בעם ישראל יש שתי מצוות עשה שיש בהן חומרות גדולות: פסח ומילה, בשתיהן יש איסור כרת, ואת שתי המצוות הללו, עם ישראל במשך הדורות הקפיד לקיים. החומרות בשתיהן הן מפני שהן מצוות שניתנו לפני מתן תורה. ישראל שמרו את חג הפסח לפני שקיבלו את התורה, ומצוות מילה – כתובה בתורה, אבל היא חלה על ישראל כמות שהם לפני שקיבלו את התורה. חג הפסח הוא חג שמוקדם לכל החגים. בתוך ההיסטוריה, החג האחרון שעדיין שומרים עליו זה חג הפסח. יש הרבה יהודים שבעוונותינו טועים בדרכם, אבל גם אנשים שלא הולכים לבית כנסת בראש השנה וביום הכיפורים, עושים סדר פסח.
זהו יום ההולדת שלנו: "היום הזה נהיית לעם". אנחנו יוצאים ממצרים, לשון הכתוב היא: "בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים", תארו לעצמכם את הצבא הזה – שפופים, מרוטים, סביר להניח שרובם ככולם אנאלפביתים ולא ברור כמה עברית ידעו. אבל ביציאת מצרים הם הפסיקו להיות סתם ככה בני אברהם יצחק ויעקב והפכו להיות צבאות ה', זה עניין גדול, זה עניין של מעלתם, מבחינה זו זה יום ההולדת, ומפני כן הוא נחקק בתוך הלב הרבה יותר.
עיקר החג של פסח הוא "זבח משפחה", זה חג שהוא איש וביתו, חג שמיוחד לזה. ייעצתי לכל מיני אנשים – כל זמן שאין בעיות שעוברים ממש על גדרי תורה – מוטב שילך אדם ויעשה את הסדר עם המשפחה שלו, גם אם המשפחה לא נוהגת אליבא דכל השיטות. אדם יכול להיזהר באופן אישי בכל מיני עניינים, ויתכן שהמשפחה עושה כל מיני דברים שהם לא בדיוק כפי שצריך לעשות, אבל בליל הסדר יש את העניין של זבח משפחה. בליל הסדר, אנחנו מתאחדים יחד בתור משפחה וחוזרים לראשית של הראשית לפני שקיבלנו מצוות, אז היינו משפחה – היינו "בית יעקב", היינו משפחה שחיה ביחד, ולכן העניין של המשפחה הוא מאוד חשוב.
באופן פורמלי, בליל הסדר מלבד זה שאוכלים את הפסח ושאר המאכלים, המטרה של הלילה היא "והגדת לבנך", זה היום שנקבע שבו מעבירים את המסורת, בו מעבירים את הסיפור. אם חגים אחרים שייכים למבוגרים החייבים במצוות ולגבי הילדים דואגים בעיקר שישתקו ושלא יפריעו, בליל הסדר המצב אחר, המטרה של הסדר היא לדאוג לילדים, כל העניין של ליל הסדר עושים רק בשביל הילדים, כל ההצגה הזאת היא לקיים את "והגדת לבנך", זו מצוות החג, זו לא מצווה צדדית שבאה מתוך זה שאני עושה חג ואומר: טוב, שהילדים גם ישמעו אותי. בעצם כל העניין של החג עשוי בשביל הילדים. בסדר פסח, הילדים הם המטרה, הם הגיבורים, זה חג בשביל הילדים. אם אעשה כמו בתים מהוגנים – לוקחים את הילדים, משכיבים אותם לישון מוקדם באמצע הסדר, אז זה היה סדר שלא השיג את המטרה, למרות שהיה יותר מסודר, זה ליל הסדר שאני מוציא את הילדים החוצה, בזמן שהתמצית של הסדר היא שיהיו שם ילדים, ושהילדים יהנו מליל הסדר. כשעושים סדר, צריך שהילדים יהנו, שהילדים ישמחו על הסדר, שהילדים ישאלו שאלות טובות בליל הסדר, ואם הילד שואל שאלה על כל מיני שטויות שבעולם זה חלק מליל הסדר, ואם יהפוך את הקערה של פסח זה גם כן לא אסון.
אני מראה לילד ואומר לו: אתה רואה את זה, זה מצה וזה מרור, תטעם את זה. "בעבור זה" – שהם נמצאים לפני, "בעבור זה" – שאני מדבר עליהם, זו המצווה של החג, ואם זו המצווה של החג אני צריך לדאוג לילדים. אם אקח את הילדים ואלביש אותם בבגדים הכי יפים, דואג שחלילה לא יתלכלכו והם יושבים שם כמו בובות חנוטות, ויש להם ייסורי פסח וממילא כל מה שיש להם מפסח זה רק שהיתה דודה שצבטה אותם כשהם התחילו לדבר, אז זה היפך מהענין של סדר ההגדה.
היו בתים שבאמצע הסדר נתנו לילדים לשחק באגוזים, זה לא מפני שזו מצוות החג, עושים את זה כדי שהילדים יהנו בליל הסדר. היו מקומות שמישהו בא עם שק על הכתפיים, למה עושים את זה? כדי שהילדים יראו את הסיפור הזה, שיהיה להם הצגה, שאני שולח אותו לפתוח את הדלת לאליהו הנביא, יש ילדים שכל הסדר מחכים לפתוח את הדלת – אולי אולי יראו את אליהו הנביא. מה שאני רוצה לעשות בעצם העניין הוא שליל הסדר יהיה חוויה, שתישאר להם עד יומם האחרון, ובמידה רבה זה קורה, קורה יותר מאשר בכל החגים האחרים, ליל הסדר זה דבר שנזכר. יש סיפורים על אנשים שארבעים-חמישים שנה לא היו בליל הסדר ופתאום נזכרים בקול של המצות המתנפצות, זו הצגה אחת גדולה שהיא לא הצגה לחינם, זאת הצגה בשביל העניין של הפסח.
ליל הסדר הוא סוג של מופע, יותר מאשר אופרה מודרנית, אין שום מופע כזה בעולם, זה מופע שצריך לשתף בו את כל מה שיש לבנאדם, עוברים דרך כל החושים – שמיעה, ראייה, חוש המישוש וחוש הטעם והריח.
סיפר לי דוד שלי, על ליל סדר שהוא עשה במחנה מעצר מאוד לא סימפטי, ברוסיה; הוא נענש כיוון שעבר את הגבול, היה לו מזל שעשו לו פרוטקציה וקיבל רק חמש שנות מאסר, רוב היושבים במחנה היו יהודים שברחו מהנאצים כמו שהוא עשה. בזמן שהיה קיצוב אוכל לאזרחים, אז האסירים במחנות קיבלו מעט מאוד. פסח אחד, הם החליטו לעשות סדר, פעם אחת שיתאספו כולם ביחד; הוא סיפר לי איך עשו סדר, אנשים שעבדו במאפיה גנבו קצת קמח בשביל המצות, וארבע כוסות עשו ממיץ סלק. הדבר המוזר היה שכל השנה התקוטטו וממש לא יכלו להיות אחד עם השני, הרביצו והלשינו, עשו כל מה שאפשר לעשות. חלק מהם היו אנשים דתיים, אבל הרוב הגדול היו אנשים שלא שמרו מצוות, אבל בליל הסדר כולם באו יחד… זה העניין הזה שעובר את הייסורים, עובר את המאסר, עובר את הניכור, והאנשים האלה עשו סדר ביחד.
כשעושים סדר ביחד, לפעמים זה עונג גדול ולפעמים זה לא עונג גדול, עיקר התמצית של ליל הסדר שאני נמצא עם המשפחה, בין אם המשפחה הם קרובי דם קרובים, או אנשים רחוקים. מותר לדלג על כל חידושי התורה הגדולים, יש כמות גדולה של ספרים על הגדה של פסח, יש חידושים וחלקם של גדולי ישראל, אבל זה איננו העיקר.
העניין של ליל הסדר הוא עניין גדול, מי שיכול לעשות אותו בביתו ומשפחתו כולל עם כל אלה שהוא לא סובל – זה "זבח משפחה", במקום לעשות דרשות על אהבת ישראל, יש את העניין: האם אני באמת אוהב את ישראל? שאוהב ישראל זה לא רק את האנשים הזרים שיותר קל לאהוב אותם, זה גם את האנשים הקרובים שיותר קשה לאהוב אותם, זה "זבח משפחה" וזה העניין של "זבח פסח".
בהגדה יש את ארבע הקושיות, זה קושיות ששואלים אותם לפחות אלפיים שנה, כמעט כל מה שיש בליל הסדר זה לא אותנטי, גם רבי אליעזר ורבי טרפון הם לא עתיקים, ארבע הקושיות שכאן הבן שואל נמצאות הרבה לפניהם, כאן הבן שואל זה עניין גדול. תארו לעצמכם, שאתם רואים חפץ במוזיאון בן אלפיים שנה; יש פה מנהג, שהילד הקטן המסכן שר את הקושיות, חשבו על זה: אבא שלו, הסבא שלו, והסבא של הסבא של הסבא שלו, ככה מאה דורות שכל אחד מהם אמר את הקושיות האלה.
תזכרו מאיפה בא כל מה שעושים בליל הפסח. זה כמו שמישהו שפוסע בעקבות הרגליים של אבות אבותיו, של דור ראשון, של משה רבינו, של שמואל הנביא, של דוד המלך ושל בניו אחריו, כשאדם עושה סדר עצם ההרגשה שהוא עושה את זה, הרצון להיות חלק, במובן אחד הוא מתחבר לשלשלת של הדורות, והשלשלת של הדורות זה כוחנו, זה יופינו, בכוח זה יצאנו ממצרים ובכוח זה אנחנו ממשיכים הלאה.
כשאנחנו יושבים בליל הסדר, צריך לחשוב שכשאני עושה את זה אני מידבק בכל עם ישראל בכל הדורות, מחזיק אותו, ועם ישראל כולל בתוכו כל מיני דורות וכל מיני אנשים וכל מיני בעיות כאלה וכאלה. זה האנשים הקטנים, משונים, עקומים, אבל הם האנשים שאומרים לקדוש ברוך הוא אנחנו הולכים איתך, אנחנו יודעים: אנחנו לא הכי נחמדים, לא הכי יוצלחים, אבל אנחנו הולכים איתך! עם החורים במכנסיים, עם החורים בנשמה, עם הפרצופים שלנו, עם האישיות שלנו – אנחנו הולכים איתך. כשאני עושה סדר ואני אומר: אני מושיט יד לאלה שנמצאים לידי בתוך הסדר, אני מושיט לאלה שהיו לפני מאה שנה, לאלה שהיו לפני אלף שנה, לאלה שהיו לפני שלושת אלפים שנה, זו תמצית העניין.
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע
