אנחנו כבר מריחים את פסח, החג בו יצאנו ממצרים ומכוחו אנחנו יוצאים כל שנה מחדש מכל המגבלות והכבלים הסוגרים עלינו. אתם יודעים, יציאת מצרים היא השורש של כל הגאולות שהיו לאורך הדורות, עד לגאולה על ידי משיח צדקנו. אז תנשמו עמוק, להריח את פסח זה להריח את משיח…
אתם ודאי מכירים מה שאומר רבי נחום מצ'רנוביל בספרו 'מאור עיניים', שבכל אחד ואחת מישראל יש 'ניצוץ משיח', משהו מרוחו הגדולה של משיח. הכוונה היא שיש בנו כוחות אדירים. חבויה בתוכנו גדלות נפש שבכוחה לגאול אותנו מבית הסוהר של הגוף והיצר הרע, ולרומם אותנו לגבהים רוחניים עצומים.
אבל מי יעזור לנו למצוא את הניצוץ משיח שלנו? איך נוכל להגיע אליו ולהתחבר לעוצמות שלו?
אז הנה הפתעה. מי שיעזור לנו הוא לא אחר מ… המצורע. כן, האיש המנודה הזה מפרשת השבוע, שיושב לו בדד מחוץ למחנה.
למרות שדיני הצרעת אינם נוהגים כיום, ישנה צרעת רוחנית המלווה כל אחד מאתנו. כוונתי להבנה שיש בנו לעתים חלק נגוע, משהו לא מתוקן, או אזורים אפלים כאלה ואחרים. אנחנו מזהים בעצמנו סימני טומאה, וכנראה כמעט ואין מי שאין לו צדדים באישיותו שהוא היה שמח מאוד להיפטר מהם, כאלה הממלאים אותו בושה עצמית. אנחנו מרגישים לפעמים מצורעים, כאילו אנחנו בכלל 'מחוץ למחנה', רחוקים מקדושה.
מובן מאליו שהרגשה כזו איננה תורמת למצב הרוח שלנו. אבל האם יש תקווה?
מסתבר שכן, ולבעל התניא פתרונים.
באחד ממאמריו של האדמו"ר הזקן הוא מבקש לשנות את המבט שלנו על הצרעת ולראות את הנגע באור אחר – באור חיובי. הצרעת היא סימן לבריאות רוחנית, הרבה יותר משהיא סימן לחולי. היא אמנם מצביעה על חולי נקודתי, אך בד בבד היא מלמדת על חוסן בריאותי כללי.
משל פשוט לכך הוא המוגלה. המוגלה נוצרת כאשר המערכת החיסונית דוחה איזשהו זיהום. ישנה אינפקציה בגופנו. המוגלה היא אות לכך שבריאותנו הכללית טובה ואיננה מוכנה להכיל זיהום ולהישאר אדישה לנוכחותו. אז כן, יש פה איזושהי בעיה נקודתית. חדר אלינו משהו שלילי, אבל ככלל – "הודו לה' כי טוב"…
אותו דבר זה גם בצרעת רוחנית: כאשר מצבנו הרוחני הוא טוב בסך הכול ואנו בעלי נשמה אלוקית ערה, אנחנו מרגישים את הרע שהשתרבב אלינו. דווקא בגלל שאנחנו ברובנו נקיים, אנחנו מבחינים ברבב שנמצא על בגדינו, בשמץ רע שצץ לו בלי רשות.
בעל התניא ממשיך לעודד את רוחו של המצורע ושם אצבע על המיקום של הצרעת: "אדם כי יהיה בעור בשרו" – הנגע אצל יהודי אינו אלא בעור! הוא חיצוני בלבד. ומכאן גם כינויו "נגע צרעת". הוא רק נוגע בך, אך איננו מתעצם איתך. הוא איננו מעיד על מי שאתה בפנימיותך, כך שביכולתך להיפטר ממנו ולהשאירו ממך והלאה.
יותר מזה – ממשיך בעל התניא – לא רק שעצם התפתחותו של הנגע מעידה שהמערכת החיסונית בריאה ומגיבה מיידית לגורמים שליליים, אלא שגם בנגע עצמו מסתתרים בשורה גדולה ואור גדול. מקורו של הנגע הוא ב'דינים דקדושה'. זהו אור גבוה ועוצמתי במיוחד, שכשאין כלי מתאים לעוצמתו, הוא מתורגם בשטח לנגע. כשם שמכשיר חשמלי המותאם לקיבולת של מאה וואט יתפוצץ ויינזק אם יחובר לזרם בעל עוצמה של מאתיים וואט, כך גם מי שלקה בצרעת רוחנית הוא אדם שיש בתוכו עוצמות רוחניות גדולות, אלא שעדיין הוא לא הצליח ליצור עבורן כלי קיבול מתאימים להכלתן.
בספר יצירה נאמר ש"אין בטובה למעלה מעונג ואין ברעה למטה מנגע". המשפט הזה בעצם מחדד את ההבדל בין עונג לנגע, אבל בה-בעת מלמד גם על קשר ביניהם – מעצם היותם זה מול זה, וגם מהאותיות הזהות של שתי המילים הללו. כי אכן, כמו שאמרנו, אור גדול ש"אין בטובה למעלה ממנו" המסב עונג, ייהפך לנגע אם לא יכינו עבורו כלים ראויים.
מי הם אותם אורות גדולים המכונים 'דינים דקדושה' שעלולים להיהפך לנגע בהיעדר כלי מותאם לעוצמתם? אלה הם 'אורות דתוהו' שבשל עוצמתם גרמו ל'שבירת הכלים'. כשיש 'אורות מרובים בכלים מועטים', זה מוביל לפיצוץ בהכרח. אבל אם מצליחים לשמר את האור העוצמתי ולנתב אותו בצורה מאוזנת ויעילה, הוא יכול להאיר עיר או מדינה שלמה!
הרבי זי"ע מוסיף ואומר שכיוון שהצרעת היא בעצם טוב עליון שבא בלבוש של נגע, לכן תהליך הטהרה מתבצע באמצעות מבט נכון על הנגע, מבט שמאיר אותו באור אחר ומגלה את הפוטנציאל החיובי הגלום בו. וכפי שכותבת התורה: "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו" – כלומר: כיצד תהיה טהרת המצורע? איך אפשר לתקן אותו? "ביום טהרתו". אם נאיר את הנגע באורו של היום ונצליח לזהות את הכוח החיובי המועיל שמסתתר בו, ניטהר ממנו!
"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". כפי שלמדנו מדברי בעל התניא, גם מה שנדמה לנו כנגע, בעצם אינו אלא עונג. גם מה שנראה כצרה, יכול להיות ישועה גדולה. אתה אולי רואה חושך בעיניים, אבל זה רק משום שהאור עוצמתי ומסנוור. קח את הצרעת, נסה להבין מה טיבו של האור המסתתר בתוכה, ואז תכין לו כלי ראוי שיאפשר לך לנצלו לקדושה.
את הסיפור הבא שמעתי מהרב חיים מלול, משליחי הרבי בצרפת. לפני עשרות שנים הוא נסע לרבי עם קבוצת צעירים מצרפת, ועל קבוצתם נמנה גם בחור שאיך נאמר בעדינות – נורמלי הוא לא היה…
אותו בחור טען באוזני כל מי שרק היה מוכן לשמוע, שהוא-הוא המשיח. מיותר לספר לכם שהיו לו לכך הוכחות למכביר, החל מפגישות תכופות עם אליהו הנביא ועד לחלום על המשיח שבו הוא נתן לו את נשמתו ובכך הפך אותו למשיח…
כשהגיעו ל-770, ניגש הבחור 'המשיח' למזכיר של הרבי, הרב גרונר ע"ה, וביקש להיכנס אל הרבי ל'יחידות'. באופן כללי, המדיניות הייתה שהכניסה לרבי נעשית ללא כל תנאים, כך שכל מי שחפץ בכך נכנס לרבי. אך כאשר הנכנס לרבי התעכב בתוך חדרו מעבר לזמן המקובל, הרב גרונר היה פותח את הדלת, מנסה לעמוד על המצב לאשורו, ואם הבין שזמנו היקר של הרבי מחייב לסיים את ה'יחידות', היה רומז לנכנס שעליו לצאת.
כשניגש הבחור הצרפתי אל הרב גרונר בבקשה שייקבע לו תור ל'יחידות', זיהה הרב גרונר מיד שמדובר בטיפוס לא שגרתי… והוא חשש שהוא ייתקע בחדר הרבי לזמן רב. לכן הוא ביקש מהרב מלול, הדובר צרפתית, שיעמוד אתו ליד חדר הרבי כשהבחור ייכנס, ובאם הוא אכן יתעכב, שינסה להבין מהשיחה האם הגיעה העת לסיים את ה'יחידות'.
הגיע המועד והבחור נכנס לרבי. בשלב כלשהו ביקש הרב גרונר לדעת האם עליו לדאוג לסיום הפגישה. הוא פתח את הדלת והרב מלול היטה אוזן לשמוע מה מתרחש בחדר. השיחה התנהלה בצרפתית, והוא שמע את הבחור אומר לרבי: הרבי בוודאי יודע שאני המשיח… אנחנו היינו צוחקים או במקרה הטוב שולחים אותו לקבל עזרה מקצועית, אך הרבי הקשיב לו ברצינות ושאל: אתה מניח תפילין? לא, השיב הבחור בכנות. מן הסתם אתה מבין שהמשיח צריך להניח תפילין, המשיך הרבי. ואכן, הבחור מיד קיבל על עצמו להניח מעתה והלאה תפילין.
ומה עם כשרות? – המשיך הרבי ושאל – כשאוכלים מאכל לא כשר, הוא נעשה חלק מהדם והבשר של האדם, ובוודאי המשיח צריך להקפיד על כשרות. הרבי לא הסתפק בכך ושאל גם על שמירת השבת, ומשענה הבחור שהוא איננו שומר שבת הורה לו הרבי לקנות קיצור שולחן ערוך וללמוד את ההלכות ולשמור אותן, כשהוא מנמק בפשטות שעל המשיח לשמור שבת…
ה'יחידות' המיוחדת הזו הסתיימה כשהרבי סיכם ואמר: תעשה את הדברים האלה שדיברנו, ואחר כך תחזור אליי ונדבר יחד מה עוד צריך לעשות ואז תהיה משיח!
בשלב זה הבחור יצא מחדר הרבי כשפניו זורחות מאושר. הנוכחים עמדו סקרנים לדעת מה היה ומה בדיוק אמר לו הרבי, והוא בפנים קורנות אמר להם: "אתם לא האמנתם לי שאני המשיח, אך הרבי הסכים אתי. אני המשיח!…"
ננסה לנתח יחד את הסיפור הזה: לאותו בחור היה ליקוי של שיגעון. הייתה לו 'צרעת'. אבל הרבי הוציא מהשיגעון יתרון והפך את הנגע לעונג… אם אתה סבור שאתה משיח, אתה צריך להניח תפילין, להקפיד על כשרות האכילה ולשמור עוד יותר על שבת המלכה.
אבל האמת היא שזה עוד יותר עמוק. הרבי אמר לו שכשיקפיד על הדברים האלה וימשיך להוסיף בתורה ובמצוות, הוא יהיה משיח! אלה לא חלילה מילים סתמיות מהשפה ולחוץ. הרבי באמת התכוון שהוא יהיה משיח, כי כמו שאמרנו בהתחלה – בכל יהודי יש ניצוץ משיח. וכאשר הוא מקיים את מצוות ה', הוא מגלה את הניצוץ משיח שבו והוא נעשה משיח קטן.
דרך אגב, הרבי מוצא הוכחה פשוטה לקיומו של ניצוץ משיח בכל יהודי: כשפותחים את ארון הקודש לקריאת התורה בחגים אנחנו אומרים את תפילת "ריבונו של עולם…" ובה מבקשים, בין היתר, ש"יתקיים בנו מקרא שכתוב'ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'", בשעה שזהו פסוק בישעיה המדבר על המשיח! אם כן, איך אנחנו מבקשים שזה "יתקיים בנו", בתוכנו? זה בגלל שיש בנו ניצוץ משיח שגם עליו עתידה לנוח "רוח ה'".
הגמרא אומרת שהמשיח נקרא "מצורע של בית רבי", או בארמית "חיוורא דבי רבי". אם היינו שואלים בראשית ההתוועדות שלנו איך ייתכן שמשיח נקרא לא אחרת מ'מצורע', זה באמת היה מוזר. אך כעת זה מובן היטב: הצרעת, כאמור, נובעת מ'דינים דקדושה' ו'אורות דתוהו'. היא תוצאה של האורות הכי עליונים ונשגבים בקדושתם. המשיח שנקרא מצורע יצליח להכיל את האורות האלה ולהראות לנו כיצד מה שנדמה לנו בזמן הגלות כ'נגע' הוא בעצם 'עונג'. הוא יפתח את העיניים שלנו וייטיב את הראייה שלנו, עד שנכיר ונדע שגם כשצעקנו די לצרותינו ושבענו מרורים, האמת היא שכל אלה היו חסדים מכוסים!
לחיים, לחיים ולברכה! אחים יקרים, יהי רצון שנצליח להפוך נגע לעונג, ונשתמש באורות הגבוהים ביותר בלי שתהיה חלילה 'שבירת הכלים', עד שנזכה לביאתו של 'חיוורא דבי רבי' ויתקיים בנו מקרא שכתוב "ונחה עליו רוח ה'".
