אין ספר שיש בו כל כך הרבה שאלות כמו הגמרא. מילות הגמרא הראשונות הן שאלה: "תנא היכא קאי". זאת גם הסיבה שיש אנשים שלימוד גמרא מעצבן אותם, מפני שהם רוצים עולם ברור יותר. ה'שולחן ערוך', לדוגמה, נותן עולם ברור, כתוב בו מה נכון ומה לא, הכל שריר וקיים. בגמרא, כל הזמן שואלים שאלות. יחד עם זה, יש שאלות שלא נשאלות בגמרא. השאלות מגיעות מתוך העניינים שעוסקים בהם, אבל לא נשאלות שאלות על יסוד וגוף הדברים. בתוך אלפי השאלות שיש בגמרא, אין שאלה האם אלוקים נמצא בעולם, וגם לא מנין לנו שהוא קיים, על אף שהן שאלות חשובות, מפני שהגמרא פועלת במסגרת מסוימת, וכששואלים על גוף המסגרת, זאת יציאה מהעניין. למשחק שחמט יש חוקים, ואם שוברים את החוקים זאת בעיה. אי אפשר להמשיך את המשחק לאחר שהורידו את המלך, כך גם בגמרא, לא מורידים את המלך.
מספרים שכאשר נפל הצאר ברוסיה, ישבו בחורים חסידיים וביכו את נפילת הצאר לא מתוך אהבה יתרה לצאר, אלא שאם אין יותר מלך בעולם, אז לא תהיה משמעות לכל המקומות בדברי חז"ל וחסידות שנותנים משלים על מלך, בכדי להסביר על "מלכו של עולם". בימינו אנו, שאין יותר מלכים – יש הרבה פחות יראה בעולם, וממילא יש פחות ופחות יראת אלוקים בעולם.
מצד אחד, כתוב: "אם אין חכמה אין יראה". אם אין הבנה במהות הדברים – היראה שקיימת היא פחות מאשר יראת הכלב. בשביל שתהיה יראה צריך מידה מסוימת של חכמה. הברכה הרביעית של שמונה־עשרה היא בקשה על דעת, מפני שאם אין דעת אין משמעות לכל השאר, כל מה שיהיה אחר כך יהיה כולו פגום. התשובה לא תהיה תשובה, הגאולה לא תהיה גאולה וכן הלאה. דוגמה לעניין: אידיוט חסר דעת, גבוה, חזק, יפה ומחייך, עם כל מעלותיו – רחמנות גדולה עליו. לפעמים כשרואים אדם כזה זה גורם שבירת הלב. מבחינה זו, דרושה חכמה עם כל דבר, שאם לא כן אין לזה טעם.
מצד שני, הדרישה מהאדם היא שתהיה "יראתו קודמת לחכמתו"; "אם אין יראה אין חכמה". אין שום הצדקה לשבת ולעסוק בתורה כאשר מוציאים ממנה את המשמעות, את היראה. מי שיושב ועוסק בתורה בלא משמעות, זה דבר מפוקפק אפילו בתור משחק. המהר"ל אמר שאם לומדים בשביל לחדד את המוח, אז עדיף לשחק שחמט, לכל הפחות, זה יותר משעשע מאשר גמרא. מפני שאם אין יראה, אם אין אמונה בסיסית, כל הערך יוצא מן העולם. על דברים אחרים אפשר לומר שהמשחק הוא כל כך מרתק שלא אכפת האם הוא אמת או לא; תמונה יפה שמצוירים בה דברים שאינם קיימים במציאות, זה לא דבר שמפריע ליופי של התמונה. לעומת זאת, התוקף של לימוד גמרא הוא רק מתוך שעוסקים בו באמת.
בספר משלי יש פרק שמדבר על התורה, שהיא "ואהיה אצלו אמון… משחקת לפניו בכל עת"; בגמרא ובלימוד תורה בכלל, יש עניין של שעשוע – "תורתך שעשועי", אולם אם היא לא "לפניו" – לפני ה', אז זה לא המשחק הנכון. מופיע בספרי חסידות, שישראל עוסקים בתיקוני דיקנא (=תיקוני הזקן) של הקדוש ברוך הוא, אלו הם "שעשועי המלך" ובזה הקדוש ברוך הוא שמח, כמו שהסבא נהנה מכך שנכדו משחק לו בזקן.
הרמב"ם לא היה רגיל לעשות משחקי לשון, אך בפתיחת היד החזקה הוא כתב: "יסוד היסודות ועמוד החכמות (שהוא ראשי תיבות של שם הוי"ה) לידע שיש שם מצוי ראשון"; אם לא מקבלים את המצוי הראשון, כל מה שכתוב מכאן והלאה הכל הוא אוסף של שטויות, חבל להפוך את הדף. זהו דבר יסודי בעניין הזה.
בשביל העיסוק בתורה צריך הקדמה של הרבה יראה. בכל פעם שאדם רואה שהוא מתעסק בתורה ושוכח שהקדוש ברוך הוא נמצא בעולם – לא משום שאין לו יראת שמים אלא שהלימוד עצמו משכיח ממנו – זה לא דבר טוב. יש תפילה מיוחדת לפני שלומדים תורה, ואף ישנה ברכת התורה שאומרים לפני הלימוד בבוקר, אלא שהבעיה שהיא נאמרת בזמן שיש חבלי שינה, ובנוסף, אנו אומרים אותה כל כך הרבה פעמים עד שהפה לא מגלה לאוזניים מה הוא אמר. לעתים, לעובדה שאנו מתפללים באופן קבוע, יש אפקט הפוך הגורם לכך שהדבר יכבה ויאבד את משמעותו. משום כך, צריך לחזור ולהודיע.
מסופר שרבי לוי יצחק מברדיטשב שלח שליחים לכל העיירות להודיע בזה הלשון: "דעו לכם שהקדוש ברוך הוא נמצא בעולם". באותה תקופה, עוד לא ידעו בברדיטשב שאפשר לפקפק בקיומו של ה', וההודעה הייתה נראית להם מוזרה, הם ודאי היו משוכנעים שהרב הוא לא ממש נורמלי, אולם באותו זמן, בפאריז כבר פקפקו בכך, ונראה שרבי לוי יצחק חש בכך. אולי כיום, צריך לשלוח שליחים לבתי כנסיות וישיבות ולהודיע שה' נמצא בעולם. בגלל שאנו אומרים "ברוך אתה", "מודה אני" ושאר לשונות תפילה וברכה, כל כך הרבה פעמים, אז אנו מורגלים בזה ולבנו גס, לכן צריך להודיע מפעם לפעם.
בסופו של דבר, "יסוד היסודות ועמוד החכמות" הוא שיש ממשות של הקדוש ברוך הוא. יש אנשים שמוכנים ללמוד גמרא, קבלה או הלכה אבל אינם מוכנים להתפלל; מי שחסרה לו הממשות, העיקר חסר מן הספר ואין משמעות לספר שבא אחרי זה. צריך שאדם יהיה מודע לזה.
אדם שאין יראתו קודמת לחכמתו, לא רק שהוא מבלה את זמנו לריק, להבל ולבהלה, הוא גרוע מזה לאין ערוך. חוץ מחסרון האמונה שלו – הבעיה שלו היא שאין לו התקשרות עם הדברים; ככל שהוא מתנתק יותר – העיסוק שלו נעשה חסר ערך. יראה קודמת לא רק לחכמה, גם לחיים היא קודמת, אם אין יראה אין חיים, מפני שכשהיראה איננה, צצות אצל אדם שאלות ממשיות על החיים עצמם.
כמו שיש אהבה מסותרת, יש גם יראת שמים מסותרת. בזמני סכנה בצבא, אפשר לראות התגלות של יראה מסותרת; אדם שביומיום נראה לא שייך ליהדות, וכאשר מנערים אותו מתעוררת אצלו האמונה בה'. יש הרבה אנשים שעומדים סמוך ונראה למלאך המוות, אז הם מתחילים להיות מוכשרים להתחיל לחיות. על הפסוק: "והיה עקב תשמעון" אמר הרבי מקוצק: הרי בסוף, בעקב – תשמעו, אז למה להתעקש עכשיו?

אחרי הכל ולפני הכל, יסוד היסודות הוא שתהיה אמונה, לא רק באופן תיאורטי אלא בתור חוויה חיה, ואם זה לא קיים אז צריך לעבוד על זה. כאמור, דווקא מפני שאנו מתפללים ולומדים כל כך הרבה, המילים מסתירות, וצריך להתאמץ כדי שיהיה למילים משמעות. כשאדם עובד על זה הוא יהיה חכם הרבה, וגם אדם הרבה. אפשר שתהיה גם אמונה מוחלטת וגם פלפול, לא רק שאין זו סתירה כלל אלא הם קשורים אחד לשני, אי אפשר לעשות חידושים ופלפולים אמיתיים אם אדם לא מאמין בתקיפות של הדברים.
אם הקדוש ברוך הוא קיים עבור האדם לפחות כמו שהשולחן קיים בעבורו, זה שינוי גדול לטובה. אדם הולך בלילה בלי אור ונתקל בקיר, אף שאפשר להוכיח בתור פיזיקאי שלמעלה מ99% הוא חלל ריק ומצד המציאות אין ממשות בקיר הזה, אבל מי שנתקל בקיר יקים צעקה גדולה ומרה, כך צריכה להיות תפיסת הממשות של ה'.
אדם שיש לו בעיה ואיננו מצליח להאמין, יש בירור שהוא צריך לעשות – עליו לשבת עם סכין מנתחים ולחתוך את עצמו, לחתור עוד ועוד פנימה. זו לא שאלה "מי אמר שיש הקדוש ברוך הוא". אין משמעות לשאלה: "אתה נמצא?", השאלה שצריך לשאול היא: "איפה אתה נמצא?". בקדושה שבתפילת מוסף אומרים: "איה מקום כבודו להעריצו"; יש מי שאומר "איה" ומתכוון לכך שאם הוא לא רואה את ה' אז סימן שהוא לא נמצא… עמדה כזאת אינה אמיתית ואינה רצינית. לעומת זאת, כאשר מלאך שואל "איה" – זה בסדר גמור, כי מתוך אמונה ניתן לשאול שאלות.
דוד המלך אמר לקדוש ברוך הוא בתהילים: "מתי תבוא אלי", אדם ששואל: "מתי תבוא אלי" זאת שאלה ראויה, מפני שהקדוש ברוך הוא הוא "רחוק מכל רחוק, וקרוב מכל קרוב"; המרחק בין האדם לקדוש ברוך הוא הוא בלתי עביר, אבל בין הקדוש ברוך הוא לאדם המרחק הוא פחות מחוט השערה. ואין דבר קל מזה שהקדוש ברוך הוא יבוא.

בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע