מישהו הגיע אלי להתלונן על בעיות בשלום בית. הוא אמר לי שאשתו שתלטנית, וכשהיא רוצה משהו מסוים, בלתי אפשרי לשנות את דעתה ולא משנה מה יקרה. שאלתי אותו, "ואיך אתה?",הוא דיבר בכנות וגילה לי שגם הוא כזה. "אם אני רוצה משהו,אני מוכן לעשות הכל ואפילו לכעוס בשביל להשיג את זה". בקיצור, הבנתי שבשני הצדדים אין גמישות. אמרתי לו שהעצה בשבילו היא ללמוד תורה. הרבי מליובאוויטש אומר שבתורה יש כוח לסבול גם צד שני. אתה רואה כל כך הרבה מחלוקות, ובכל זאת כל החכמים חיים שם ביחד. למה זה דווקא בתורה? כי למידות אין כוח לסבול זו את זו. מי שהוא מידת חסד לא יכול לסבול את מי שהוא מידת גבורה, ולהיפך. אך התורה נלמדת בשכל, ובחסידות מבואר שהשכל מגיע מעולם התיקון. פירוש הדבר, שהאדם יכול לסבול את המציאות של עוד צד. לכן אמרתי ליהודי הזה שילמד תורה, והיא תביא לו גמישות. ואולי אם הוא יהיה גמיש, גם לאשתו תהיה יותר גמישות.
יש כלל כזה בחסידות, ש"אין הדינים נמתקים אלא בשורשם". הכוונה היא שכשיש דינים, לא מספיק לטפל בהם באופן הגלוי. צריך לעלות עד למקום שממנו הם באים, ושם להמתיק אותם. כמו שאדם חולה רוצה לפתור את מקור המחלה, ולא רק את הסימפטומים שלה. בחיים, בדרך כלל ההתחלה בכל דבר היא טובה. לדוגמה, מגיע יום שישי ואישה מבקשת מבעלה שיקנה קצת אוכל טעים לכבוד שבת. היא נותנת הוראות מה להביא, סלט כזה ועוגה כזאת. הוא הלך ואולי קצת מתעצל, וכשהוא חוזר בידיים ריקות או עם הקניות שלא ביקשה, היא צועקת עליו ו"שוטפת" אותו מכל הכיוונים. הכל היה יכול להיות אחרת אם היה שם מישהו שיאמר לה:"תיכף בעלך יבוא, ואם הוא לא יביא שום דבר– אל תכעסי עליו". הרי למה ביקשת שהוא יביא אוכל טעים? כדי שתהיה לכם שכינה בבית, שתהיה אהבה. ובמקום להשאיר את זה באהבה, הפכת את זה למלחמה. תיזכרי בבקשה מה השורש של זה, רצית שיהיה טוב ונחמד בבית. השורש יכול להמתיק את הכעס. אבל המציאות היא שאדם גולש, שוכח מאיפה הוא התחיל, ומכאן הדברים מתחילים להסתבך.
מה עיקר הבעיה בשלום בית? אגואיזם, כל אחד חושב על עצמו. לפני שאדם מתחתן הוא חושב רק על עצמו. ברגע שהוא מתחתן הוא מתחיל לחשוב על טובת אשתו, ואם לא – השם ירחם.
הנפש הבהמית מחפשת תמיד טרמפים. הרבי הריי"צ אמר שאדם רוצה להתפלל עם כוונה, אבל לא הולך לו. מי מפריע? היצר הרע. האדם מתגבר עליו ומתפלל בכל זאת. אחר כך הוא מתגאה שהצליח להתגבר ולהתפלל. ומי מתגאה עכשיו? שוב היצר הרע, זה שלא רצה בכלל להתפלל קודם… הנפש הבהמית מתגאה בנפש האלוקית שהתפללה! ככה האופי שלה, היא תופסת טרמפים ונכנסת לתוך דברים שלא מגיעים לה. העיקרון של להתחתן זה לחשוב על השני. ואם אין לאדם שכל להבין את זה, אז… אשתו כבר תעזור לו להבין את זה.
יש בתורה שני ציוויים שנוגעים לאהבת ישראל: "ואהבת לרעך כמוך", ו"מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". איזו מדרגה גבוהה יותר? כולם עונים ש"ואהבת לרעך כמוך" נעלה, עדיף לאהוב מאשר רק לא לעצבן. אך הרבי טוען שההפך הוא הנכון. לפעמים, דווקא משום שאתה קרוב לאדם מסוים ואוהב אותו, אתה מגיע לזלזל בו ואומר לו את כל האמת בפנים. מרוב קירבה, אתה לא מכבד אותו, אלא מרגיש בנוח ומדבר "דוגרי". אז הרבי מסביר שקודם כל צריך לקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ורק לאחר מכן מגיעה המדרגה של "מה ששנוא עליך", היא מתייחסת לאנשים הכי קרובים והכי אהובים עליך!
זה תירץ לי קושיה ישנה, איך יש נשים שמתלוננות שהבעל בחוץ מתנהג נפלא וכולם נהנים ממנו, אבל בבית סובלים. היו לי כל מיני תירוצים, אך רק כשראיתי את דברי הרבי הבנתי את ההסבר. האדם הזה, דווקא בגלל שהוא מרגיש בבית, הוא אומר את האמת. אך מי אמר שצריך להגיד את האמת? נכון, צריך להיות אמיתי ולא לשקר, אבל לא לומר את האמת בפרצוף. אוי ואבוי אם אדם היה מספר בבית את כל מה שהוא חושב. זה נכון גם ביחס לילדים. הרבה פעמים לילדים יש טענה על אבא שלהם–כיון שהוא מרגיש בנוח איתם, הוא אומר להם את כל האמת וב"ניגון" לא טוב. והוא עוד טוען שזה בא מדאגה להם! אני חושב שזה בגלל שהוא לא מעריך את עצמו. אם הוא היה רואה את המעלות של עצמו, הוא גם היה מרגיש בנוח לספר את המעלות של אשתו ושל הילדים…
יש מאמר של האדמו"ר הזקן, שמסביר שהקדוש ברוך הוא נתן חג מיוחד לנשים – ראש חודש, מפני שהם לא הסכימו לתת את הנזמים והתכשיטים לעגל הזהב. בדרך כלל יש התאמה בין המעשה לשכר, אך מה הקשר בין תכשיטים לראש חודש?
הרבי מסביר שכולם ידעו שיש בורא, אבל המצרים רצו לומר שאת השפע מקבלים דרך כוכבים ומזלות. כאילו שמי שמושל כאן זה הכוכבים, ו"עזב ה' את הארץ". כשפרעה אמר "לא ידעתי את ה'", הוא לא התכוון לכפור בה' אלא לומר "כשיש לי בעיה, אני לא הולך לראש הממשלה אלא לפקיד!". התפיסה הזאת חלחלה לבני ישראל, ולכן במכות מצרים הקדוש ברוך הוא שינה את כל הטבע –בשביל להראות שאין חוקי טבע, יש רק ה'.
לאחר יציאת מצרים, ניסו ה"ערב רב" לייצר שוב קואליציה שמסכימה שהמזלות שולטים, וזה היה השורש לחטא העגל. הם האמינו בכוכבים ואמרו שצריך לחכות שמזל שור יגבר על מזל טלה, ואז שוב יוכלו לשלוט, ולכן עשו את העגל – מזל שור. מידת המלכות מרגישה כל הזמן שאין לה מעצמה כלום אלא רק את הארת הקדוש ברוך הוא עליה, כמו הירח המאיר מכוח השמש בלבד. הנשים, שמידתן היא המלכות הדומה לירח, הן קרובות יותר לבריאה ולבורא ויש להן פחות טעויות,הן לא מנתקות את הבריאה מהקדוש ברוך הוא. לכן הן לא חטאו בעגל ולא מסרו את תכשיטיהן. מה שאין כן הגברים – הם רק יודעים שהקדוש ברוך הוא למעלה, ושוכחים שהוא גם למטה.
לכן כשמתחדש הירח יש חג לנשים –אתן חגגתן את הכוח של הירח, של מידת המלכות, לכן ניתן לכן את החג של הירח – ראש החודש.
סיפרו שאצל ה'צמח צדק', היה שינוי גדול אחרי הסתלקותה של הרבנית. הוא הפסיק לענות לשאלות של הפונים אליו, ואמר שהוא איבד את השייכות לעולם הזה. האם זה בגלל שהצמח צדק לא היה מחובר ואשתו סיפרה לו מה קרה? לא, בדיוק ההיפך. הכוח של אישה זה להביא את הקדוש ברוך הוא לתוך העולם. כל אחד יכול להיות בעולם, זו לא חכמה. החכמה היא לחיות בתוך העולם ולהרגיש בתוכו את הקדוש ברוך הוא.
כשיהודי יוצא לעשות עסקים קשה לו להכיר בכך שמצד אחד הוא צריך להתנהל לפי כללי עולם העסקים, ומצד שני רק הקדוש ברוך הוא מפרנס אותו. מי שיודע להראות איך עוסקים בעולם הזה ובכל זאת עובדים את הקדוש ברוך הוא– זאת האישה. היא יודעת להשכין את הקדוש ברוך הוא גם בתוך חוקי העולם הזה.
וכמו שיש לירח כוח של עלייה וירידה, כך גם הכוח של הנשים. אני זוכר אחרי החתונה, כשעדיין לא היו לנו ילדים, כל כמה ימים היה גיוון בבית. חשבתי שאני יודע איפה כל חפץ נמצא, אבל הייתי מגיע וזה היה משתנה כל הזמן. אתם יודעים מה היא אמרה לי? ככה זה אישה. לאישה יש שינויים, זה בטבע שלה! "חכמת נשים בנתה ביתה". רק יותר מאוחר הבנתי כמה עמוק כוח ההתחדשות. גבר יכול ללכת בחליפה שנה שלמה, ונשים מחליפות בגדים כל הזמן. זה השורש שלה, שורש הלבנה. בגלל זה יש לאישה כוח לעודד. כשהאיש נופל, הוא חושב שצריך להישאר כל הזמן אותו דבר, הוא לא יודע להתרומם מזה. האישה שבאה מכוח של עלייה וירידה, היא זו שיכולה לתת עידוד אמיתי.
כתוב בגמרא ש"אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו". צריך לכבד את האישה. חסידים יודעים שכבוד זה לא משהו חיצוני, הכוונה איננה לכתוב את השם שלה ראשון בשלט שעל הדלת… מדובר על כבוד אמיתי, פנימי. כבוד פירושו להרגיש את המעלות של הזולת. אצל אנשים גדולים באמת רואים כמה הם מכבדים את נשותיהם. ככל שהוא היה יותר גדול – הוא כיבד יותר את האישה, ואנשים פשוטים הם אלה שמזלזלים בנשים. אהבה קשה למדוד, אבל כבוד זה משהו שאפשר לראות. אצל הרבי ראו את זה במוחש. סיפר לי מישהו שלרבי היה נוהל יומי: בסוף היום הוא היה יוצא מהחדר, הרבנית היתה אוספת אותו עם המכונית בדרך הביתה. והרבי היה יושב לידה, לא מאחור כמו שהיה נוהג בדרך כלל. פעם אחת, בדיוק כשהרבי יצא, התרחשה שריפה בבית הסמוך. כולם היו בבהלה, וגם הרבי ניגש לראות מה קורה שם. אך בדיוק באותו זמן הוא ראה שהרבנית הגיעה, ואז הוא ניגש אליה ורק אחר כך ניגש לשריפה. הוא היה יכול לגשת מיד לשריפה, הרי הרבנית בעצמה הבינה שקורה משהו! אבל הרבי ניגש קודם אליה, כי היא קודמת להכל.
