למרות שבכל השנה אנחנו מזכירים את חורבן בית המקדש ובכל תפילה אנחנו מבקשים שייבנה המקדש, בכל זאת, עושים פעם בכמה זמן צום שמיוחד לזה. הסיבה שעושים תעניות ואת ימי בין המצרים, מקדישים ימים מיוחדים בהם עוסקים בשלילה שבחורבן ומצד שני בחיוב שבגאולה – היא כדי שיישאר הזיכרון שהמצב שלנו הוא לא בסדר.
לרובנו, בית המקדש לא חסר, אנחנו מסתדרים לא רע, ואני חושש שאנחנו יכולים להתאפק עוד אלף שנה. אחרי שנחרב הבית, להרבה מאוד אנשים היתה הרגשה שכל העולם נחרב; היו 'אבלי ציון', שבמשך דורות לא אכלו בשר ולא שתו יין. אנשים חשבו: "איך אפשר לחיות בעולם כזה?!" אולם, עברו אלפיים שנה, ונראה שהתרגלנו. יש פתגם בכמה שפות: "בני אדם הם יותר חזקים מברזל" – לאדם יש הרבה מאוד כוח, ועם הזמן הוא מסוגל להתרגל לכל מיני מצוקות שלא ייאמנו. עובר הזמן מאז שנחרב הבית, ומתברר שאפשר להתרגל; וזה לא דבר טוב.
בית המקדש הוא עולם שלם של יהדות: כל סדר קדשים, שהוא שישית מהתורה שבעל פה, עוסק במקדש; אף מנין המצוות שבתורה הקשורות למקדש ולקרבנות – רב מאוד; גם בחיים הממשיים של יהודים בעבר, רואים כמה מקום זה תפס – אדם עלה לרגל לכל הפחות שלוש פעמים בשנה, ובנוסף עלה כדי להקריב קרבנות בהזדמנויות שונות – זה לקח הרבה זמן מהחיים – ההכנות, השהייה והחזרה. תמונת היהדות של החיים שלנו עכשיו היא לא שלמה, היא חלקית מאוד ובקושי יכולה לקיים את עצמה, אבל בעבור הזמן – התרגלנו לכך שזה חסר ושאפשר לחיות בלי זה.
בסופו של ספר יחזקאל, הנביא מתאר לבני ישראל את צורת הבית בפירוט רב, והוא מסביר שהסיבה שהוא מספר להם על כך היא כדי שבני ישראל ייכלמו על מצבם. מראים להם איך נראה תמונה של עולם שלם, ואומרים להם בעצם: "אתם מסכנים, פגומים, אין לכם את כל זה, ואולי אף פעם לא הרגשתם איך זה לחיות בשלמות".
פעם עשיתי שיעור באיזה ישוב, ובתוך דבריי הזכרתי שהרמב"ם אומר שעיוור לא מבין מה זה צבע. אי אפשר להסביר מה זה צבע למי שאף פעם לא ראה מה זה, אין לו כלום מעבר למילים והוא אף לא מרגיש שזה חסר לו. אחרי שנגמר השיעור יצאתי החוצה, ובאה אליי אשה שהייתה עיוורת מלידה, והיא אמרה לי: 'יש לי מושג מה זה צבע'. היא התחילה להסביר לי שירוק זה דבר מגעיל, ונתנה לי תיאור מה זה אדום. חשבתי לעצמי, מה קורה לאדם שמעולם לא היה לו צבע בחייו ונשארו לו רק מילים, הוא יכול לשער איכשהו שיש איזו בעיה עם זה, אבל הוא בכלל לא יכול להבין מה חסר לו. פגשתי כמה אנשים שהם עיוורי צבעים – יש כמה דרגות בזה – האם אדם כזה יודע שחסר לו את זה? אנשים אומרים לו שיש ירוק, צהוב, לבן, והוא לא יודע שחסר לו משהו.
זאת הסיבה שיחזקאל הראה להם את צורת הבית, ולכן מתעסקים בחורבן המקדש, מפני שכל כך הרבה שנים אנחנו בלי זה, עד שהתרגלנו למהות אחרת. אנחנו כמו אדם שנולד בלי ידיים ובלי רגליים – הוא יכול לחיות ככה בלי להבין שהוא בעצם יצור חצוי, שהוא רק פלג של בנאדם. אז בנינו לעצמנו תחליפים לקרבנות, התפילה היא כנגד הקרבנות, כמו שאומר הפסוק: "נשלמה פרים שפתינו"; אבל בסופו של דבר לחיות רק על ה"יהי רצון… כאילו הקרבנו…" שאומרים אחרי משנת "איזהו מקומן" – זה עולם פגום. אנחנו מזכירים את המקדש והקרבנות כל השנה כולה בכל התפילות, כי רוצים להראות לנו מהו ציור של אדם שלם, אדם שהוא מכלול, כפי שמתואר באבות דרבי נתן: "כל מה שיש בעולם יש באדם, וכל מה שיש באדם יש בתורה, כמו שכתוב: זאת התורה אדם".
יש תורה של האדמו"ר הזקן ב'ליקוטי תורה' על הפסוק "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". הוא מפרש את הפסוק שאחרי שיבת ציון נראה שהחיים שלנו עד אז, בגלות, היו כמו חלום, ולא ההפך. וברור שזה הפשט. להיות בגלות זה לחיות בחלום, כשאדם נמצא בחלום – הוא יכול להתקיים במציאות מדומה, בלתי אפשרית, יכול להיות שאין לו שתי רגליים ושתי ידיים אבל זה לא מפריע לו, הוא בכלל לא מרגיש שמשהו מוזר ולא בסדר במצבו, ובמובן מסוים הוא מסוגל ליהנות מן הקיום הזה.
אמרו בספרים, ששבת חזון היא שבת שאפשר לראות בה. עצם העניין הוא, לראות שהקיום שלנו הוא חלומי, בכדי שלא נחשוב שהקיום שלנו הוא אפשרי. לרוב, בסוף החלום מתחילים לקלוט שזה לא הגיוני, אבל באמצע החלום יותר קשה לקלוט את זה.
זה שאנחנו לא מרגישים שחסר לנו, מראה שאנחנו בחלום. יהודי בזמן הזה לא מקיים אפילו שליש מתרי"ג מצוות. כמו אדם שאין לו ידיים, רגליים וגם לא מעיים, הוא לא יכול לחיות ככה, אם הוא חש שהוא קיים, זה סימן שהוא מרחף, הוא רוחני, הוא בחלום.
יש תיאור בספר מדע בדיוני, של פלנטה שמאבדת את הקשר עם הארץ והפרנואידים משתלטים עליה ועומדים בראש השלטון. אז איך נראה עולם של משוגעים? בשבילם זה בסדר גמור. אם אנחנו יכולים לחיות בעולם כזה, מתרגלים וזה נוח לנו, זה כי אנחנו נמצאים במצב לא נורמלי.
אני יכול להסתכל על אנשים אידיוטים, ולבי יוצא, אבל האמת היא שהם מאושרים, כי הם לא קולטים כל מיני דברים שיכולים לקרות להם, אז יש להם עולם הרבה יותר שמח ושלם. למה אני בכל זאת, מרחם עליהם? כי דמות של אדם כוללת גם את הבעיות שלו ואת הקשיים שלו, ולכן אני מסתכל ומרחם. אם הוא אף פעם בחייו לא הרגיש צורך להתפלל או להתקרב לקדוש ברוך הוא, ובעיניי הוא אדם עם אי־קיו של שמונים ומשהו, אז אתייחס אליו כאל בעל מום. למרות שהוא יכול להיות איש יוצא מן הכלל – ארחם עליו, על מה שחסר לו בתור דמות של אדם.
אנשים מדברים על כך שכשיבוא המשיח ייפתרו כל הבעיות והכל יהיה איך שהם רוצים. בעל התניא אמר על כך לחסידים שלו: "המשיח שאתם רוצים – מעולם לא היה ולעולם גם לא יבוא". ביאת המשיח פירושה בעצם, שהעולם היהודי חוזר ונבנה בשלמות, ויחד איתו באות בעיות אחרות ונוצרת מציאות אחרת לגמרי. כביכול, הלכנו אלפיים שנה בלי יד, ברגע שהיא תחזור, היא עלולה להתחיל לגרד.
צריך זמן לחשוב על החוסר שבמצבנו, ומצד שני, ביאת המשיח זה לא פשוט בכלל, מפני שצריך לחשוב על איך זה יהיה כשנהיה בעולם שלם. לרוב הילדים בגיל 4-5 יש איזה חבר או שניים ואין להם כל כך בעיות בחיים, אבל הם תמיד רוצים להיות גדולים, ואחר־כך כשהם גדלים הם אומרים: "מי יתנני כקדם". כשאדם גדל האחריות שלו גדלה, ויש לו פי חמש בעיות, ונוספים דברים רבים שלא היו לו קודם. יש אנשים שרוצים להתחתן – הם לא יודעים שזה לא כמו ברומנים – כשנכנסים לעולם גדול יותר אז לא רק שהבעיות לא נפתרות אלא הן רק גדלות.
כשאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, אם הוא מצפה שיהיו לו תשובות לכל השאלות – אז או שהוא לא הגיע ליהדות או שהוא יתאכזב. בסך הכל, הבעיות הקטנות מתחלפות בבעיות גדולות.
להסתכל על צורת הבית זה להסתכל מעבר לעולם היהודי שלנו עכשיו שהוא עולם חסר ובלתי אפשרי. צריך להסתכל על מצבנו עכשיו, ולהגיד שאנחנו חיים כמו חוני המעגל, לא שבעים שנים של חלום אלא כבר אלפיים שנה.
לעבור לעולם של הבעיות הגדולות זה שווה את זה. ילד שחולה, מפסיקים לצעוק עליו ומביאים לו אוכל למיטה – אם זו מחלה מדומה זה נחמד, אבל אם זו מחלה אמיתית – זה נמאס מתישהו, והוא מוכן לחזור לחיים הרגילים, ובלבד להיות בריא.
הימים הללו זה זמן לדבר על העניין של המקדש ולחשוב איך נראה עולם שלם. יכול להיות שיקח לנו זמן להתרגל לזה, אבל שווה להפוך ממטומטם לבריא, שווה לגדול.

בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע