מה נראה לכם מה יותר נעלה – גילוי הבעל שם טוב או גילוי אליהו?… כמובן, מי אנחנו שנכריע בשאלה לא שגרתית שכזו, אבל כמו שסיפרתי לכם בעבר – את התשובה לכך העניק לנו אדמו"ר הזקן בעצמו.
זה היה בזמן שאדמו"ר הזקן עדיין לא קיבל עליו את ההנהגה. הוא היה מרבה לנסוע ממקום למקום בקהילות ליטא באופן נסתר, בלי לגלות את זהותו, נכנס לבתי המדרש ומשוחח עם הנוכחים בלימוד וכך קירב רבים מתלמידי החכמים בדורו לדרך החסידות.
באחד הימים הגיע רבנו לעיר שקלוב שנודעה באותה עת כמבצר של תורה והתנגדות לדרך החסידות, והיו שם תלמידי חכמים רבים שהגו בתורה יום ולילה. ביניהם היה הגאון ר' יוסף משקלוב, שכונה בפי העם 'ר' יוסף כל־בו'. לאותו גאון היה שיעור יומי בעיון גדול, ורבנו הזקן נהג לשבת ולהאזין לשיעור שלו ואחר כך להתדיין איתו על חידושיו, ובכל פעם התפעל ר' יוסף התפעל מכוח העיון של רבנו בדרך הנגלה.
באחת משיחותיהם, פלט ר' יוסף אמרה חריפה נגד הבעל שם טוב, ורבנו הזקן מצדו נכנס איתו בדברים כדי להוכיח את גדולת הבעל שם טוב. בין הדברים אמר רבנו לר' יוסף שגילוי הבעל שם טוב בעולם גדול יותר מגילוי אליהו הנביא… ר' יוסף התפלא וגם התרעם לשמע הדברים, אבל רבנו הסביר את דבריו וגם הוכיח שיש לו מקור מהגמרא – ממסכת כתובות.
הגמרא מספרת שבשעה שרבי יהושע בן לוי נכנס לגן עדן, הלך אליהו הנביא והכריז: "פנו מקום לבר ליוואי". מה פירוש "בר ליוואי?" – זהו מלשון "הפעם ילווה אישי אלי", שהוא לשון ליווי והתחברות. דהיינו שהצדיקים ונשיאי ישראל נקראים "בר ליוואי", כיוון שהם מחברים את בני ישראל עם הקב"ה ואת העולם כולו עם האלוקות. לכן אליהו הנביא הכריז לפניו: "פנו מקום לבר ליוואי".
אם כן, מהעובדה שאליהו שימש את רבי יהושע בן לוי, משמע שהצדיקים העוסקים בחיבור העולם עם האלוקות גדולים מאליהו. והרי זה היה כל עניינו של הבעל שם טוב ותורתו – לגלות את ההתקשרות וההתחברות של הקב"ה עם מציאות הבריאה כולה, כידוע שיסוד החסידות הוא ההכרה ש"אין עוד מלבדו" – לא רק במשמעות שאין עוד אלוה ח"ו מבלעדי ה', אלא שאין עוד מציאות כלל, וכל מה שאנחנו רואים הוא דבר ה' המחיה ומקיים את הכל.
שאל ר' יוסף כל־בו – שעדיין לא היה מודע להשתייכותו של רבנו לבעל שם טוב – מה בין הבעל שם טוב לכם? הרי כבר עברו שני דורות מזמנו! השיב רבנו, שהגמרא במסכת עבודה זרה מדברת בדין משקה "ניצוק" שהוא חיבור לטומאה וטהרה. מעיינותיה של תורת הבעל שם טוב – אמר רבנו – הם דבר הניצוק, וניצוק הוא חיבור. וכיוון שהוא קיבל מתורת הבעל שם טוב בדרך ניצוק, אם כן זהו דבר חי אצלו המקשר אותו עם מקור המעיין.
שיחות אלו היו תחילת ההתקרבות של ר' יוסף כל־בו לדרך החסידות, ובמשך הזמן נעשה לאחד מגדולי חסידיו של רבנו הזקן.
בסיום פרשתנו אנחנו קוראים על המעשה של פנחס שקינא קנאת ה', וידוע המאמר "פנחס זה אליהו". ולכאורה, שואל בקדושת לוי, האם לא היה מתאים יותר לומר 'אליהו זה פנחס'?! הרי פנחס היה תחילה בסדר הדורות! מיישב רבי לוי יצחק ואומר שפנחס ואליהו הם בעלי אותה נשמה, כי אליהו הנביא הוא נשמה מששת ימי בראשית, ועניינה בעבודת ה' הוא "בקנאו את קנאתי" – לעורר קנאת ה', ומשכך בשעה שפנחס היה צריך לעמוד במסירות נפש כנגד שבט שמעון נכנסה בו נשמת אליהו הנביא, ולכן "פנחס זה אליהו", כי בנקודת הזמן הזו נכנסה בו נשמת אליהו.
עוד מוסיף רבי לוי יצחק שאליהו זכה למה שרבים לא זכו, והוא שגופו עדיין קיים. וזאת כי הוא לא נסתלק מעולם, אלא עלה בסערה השמיימה יחד עם גופו.
לאמיתו של דבר, כידוע, בתחילת הבריאה הייתה כוונת הקב"ה שלא יהיה מוות בעולם והברואים יהיו קיימים ועומדים לעד כמו צבא השמים הקיימים ללא כל שינוי. שהרי הקב"ה הוא נצחי, וכשגוף האדם מסור כולו להקב"ה – צריך גם הוא להתקיים בקיום נצחי, כמו שנאמר "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". אבל חטא עץ הדעת גרם לפירוד מהקב"ה והרגשת המציאות העצמאית, ומשכך בא המוות לעולם. אולם אצל פנחס זה אליהו שהייתה לו מסירות נפש בגופו כדי לקנא קנאת ה', ממילא גם גופו התאחד עם האלוקות, ולכן פנחס זה אליהו קיים בגופו.
בדרך זו מתבאר דבר מתוק. כידוע, ראשי התיבות תיק"ו הם ת'שבי י'תרץ ק'ושיות ו'איבעיות. ולכאורה, למה שתשבי יתרץ? וכי לא מתאים יותר שמשה רבנו, בהיותו מקבל ומוסר התורה מסיני, הוא שיתרץ?
אלא – מסביר רבי לוי יצחק – כדי לענות על שאלות ואיבעיות בגמרא, לא די בכך שיש מי שיודע להשיב כמשה רבנו, אלא נדרש דווקא מי שנשאר כל הזמן כנשמה בגוף ומחובר למציאות הארצית, שהרי "תורה לא בשמים היא", ולכן דווקא תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות, בהיותו קיים בגופו.
מה אתם אומרים – האם יש גילוי אליהו גם בזמן הזה?
בנביא מלאכי נאמר "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא". ולכאורה, למה כתוב בלשון הווה – "שולח"? היה צריך להיות כתוב בלשון עתיד – 'אשלח לכם'!
מסביר המאור עיניים, בשם הבעש"ט:
עניינו של משיח קיים אצל כל יהודי באשר הוא כבר עכשיו, וזהו 'ניצוץ משיח' שבנפשו. וכל אחד נדרש לעורר ולגאול את הניצוץ הפרטי שלו, ולהוציא אותו מן ההעלם אל הגילוי.
משיח הוא בחינת ה'יחידה' הכללית של עם ישראל, המייצגת את החיבור המוחלט עם האלוקות, וחלק ממנה קיים באופן פרטי בבחינת ה'יחידה' שבנפש כל יהודי. לכן "אדם" ראשי תיבות א'דם ד'וד מ'שיח. אדם הראשון היה נשמה כללית, וכלל בתוכו את כל נשמות ישראל, כמבואר בכתבי האריז"ל; דוד המלך היה "נעים זמירות ישראל", דהיינו שהיה נשמה כללית, ולכן אומרים "דוד מלך ישראל חי וקיים" בשל קיומו בנשמת כל אחד באופן פרטי; וכמובן, מלך המשיח הוא נשמה כללית, שנועד לגלות את האלוקות בעולם כולו, עד שיתקיים "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
והדברים כרוכים זה בזה: כל יהודי יכול ונדרש להביא את עצמו למציאות של גאולה פרטית, על ידי שהוא גואל את הניצוץ שלו מן ההעלם אל הגילוי, ובעבודה מתמדת ומשותפת יזכו כלל ישראל לגאולה הכללית. זו המשמעות של גילוי המשיח בנפש האדם: משיח הוא גם מלשון שיחה ודיבור, והכוונה לדיבורים של תורה ותפילה ומעשים טובים. בגאולה הפרטית, אפוא, האדם מקשר את כל המחשבות הדיבורים והמעשים שלו להקב"ה, וכאשר כל דיבור של האדם יוצא מפיו בכוונה לשם שמים הוא יוצא מגלותו הפנימית.
אבל כדי שיהודי יפעל בקרבו את הגאולה, הוא נדרש לבשורת ההתעוררות של אליהו הנביא. זה מה שאליהו הנביא עושה כבר היום. כשם שבכתובים נאמר שלפני ביאת משיח צדקנו יעמוד אליהו על הרי ישראל ויבשר על בוא הגאולה כדי שכולם יכינו את עצמם כראוי לה, כך גם כל אדם לפני שהוא אומר דברי תורה ותפילה צריך שיהיו בו תשוקה וצימאון להתאחד עם הקב"ה. ואת הצימאון הזה מעורר ניצוץ אליהו שבכל יהודי.
אגב, במאור עיניים כתב שבכל פעם שיהודי מבשר טוב ליהודי אחר, הוא מגלה בכך את הניצוץ של אליהו הנביא שבתוכו, שכל עניינו הוא לבשר בשורות טובות ישועות ונחמות, וכמו שאומרים בזמירות למוצאי שבת "איש פקיד על כל בשורות טובות".
על כל פנים, עכשיו אנחנו מבינים למה כתוב "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא" – בלשון הווה, כי הוא מעורר את כולם כבר עכשיו. כל מי שרוצה לצאת מהגלות הפנימית שלו, עליו לדעת שהקב"ה מסייע לו על ידי שליחיו ומעורר בו את ההתלהבות לצאת מהגלות ולרצות להידבק בו יתברך.
אתם יודעים, בספר הזהר נאמר שפנחס קיבל את נשמות נדב ואביהוא, ולכן גם נעשה כהן והובטח לו "והיתה לו ולזרעו אחריו", כי הנשמות שלהם התגלגלו בו, ובזכותן הוא קיבל "ברית כהונת עולם", כהונה לדורות.
מה היה פשר המעשה של נדב ואביהוא? כמבואר בזה, הייתה בהם התלהבות יתרה ורצון עז להיכנס לקודש הקדשים ולהקטיר קטורת, כדי להגיע לדביקות בה' עד כלות הנפש. אבל לכאורה זה דבר טוב, למה אם כן זה נחשב להם לחטא עד שנענשו בעונש מוות?! אומר האור החיים הקדוש: ההתעוררות הזו הייתה מצד נשמתם כשלעצמה, אבל גופם לא הצטרף יחד איתם להשתוקקות. חסרה מסירות הנפש גם מצד הגוף, שיהיה גם הוא כלי לכך. לעומתם, פנחס שמסר את כולו להקב"ה – לא רק מצד הנשמה אלא גם מצד הגוף – הוא שקיבל לתוכו את התלהבות הקודש של נדב ואביהוא, רק לא באופן של כלות הנפש אלא פעולתו הייתה יחד עם הגוף.
דבר זה נרמז גם במה שהתורה אומרת "פנחס בן אלעזר… השיב את חמתי". מהי אותה "חמתי"? "חמתי" הוא לשון חום וחמימות, דהיינו שפנחס הצליח להשיב ולתקן את החמימות של נדב ואביהוא, שבהם הייתה שלא כדבעי, והפעם עשה זאת כנשמה בגוף.
אולי חשבתם על השאלה: למה דווקא פנחס זכה לדברים גדולים ונשגבים בזכות הצלתו את עם ישראל מכליה? והרי התמסרות מעין זו אנחנו מוצאים גם במשה רבנו שמסר את נפשו למען אחיו כל כך הרבה פעמים – בחטא העגל, חטא המרגלים, חטא המתאוננים ועוד – תמיד הוא נשא תפילה והעתיר בעדם, "ויתפלל משה בעד העם". איך ייתכן, אם כן, שמגיע פנחס ובמעשהו הבודד הוא מקבל את הגמול הגדול "בריתי שלום", והוא גם הופך למבשר הגאולה?! מה העניין כאן?
הרבי הרש"ב מסביר את הדברים בסגנון החסידות, שיש הבדל משמעותי בין עבודתו של פנחס לעבודתו של משה רבנו. פעולותיו של משה רבנו היו "מצד למעלה". מסירות הנפש שלו פעלה אצל הקב"ה בגלל שהוא היה 'נשמה דאצילות', כולו היה תורה – "זכרו תורת משה עבדי" – שניתנה במתנה מלמעלה למטה. לעומתו, פנחס זה אליהו מוסר את נפשו "מצד למטה" – הוא הפקיר את גופו התחתון על קנאת ה'. בכך הוא קידש ורומם לא רק את צידו הרוחני אלא את כללות המציאות שלו, ולכן זכה לעניינים הנפלאים של "ברית כהונת עולם", עד שהדבר לא נותר רק כמתנה המקיפה וחופפת עליו מבחוץ אלא היא באה ונמשכה בפנימיותו – "לו ולזרעו אחריו".
בכל יהודי קיימת אפוא הנקודה הזו של "פנחס זה אליהו" כדבר הטבוע בו באופן נצחי. וממילא כחלק מכך יש בו התלהבות ולהט קודש הכמוסים וגנוזים בנפשו, שזהו הניצוץ של פנחס המוביל להתלהבות והתמסרות לעבודת ה'. ועל ידי שאנחנו פועלים ועושים כך ומוציאים את עצמנו לגאולה פרטית – יוצאים כל בני ישראל לגאולה שלמה.
לחיים, לחיים ולברכה!
