הרמב"ם הוא המקור היחידי שעוסק בעניין המשיח לא כנושא תיאולוגי רחוק אלא כסוגיה כמעט הלכתית. כשמעיינים בספרו 'משנה תורה', מתברר שיש שני תיאורים שונים של המשיח – זה שמופיע בספר המדע וזה שבהלכות מלכים. בספר המדע, המשיח מתואר כך: המשיח יהיה מלך חכם כשלמה, נביא גדול כמשה רבנו וינהיג את העולם. בהלכות מלכים, לעומת זאת, התפיסה מהו משיח מופיעה בצורה מאוד ארצית. ההגדרה שם היא בערך כך: אם יקום מלך או אדם מישראל שיילחם מלחמות ה', ינסה לקבץ את ישראל ולהקים מדינה הנוהגת על פי חוקי התורה – הרי זה בחזקת משיח; אם הוא יצליח לבנות את בית המקדש, לאסוף את נדחי ישראל ולבנות מדינה הנוהגת על פי התורה – הרי זה משיח ודאי.
ההגדרה של המשיח בהלכות מלכים היא לא הגדרה פרסונאלית, אלא הגדרה אופרטיבית. האיש שמצליח לעשות דברים מסוימים הוא המשיח. ודאי שבשביל להצליח לעשותם הוא צריך להיות בעל כישרונות מסוימים, אולם איננו חייב להיות שלם בכל המעלות. איך זה מתיישב עם הדמות האחרת של המשיח, זאת שמביא הרמב"ם בספרו הראשון? התשובה היא שישנו הבדל בין דרישת המינימום ובין הרצון, השאיפה. כלומר, אנחנו מקווים שהמשיח יהיה משכמו ומעלה בכל, אולם כפי הנוסח הפשטני שמביא הרמב"ם לגבי המשיח – על סמך העיקרון שאמרו חז"ל: "אין בין העולם הזה וימות המשיח, אלא שעבוד מלכויות בלבד" – התפקיד של המשיח הוא הרבה יותר ארצי.
יחד עם זאת, גם בתיאור המצמצם של מה צריך המשיח לעשות, הפעולות שלו ידרשו שינויים – לא רק בדברים חיצוניים קטנים אחדים – אלא שינוי כללי, לפחות של עם ישראל. בית המקדש, אפילו לגבי היהדות הדתית, פירושו שינוי ערכים עצום לגבי המון דברים. לא רק לגבי קרבנות. כעת, אנחנו נמצאים בסביבה של בערך מאתיים מצוות מתוך התרי"ג מצוות. החיים היהודיים בזמן הזה מקוטעים מאוד, אלו חיים על פס צר, רק על חלק מהיהדות. בית המקדש יגרום לשינוי בכל האופנים, גם לשומרי המצוות. כל המצוות שקיימנו עד עכשיו, ייעשו רק חלק בתוך עולם גדול וחדש של דברים – של מצוות עשה ולא תעשה. אפילו הצדדים הכביכול פשוטים של ביאת המשיח, ללא שום תפיסה כלל עולמית – הם מאוד מהפכניים, מנקודת הראות של אדם מישראל, וכמה קשה העניין הזה. כדי שדבר כזה יגיע לידי מימוש הוא מחייב שינוי מהותי בעולם שלם של מחשבות, דיבורים ומעשים.
הרמב"ם דן בתיאורים השונים על ימות המשיח שנמצאים בדברי הנביאים ובחז"ל: הלחם והעוגות יצמחו מן הקרקע, הבגדים יצמחו על העצים, ועוד תיאורים רבים נוספים. הרמב"ם רואה את הדברים בתור מטאפורה, ופירושה שתהיה רווחה ושפע גדול. כפי שהעולם נראה עכשיו, בהסתכלות שלי, הייתי אומר כך: לפי היכולות הקיימות כיום להשביח מינים שונים בהכלאות והרכבות, האופציה שיצמחו עוגות ישר מן הקרקע, היא מחשבה בגדר המציאותית. שיצמחו בגדים ישר על העץ – אפשר לחשוב על דבר כזה. אבל שהיהודים יעשו תשובה, הייתי כמעט אומר, זה נראה כמו מטאפורה… נראה לי הרבה יותר קשה לבנות מדינה שתנהג על פי חוקי התורה, מאשר לעשות דבר שהרמב"ם ראה אותו בלי ספק כמשל, שבתי ירושלים יהיו גבוהים חצי מיל רומאי – חמש מאות מטר, ואנשים יצטרכו לעוף אל תוך הבתים. אם חושבים על דבר כזה, זה בוודאי לא קרוב, אבל הוא בגדר הנראה לעינינו, זה כבר לא בתחום הדמיון הרחוק.
משך דורות רבים מקובל היה בישראל, שבכל דור ישנו משיח. ייתכן שאותו אדם יודע שהוא המשיח וייתכן שאיננו יודע, אולם הוא המשיח של דורו. זה מזכיר תהליכים מאוד מתוחכמים של אוטומציה שקיימים כעת – המשיח הוא סוג של פצצת זמן, אבל קיומו, הפעלתו והתגלותו מותנים בתנאים ובתקופה מסוימת.
אם יבוא משיח אמת לדור שלא ראוי לכך – הם יגרשו אותו כאחד הכלבים. גם אם המשיח יודע שהוא משיח אמיתי הוא צריך דור שיוכל לקבל אותו. כאן מופיע הצורך בהכנה לקראת המשיח. אנשים אומרים: "אנחנו מחכים למשיח שיבוא, שיפתור בעיות, שיגאל". זה יפה מאוד, אבל מנהיג איננו יכול להנהיג בלי מונהגים. אם יבוא איש שיכול להיות מנהיג, מה הוא יעשה? הוא צריך את הקהל שלו. משיח צריך את העם שלו, ועם שאיננו מוכן לקראת משיח, איננו יכול לקבל משיח. לכן מה שקורה בינתיים זה שהמשיח נולד ומת, ובא אחר במקומו שגם הוא מחכה שתבוא השעה הראויה. ההכנה לקראת המשיח היא תהליך מסובך, שתלוי קודם כל ברצונו של העם היהודי לקבל משיח, כשהוא יתגלה. כל עוד אנחנו לא רוצים ולא מוכנים, העולם בוודאי לא רוצה ולא מוכן.
המילים "אני מאמין בביאת המשיח" הן מאוד פופולאריות בתור שיר, אבל הן לא נעשו לחלק מרקמת החיים. יש הבדל גדול בין אדם ששר "אני מאמין" לבין אדם שבאמת מאמין. לפעמים צריך לנער מישהו כדי לשמוע ממנו "אני מאמין" אמיתי, מפני שלא רק שהוא לא יודע את המילים בעל פה אלא גם איננו יודע שהאמונה נמצאת בתוך לבו. במצבים כאלו אפשר לשמוע דברים מפתיעים מאדם שאף אחד לא חשב עליו שהוא יהודי טוב, וזה מעניין ותמיד מרגש.
אחד מהאנשים שהיו מראשי ה־נ.ק.ו.ד. ברוסיה היה יהודי שלפי כל הסימנים היה אדם מסואב. בשלב כלשהו, סטאלין החליט להרוג אותו. אז אותו אדם אמר: "עכשיו אני משוכנע שיש בורא לעולם, מפני שעשיתי לסטלין רק טובות ואם עכשיו שולחים אותי להיהרג – זה רק מפני שיש בורא לעולם שדואג לסדר". כשגררו אותו להיהרג הוא צעק "שמע ישראל". הא היה איש רחוק מיהדות כמה שאפשר. אלא שיש מצבים שאדם רואה את העולם בצורה שהכל מאבד את המשמעות שלו, ואז אפילו שהוא הכי רחוק ומסואב, הוא נזכר פתאום ב"שמע ישראל", מילים שבוודאי לא הזכיר ארבעים שנה ושכח בכלל מקיומן.
יש מצבי לחץ כאלו שאפילו הפחות שבפחותים משתכנע שהוא יהודי טוב; אולם זה יהיה טרגי מאוד אם נצטרך להגיע לגאולה בדרך הזו. יש תיאור של עקבות משיח – "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים", זה לא מצב טוב. זה מצב לא טוב שאין לאדם ברירה חוץ מאשר להגיד "שמע ישראל".
אנחנו ריכוז גדול של יהודים שיושבים כאן בארץ ישראל, עם איזושהי מגמה משותפת. אצטט בהקשר הזה משהו ששמעתי מעולה אחד שבא ממדינה גדולה ורחבה. הוא אמר: "כשמשווים את המדינה שממנה הגעתי ביחס לארץ ישראל – הארץ שלנו היא קטנה וצפופה, אנשים נכנסים זה בתוך זה ויש המון תופעות לא סימפטיות בגלל הצפיפות, וזה קשה". וסיכם אותו עולה: "מפני שאין לנו שטח, יש לנו רק אפשרות אחת בשביל לחיות, והיא – לגדול לגובה. זה הסיכוי של הווייתנו".
הייתי אומר מתוך השערה, שאנחנו עדיין לא דור שכולו זכאי, אבל גם לא נראה לי שאנחנו דור שכולו חייב. אנחנו חיים בתקופה של חבלי משיח. אנחנו עוברים התכווצויות של ייסורים שהם התהליך של הגאולה, המציאות שלנו עכשיו לוחצת אותנו לקראת מסקנות ידועות. יכול להיות שאנחנו לא מספיק מבינים אז אנחנו נלחצים עוד קצת. השכנים מבחוץ נלחמים איתנו; אומות העולם לוחצים אותנו; יש לחץ בכלכלה ובעוד דברים נוספים, ובכל הדברים הללו כאילו נמצאת השאלה: "נו! אז מה אתם לומדים?" מפני שסוף סוף, כל החבלים הללו, כמו חבלי לידה, הם לא ייסורים שנועדו בשביל ייסורים. הם ניסיון לעבור משלב אחד לשני. הכנה לשינוי כזה דורשת עיצוב. כמו שאומר הנביא ישעיהו: "היוחל ארץ ביום אחד, אם יולד גוי פעם אחת, כי חלה גם ילדה ציון את בניה". דבר שמבחינת ההיקף ההיסטורי נעשה בזמן קצר – דורש ללחוץ את כל ההמון היהודי, להביא אותו לידי מצב שיהיה מוכן לשמוע, כדי להגיע לקראת הגאולה.
כל אלו הם חבלים. מתי הם נגמרים? אינני עוסק בניבוי, אז אינני יודע. אבל יש סיפור בגמרא בהקשר הזה: אליהו הנביא היה בא לרבי יהושע בן לוי. יום אחד ביקש רבי יהושע בן לוי מאליהו לראות את המשיח, אליהו תיאר לו בדיוק איפה ואיך למצוא אותו. כשמצא את המשיח, הוא שאל אותו שאלה – שנעשתה מפורסמת – "אימתי אתי מר?" מתי יבוא אדוני? ענה לו המשיח: "היום". אחר כך הוא סיפר על הפגישה לאליהו הנביא, ואמר לו: "המשיח רימה אותי, הוא אמר לי שהוא יבוא היום". אליהו ענה לו: "לא הבנת, הוא ציטט לך התחלה של פסוק: 'היום, אם בקולו תשמעו'". פתרונה של השאלה – אם יתארך או יתקצר הזמן – לא תלוי רק במאורע חיצוני, הוא תלוי בהשפעה של המאורעות עלינו ואיך אנחנו נגיב למתרחש.
העולם והחיים לוחצים אותנו, כמו בצירים של יולדת הם לא פועלים רק בקו אחד – הם באים והולכים – יש רגעים של כאב ורגעים של הרפיה יחסית. אם התהליך נעשה כראוי יש התקדמות; אך אם הוא לא נעשה כראוי, בתהליך של ההרפיה – לא קורה שום דבר, ובכאבים – צועקים, ושוב, לא עושים שום דבר. השינויים של הזמנים – הרגועים והכואבים – צריכים לבנות את העם, ליצור את הגוי האחד, לבנות את הארץ. אלו דורשים את המשמעות, את המסקנה הפנימית: "היום, אם בקולו תשמעו". זאת היא תשובה לשאלה, כמה זמן זה צריך להימשך: זה תלוי בעיקר בנו – מתי יבוא המשיח.
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע