבר. הלוואי".
"איך קוראים לך?". "חנה". "ולך?". "אני איתן".
"שומע איתן, הדימום נחלש. אבל אני עדיין מסוחררת ממש".
איתן הרחיב עוד קצת את החור וזרק לתוכו את הבקבוק שלו. "תשתי, זה יעזור לסחרחורת".
מהעבר השני, קולות הכאבים אט אט שככו. "אני מחפשת את הטלפון שלי, הוא כנראה עף לי מהיד. הו, הנה הוא. אני יכולה עכשיו להתקשר להורים שלי שייקחו אותי מכאן. וואו איך באת לי מהשמיים, אימאל'ה, אין לי איך להודות לך. אני לא מאמינה שאתה מהתפוחים. מה שאני שמעתי עליהם, אתה לא מבין".
"דווקא נראה לי שאני מבין".
איתן עד עכשיו היה עם הגב לחומה, זה מספיק היה חמור שהוא עשה בה פתח וזרק משהו אל העבר השני. אבל ממש להסתכל מה קורה שם מעבר לחומה – הוא רעד מפחד!
חנה חיפשה את החור ומצאה אותו. היא התבוננה דרכו וקראה: "היי, זה נראה ממש, ממש נורמלי. יש לכם עצים ופרחים, אבנים ואדמה, ממש כמו אצלנו. ואתה, איתן, יואו, אתה נראה ממש ממש רגיל!" אם מישהי מארץ התפוחים הייתה אומרת לו את זה הוא היה נעלב, אבל כשמישהי מארץ הרימונים אומרת לו שהוא רגיל… ובכן, זה עניין.
איתן צחק ואפילו שהיה לו מה להגיד הוא רק אמר: "גם את נראית ממש רגילה".
"פשוט גדלתי על כל כך הרבה סיפורים נוראיים של מה שיש מעבר לגדר בארץ התפוחים", אמרה חנה. "זה לא דומה לשום דבר שסיפרו לי. איזה מוזר!"
אחרי שאיתן שמע שההורים של חנה אספו אותה, הוא סתם את החור שבחומה בכמה אבנים קטנות וחזר הביתה, מנסה לעכל את מה שקרה פה הרגע.
בארוחת הערב, כשישבו בני משפחת תפוחי ואכלו פשטידת תפוחים (צריך לגוון מהעוגות, אין ברירה) איתן הפתיע עם שאלה: "תזכירו לי רגע שוב, למה בעצם יש חומה בינינו לבין ארץ הרימונים?"
"נו, איתן, כמה פעמים אפשר להגיד לך את זה. הם עשו לנו דברים איומים ונוראים שעדיף לא לדבר עליהם בכלל. כבר שנים רבות זה ככה. ככה לימד אותי סבא שלי וככה סבא שלו. יש דברים בעבר שלא מתעסקים איתם. ככה זה וזהו".
"תראה אבא, כשמדובר באויבים שלנו, יימח שמם, אני יכול להבין, אבל הם יהודים כמונו, חוגגים אותם חגים, מאמינים באותה תורה…". אבא של איתן דפק על השולחן. "אותה תורה?! אתה שמעת את התפילה שלהם פעם? פתחתי פעם בטעות סידור שהיה שייך לארץ הרימונים, יש שם פיוטים שאנחנו לא מכירים ואני לא יודע מי המציא אותם. לפי מה ששמעתי יש להם גם מנהגים אחרים, והכל שם הרבה יותר חשוך ושומם, לא פורח כמו ארץ התפוחים היפה שלנו".
"תתפלא, ארץ הרימונים יפה ופורחת ממש כמו ארץ התפוחים". "ומאיפה אתה יודע את זה בן חכם שלי"? "כי ראיתי". "איפה ראית? בסרט?". "לא משנה. אני מרגיש שכולם פה חיים בסרט".
שיחה מאוד מאוד דומה התרחשה בביתה של חנה בארץ הרימונים. אחרי שמרחה משחה על הפצע וחבשה אותו, היא ניסתה לגשש על מה ולמה המריבה עם ארץ התפוחים ומדוע השנאה יוקדת כל כך… גם שם נאמרו מילים כמו: "זה עבר מדור לדור, הם אנשים איומים, אנחנו לא רוצים שום קשר איתם". אבל חנה דווקא רצתה. וגם איתן.
למחרת יצאה חנה עם שייק הרימונים לסדר מחשבות של ערב ראש השנה ליד החומה. היא חיפשה את המקום שבו יש אבנים במקום חור, התיישבה ליד החור והתחילה לסרוג כיפה (לא בצורת רימון, זה כבר מוגזם גם בסיפור מוגזם כזה…). היא קיוותה שאולי גם איתן, אולי גם הוא… סתם, זה הרי לא יעלה על הדעת… עצם זה שהוא בכלל עזר לה, זה מטורף, הוא בטח לא יתקרב לשם שוב.
תיראו מופתעים, הוא כן הגיע. זרק לשיחים את מסטיק התפוח והתחיל ללמוד (בקול!) אורות התשובה.
אחרי כמה דקות הוא שמע מהעבר השני: "איתן זה אתה? איך אני שמחה שבאת.
רציתי להגיד לך תודה על אתמול". "איך ידעת שאני אהיה פה?" "אממממ… הייתה לי תחושה…". איתן שמע לפתע קולות של צעדים וביקש מחנה להיות בשקט.
"רבי אליהו, מה אתה עושה כאן?" נדהם איתן לראות את הרב של ארץ התפוחים. הוא קם ונישק את ידו.
"איי, איתן, איתן, אני לא יודע מה לעשות. באתי להתפלל, להתבודד, לזעוק אל ה'". הוא הוציא מנרתיקו את השופר שלו והראה לאיתן איך הוא מנסה ומנסה ולא מצליח להוציא ולו תקיעה אחת קטנה מהשופר. "מילא זה היה רק אני, אבל כל מי שנתתי לו לתקוע בשופר הזה וגם בשופרות אחרים, פשוט לא מצליח. בעוד שבוע ראש השנה ואני לא יודע מה נעשה. מצוות היום איתן, מצוות היום!!" רבי אליהו התחיל לבכות והתרחק אט אט כי הוא לא היה יכול להתבודד ליד איתן.
כשרבי אליהו היה כבר ממש רחוק, חנה שהקשיבה מהעבר השני לכל השיחה אמרה בתדהמה: "אני לא מאמינה! פשוט לא מאמינה! אבא שלי הוא בעל התוקע של ארץ הרימונים וגם אצלנו בדיוק אותו הדבר. אבא שלי כבר כמה ימים מנסה לתקוע בשופר ולא מצליח, הוא ביקש מבעלי תקיעה אחרים שינסו בשופרות שלהם ו… כלום! אפילו לא זיוף, פשוט שתיקה".
איתן קפץ פתאום. "יש לי רעיון… תתקשרי לאבא שלך שיבוא עכשיו עם השופר לכאן". "מה? מה? מה?" "אני אומר לך, יש לי הרגשה טובה. תגידי לו. אני רץ להחזיר לפה את רבי אליהו".
לא עברה רבע שעה ורבי אליהו עמד מול החומה. אביה של חנה גם הוא התייצב מהעבר השני. לשניהם לא היה מושג על מה ולמה הגיעו עד הלום, והם בטח לא חשבו שהם עומדים כל כך קרוב למי שאמור להיות שנוא נפשם.
איתן פתח ואמר: "גם בארץ הרימונים וגם בארץ התפוחים אי אפשר לתקוע השנה בשופר. הכל חסום. יש חומה שמפרידה בינינו לבין אבינו שבשמיים. מילא שהשטן מקטרג, אבל גם אנחנו מקטרגים אחד על השני בלי הפסקה. רבי אליהו, אתה התוקע של ארץ התפוחים, נכון? אבא של חנה, אתה התוקע של ארץ הרימונים, נכון? שניכם לא הצלחתם לבד כל אחד במקומו. עכשיו נסו בבקשה לתקוע יחד בשופר".
בהתחלה הייתה שתיקה.
"איתן, אתה מסבך אותי פה", אמר רבי אליהו. "מה אתה עושה לי, אילו בושות!"
"חנה, מה זה השטויות האלה, איך בכלל יש לך קשר עם מישהו מארץ התפוחים, זה הרי אסור באיסור חמור!"
חנה חיבקה את אבא שלה. "מה אכפת לך לנסות, אבא? מקסימום נראה שזה לא הצליח, מה יש לנו להפסיד?"
תיראו מופתעים פעם שנייה. ברגע ששני בעלי התקיעה נשפו אל תוך השופרות, יצאה תקיעה, ארוכה ויפה, נעימה לאוזן, אך מחלחלת אל הלב, מרעידה את נימי הנפש ובה בעת פורטת על מיתריהם בעדינות.
התקיעה הייתה כל כך עוצמתית שהחלו להיווצר סדקים בחומה. ככל שהמשיכו התקיעות, האבנים החלו להתפורר משל היו חומות יריחו. אנשי ארץ הרימונים וארץ התפוחים הגיעו בריצה אל עבר החומה, ניסו להבין מאיפה בוקע הקול המיוחל של השופר שייחלו לשמוע… קולות של שמחה וצהלה נשמעו משני הצדדים. "יהיו תקיעות בראש השנה!" והחומה הלכה ונסדקה, התפוררה לחתיכות, מותירה את שתי הארצות חשופות זו לזו, פנים אל פנים, איש אל אחיו.
בראש השנה הקימו בית כנסת מאולתר במקום שבו פעם הייתה חומה. ביום הראשון תקע רבי אליהו, וביום השני תקע רבי יהודה, אבא של חנה (נכון, השנה יש תקיעה רק ביום אחד, לא נהיה קטנוניים). מיד בצאת החג נטעו שם שני עצים, עץ רימונים ועץ תפוחים. לאחר כמה חודשים גם נערכה שם חתונה. נחשו של מי… והיה שמח מאוד מאוד!
ויש האומרים שבאותה שנה ירד דבש מן השמיים ולא גשם… ויש האומרים שזה סיפור מספיק דביק ומתוק גם בלי הפרט הזה…
שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה, של הסרת מחיצות, של קרבה בינינו ובין אבינו שבשמיים!
רחלי
