למה אתה לא כמו אחיך? למה אתה לא כמו החבר מהכיתה?
אתם מכירים את זה. לצערנו יש דור שלם שגדל על המשפטים האלה. דור שגידלו אותו שהוא צריך להיות מישהו אחר. גישה זו יוצרת אצל האדם רגשי נחיתות. הוא מרגיש שהוא עצמו אינו מספיק טוב, אבל אם יהיה כמו האח / החבר / מישהו אחר 'מוצלח' – או-אז גם הוא יהיה 'נחשב'. נוצרות אצל האדם ציפיות לא נכונות, והוא מוצא את עצמו מתאכזב ממצבו פעם אחר פעם.
אם לא דיי בכך, תחושה זו גם מביאה אותו לרגשי אשמה; הוא מרגיש אשם על שהוא לא מספיק טוב.
גישה זו היא אנטיתזה למה שלמדנו מרבי זושא מאניפולי, ממאורות החסידות הראשונים, תלמידי המגיד ממזריטש. הוא היה נוהג לומר, שכאשר יעלה לעולם האמת, אין הוא חושש שישאלו אותו למה לא היה כמו אברהם אבינו, ולמה לא הגיע למדריגתו של אחיו רבי אלימלך; הוא מוטרד מדבר אחד – שישאלו אותו מדוע לא היה זושא!
בהקדמה לספר התניא כותב אדמו"ר הזקן, מחבר הספר, שמי שילמד בספר הזה ימצא מרגוע לנפשו. מניסיון של שנים בלימוד תניא, אני יכול להעיד שזה נכון. באמת זה קורה. ספר התניא מביא שלווה לחיי האדם.
אבל איך הוא עושה את זה? מה יש בספר הזה שמרגיע כל-כך?
רבים מתהלכים כיום לא מרוצים; מרגישים חסרים, לא ממומשים. יש שאף חשים רגשי נחיתות ואשמה, דבר שמכניס אותם ללחצים ולדאגות.
בספר התניא מקבלים תשובות לשתי הבעיות האלה. האדם אינו צריך לנסות להיות מי שהוא לא; והאדם אינו צריך לנסות למלא ציפיות שאחרים תולים בו. האדם צריך להכיר את עצמו באמת; לדעת מי הוא, מה הכוחות והכלים שקיבל מלמעלה, ולנצל במלואו את הפוטנציאל שקיבל.
אני בטוח שלמדתם תניא, לפחות קצת. אתם זוכרים שספר התניא מנחיל את האיזון הזה כבר בתחילתו. הוא מלמד אותנו שבכל אחד ואחד מאיתנו יש שתי נפשות, נפש בהמית ונפש אלוקית. יש בנו הנפש שמחיה את גופנו, ואיתה אנחנו חיים ביום-יום. היא זו שרוצה לאכול, לשתות וליהנות מהעולם. היא זו שמתעצבנת כשמרגיזים אותה; שנפגעת כשמעליבים אותה; שמתגאה על אחרים כשאנחנו חווים הצלחה; והיא הנכנסת לדיכאון כשאנחנו נכשלים.
אם נחיה עם התודעה של הנפש הבהמית בלבד, יהיו לנו חיים קשים מאוד. נצטרך כל הזמן לרַצות את הסביבה ולקבל ממנה אישור שאנחנו שווים, כדי להרגיש טוב עם עצמנו. נצטרך כל הזמן להגיע להישגים ולהביא תוצאות, כדי להרגיש על הגובה, ולא נחמוק מנפילות, כשאיננו עומדים בציפיות של עצמנו. האמת היא, שגם כשנצליח לא ניהנה מזה, כי נהיה כל הזמן מלאי חשש מהכישלון שעלול לבוא ולהפיל אותנו.
אבל יש בנו עוד נפש, נפש אלוקית, ואם נעבור לחיות בתודעה שלה, אם נרכיב את המשקפיים שלה ונסתכל בעדם על החיים – הדברים ייראו לנו אחרת לגמרי.
בראייה של הנפש הזאת יש לנו ערך עצמי אמיתי שאינו תלוי בסביבה. הנפש הזאת היא חלק אלוקה ממעל ממש, חלק מהבורא, ודבר זה אינו יכול להשתנות. לא משנה לאן נלך ומה נעשה, לא משנה כמה נרד ונשקע – היא תמיד תישאר חלק אלוקה ממעל ממש.
לחיים.
מסופר על החסיד ר' שמואל לויטין, שפעם אחת יצא בשליחות הרבי הריי"צ מליובאוויטש לקרב יהודים. יהודי אחד שפגש שאל אותו למטרת בואו ומה בעצם הוא רוצה להשיג. החסיד חשב מה לענות לו ועלתה בדעתו תשובה מקורית.
עם ישראל הוא כמו ספר תורה, אמר לו. כל יהודי הוא כמו אות קדושה. לפעמים אות בספר התורה נמחקה וחסר לה קצת דיו, וזה עלול לפסול את כל הספר. לכן צריך לתקן את האות ולפעול שתהיה שלמה ומאירה. באתי אליך כדי שה'אות' שלך תאיר ותהיה שלמה.
כשהחסיד חזר, סיפר לרבי מה שאמר לאותו יהודי. פניו של הרבי הרצינו מאוד. הרבי אמר לו שלא נכון לומר משל כזה. אי-אפשר לומר שהנשמה של יהודי היא כמו אות שנמחקה.
שאל החסיד: אם כן, מה אפשר לומר? ענה לו הרבי: נשמה של יהודי היא לא כמו דיו על קלף, שהכתב יכול להתקלף ולהימחק. נשמה של יהודי היא כמו אות החקוקה באבן. היא והאבן הן דבר אחד, שאי-אפשר להפריד ביניהן. כך נשמתו של יהודי מאוחדת תמיד עם הקב"ה ואי-אפשר לנתק את היהודי מהקב"ה.
מה שכן עלול לקרות, סיים הרבי, שהאות תכוסה במעט אבק, וכאן צריך לעזור ליהודי השני לנגב את האבק, ואז האות חוזרת וזוהרת, מכיוון שבפנימיותה הייתה תמיד שלמה.
כשעוברים לתודעה הזאת, כבר לא משנה לנו מה יאמרו ומה יחשבו עלינו, כי הנפש האלוקית אינה יכולה לאבד את ערכה העצמי, את הקשר העצמותי שיש לה עם בורא העולם. בתודעה של הנפש הזאת ברור שהכול מלמעלה, ואין לנו מה להתגאות ביתרונות שלנו, שכן קיבלנו אותם מהקב"ה כדי שנשתמש בהם להפיץ אור בעולם. מצד שני אין לנו מה להתבייש בחסרונות שלנו, כי גם הם מהקב"ה, וקיבלנו אותם כדי לעבוד עליהם ולתקן אותם.
כשנחיה בתודעה הזאת, גם היחס להצלחות וכישלונות ישתנה. כי נבין שיש דבר הרבה יותר עמוק ומשמעותי בחיים מהישגים. יש בנו מהות אמיתית, והיא העיקר.
כשלומדים את ספר התניא, מתחילים אט-אט להרגיש את המהות האמיתית שלנו, את הנשמה האלוקית. מרגישים את הערך העצמי האמיתי שלנו, ומתחילים לחיות לפי התודעה הזאת. ואז ממילא החיים נעשים שלווים יותר.
אבל מובן שישיבה בשלווה אינה המטרה. לחיות בתודעה של הנפש האלוקית זו משימת חיים, עבודה יום-יומית שמוטלת על כולנו. כי ברגש הטבעי שלנו אנחנו תמיד מרגישים את הנפש הבהמית יותר מכפי שאנו חשים את הנפש האלוקית. אם לא נתאמץ, התודעה הטבעית הבהמית תשתלט עלינו וניסחף עם הזרם.
אחת הדרכים הטובות לעורר בנו את התודעה האלוקית היא לימוד פנימיות התורה.
כשם שבאדם יש גוף ונשמה, גם בתורה יש גוף ונשמה. הגוף של התורה זה ההלכות, הדיונים על הצדדים המעשיים של המצוות, מה צריך לעשות בפועל. ואילו הנשמה של התורה זה הסודות, הפנימיות, ההסברים העמוקים שמאחורי כל מצווה ולמה בכלל עלינו לקיים את המצוות.
כשלומדים את הנשמה של התורה, מתחילים להרגיש את הנשמה שבנו, וזה הצעד הראשון בדרך לחיים שלווים ובעלי תודעה אלוקית.
אמנם הנפש האלוקית היא המהות האמיתית שלנו, אבל בספר התניא היא נקראת "הנפש השנית", ודווקא הנפש הבהמית קיבלה את הבכורה והיא מכוּנה הנפש הראשונה.
לכאורה, איך ייתכן הדבר? מדוע הנפש הבהמית היא הראשונה? בפשטות הסיבה היא שהנפש האלוקית נכנסת לגוף רק עם הכניסה לעול מצוות, בגיל בר-מצווה לבנים ובת-מצווה לבנות (שאז הוא "גמר ועיקר כניסת הנפש הקדושה", שו"ע אדמו"ר הזקן), אבל על זה עצמו אפשר לשאול אותה שאלה – מדוע הקב"ה עשה כך שהנפש הבהמית תיכנס ראשונה והנפש האלוקית תהיה שנייה?
כדי לענות על שאלה זו, יש להתבונן רגע כיצד בכלל אדם צריך להתייחס לנפש הבהמית שלו, ועד כמה צריך בכלל להתייחס אליה. אולי מוטב לראות רק את הטוב ולא להביט בשלילי?
אמנם אי-אפשר להתעלם מהשלילי. כל מי שפיתח אפילו קצת מוּדעוּת עצמית מודע לקיומו של צד אגואיסטי, אנוכי, בתוכו. יש בו צד שרואה את עצמו כמרכז המציאות, ודואג בראש ובראשונה לאינטרסים של עצמו. לפעמים קצת מבהיל לגלות את זה…
בכלל, אתם יודעים, יש אנשים שמצטערים על שפיתחו מוּדעוּת עצמית… הם אומרים שקודם לכן חייהם היו הרבה יותר קלים… חיים על אוטומט, זורמים, בלי לחשוב פעמיים, בלי לעצור ולהתבונן אם עשיתי את הדבר הנכון או לא; אם זה בא מהצד האנוכי שבי; אם המניע שלי הוא אגו נטו או שיש משהו מעבר.
אז במה צריך להתמקד, בצד האלוקי שיש בי או בצד הבהמי? לחשוב שיש בי רק צד אלוקי ולהתעלם מהצד האחר, זה לא מציאותי. זו גם לא האמת, וזה גם לא מתאפשר, כי זה הצד המורגש בנו רוב הזמן. מצד שני, לחשוב כל הזמן שאני אגואיסט, אינטרסנטי, בהמי – גם לא יעשה לי טוב. הרי מי שיחשוב כל היום כמה הוא לא בסדר, בסופו של דבר באמת לא יהיה בסדר. או שפשוט ישקע בדיכאון, ייכנס למיטה ולא יהיה לו כוח לעשות כלום. בטח שלא יוכל לבצע את שליחותו בעולם.
תחשבו רגע על תלמיד תזזיתי. כזה שגופו לא בנוי לשבת על ספסל הלימודים שש שעות ביום. אבל זה בדיוק מה שדורשים ממנו כל השנים בבית הספר. מה יקרה לו?
מובן שלא יעמוד בזה, וכל המורים יאמרו לו שוב ושוב כמה הוא לא בסדר. בשלב מסוים יעשה אחת מהשתיים, ייקח את דברי המורים ברצינות ויתייאש מהחיים, או שלא יקשיב להם כלל ויעשה מה שמתחשק לו.
אז היכן נמצא שביל הזהב שכולם מחפשים? אדמו"ר הזקן מדריך אותנו בספר התניא, שמצד אחד צריך תמיד לדעת את האמת ולא לחיות בדמיונות. אנחנו לא צדיקים. יש בנו גם צד שנמשך לדברים שליליים. יש בנו צד שדואג רק לעצמו, וגם אם זה על חשבון אחרים. צד שאינו חושב על רוחניות ומתעניין בחומריות. זה קיים, אי-אפשר להתעלם מזה!
מצד שני, אסור לפתח רגשי אשמה בגלל זה. כן, רגשי אשמה הם רגשות שליליים, ואסור לנו להניח להיכנס לתוך חיינו. אמנם יש הסבורים שטוב לחוש אשמה (ומבלבלים את זה עם חזרה בתשובה), אבל בפועל הרגשות האלה מפילים אותנו, מדכדכים אותנו ומונעים מאיתנו לבצע את המשימות המוטלות עלינו.
הנפש הבהמית היא חלק מהחיים שלנו. היא ניתנה לנו מהבורא. הוא שקבע שתהיה לנו נפש כזאת. זה בסדר גמור.
אלא שעלינו לדעת שהנפש הזאת ניתנה לנו לא כדי שנניח לה לשלוט בנו, אלא שזה חלק מהתיקון שלנו בעולם. עיקר השליחות שלנו היא בעבודה איתה – לתקן אותה, לרומם אותה, ואף להשתמש בכוח האדיר שיש בה כדי להוסיף אור וטוב בעולם.
הנשמה (האלוקית) עצמה אינה צריכה תיקון, אומר בעל התניא (תניא, פרק לז). הנשמה לא ירדה לעולם לצורך עצמה. היא ירדה כדי לתקן את הנפש הבהמית, ואת העולם שמסביבה.
זו תובנה עמוקה מאוד, שמשנה את כל ההסתכלות על החיים. לא ירדנו לכאן כדי להגיע לשלימות האישית שלנו. יש לנו תפקיד, משימה, שליחות. לא באנו לקבל, באנו לתת.
כשאדם מסתכל על החיים במשקפיים כאלה, הכול משתנה. כי הוא לא מחפש כל הזמן איפה הוא יכול לדאוג לעצמו, אלא הוא מחפש לעזור לאחרים.
מסופר על חסיד של אדמו"ר הזקן שהיה עשיר גדול, בעל צדקה גדול, שעזר להרבה אלמנות ויתומים, ויום אחד עשה עסקה לא מוצלחת וירד מנכסיו. הוא הלך אל אדמו"ר הזקן והתחיל לבכות. הוא לא בכה על מצבו. הוא בכה על שרצה לעזור ליתומים ואלמנות וכעת הוא לא יכול לעשות זאת.
אדמו"ר הזקן ענה לו: עד עכשיו אמרת מה אתה צריך, אך האם שאלת את עצמך לשם מה צריכים אותך?
זו השאלה שכל אחד ואחת צריכים לשאול את עצמם.
אפשר להמחיש זאת בדוגמה פשוטה. רוב האנשים מסתכלים על העולם כעל מסעדה ועל עצמם כעל לקוחות. הם באו לקבל וליהנות ממה שיש לעולם להציע. ואז, כמו לקוח במסעדה, הם מוצאים את עצמם מתלוננים על האוכל ועל השירות…
החסידות אומרת לאדם: לא! אינך הלקוח במסעדה; אתה המלצר! לא באת ליהנות ולדאוג לעצמך; באת לעזור לאחרים.
האמת היא שבדורנו הרבי מלובביץ הרים אותנו עוד יותר גבוה מזה: אנחנו לא המלצרים, כי מלצר בסוף היום הולך הביתה, ואינו מרגיש מחויבות למסעדה. המלצר אינו מרגיש שהמסעדה שלו. הרבי מינה אותנו לשלוחים שלו, ובזה הפך אותנו לשותפים במסעדה.
כל חסיד, כל שליח, ובאמת כל יהודי יכול וצריך להיות שותף של הקב"ה במשימה של תיקון הצד הבהמי, תיקון העולם. שותף במשימה של הפיכת העולם ממקום שמסתיר את הקב"ה למקום שמגלה אותו – וזו בעצם המשימה להבאת הגאולה.
כשחיים בתודעה כזאת, כל רגע בחיים מקבל משמעות עמוקה הרבה יותר. החיים מתמלאים תחושה של שליחות וייעוד בלתי-פוסקים.
בכל אופן, זו הסיבה לכך שבתניא הנפש הבהמית נקראת הנפש הראשונה. הנפש האלוקית היא (רק) הנפש השנית, מכיוון שהנפש הבהמית היא המטרה, ובשבילה ירדנו לעולם. אין לנו מה להצטער על קיומה. להפך, עלינו לשמוח שקיבלנו עבודה, קיבלנו משימה, קיבלנו שליחות – לעבוד איתה.
עכשיו נשאר רק להתחיל להשתמש בה בדרך הנכונה. לא לתת לה להיות זו שמובילה אותנו. לא להיגרר אחריה למקומות נמוכים. אלא להיות המובילים, ולהשתמש בכוחות שלה למען התורה והגברת המעשים הטובים. לחיים לחיים ולברכה!
