בס"ד

תחשבו טוב טוב לפני

תחשבו טוב טוב לפני

אחיי ורעיי, לכל אחד מאיתנו יש רצון טבעי להטיב עם משפחתו ולדאוג להצלחה שלה מכל היבט אפשרי. הרי בינינו, מי לא רוצה רוצה שבני משפחתו יצעדו בדרך האמת, יגלו את האושר בחייהם, וימצו את הכישורים שלהם והיכולות שלהם, וכמובן – שכל זה יהיה מלווה בבריאות וכבוד, רווחה כלכלית ומנוחת הדעת?…

כידוע לכם, ספרים אין קץ נכתבו על אודות 'הדרך הבטוחה והקלה' להגשמת החלום האוטופי הזה, כשכל אחד מציע דרך שונה משל רעהו… בהתוועדות הזו רציתי להתמקד בהצעה שהרבי חזר עליה באין ספור הזדמנויות. זו הדרך שתביא איתה את הטוב המיוחל, והיא מנוסחת באמרה המפורסמת: "טראכט גוט – וועט זיין גוט!" ובעברית – "חשוב טוב – יהיה טוב", אמרה שמיוחסת כבר לרבי ה'צמח צדק'.

מה מקור האמרה? ובכן, כמו אמרות רבות בחצרות החסידות, הכל מתחיל מסיפור טוב.

לפני כמאה שנים חי חסיד גדול ושמו רבי מיכאל בלינֶר מהעיירה נעוול, ברוסיה הגדולה. זו היתה עיירה ייחודית, בה התגוררו חסידי חב"ד רבים. רבי מיכאל שימש כ'משפיע' בישיבת 'תומכי תמימים' המרכזית בעיירה ליובאוויטש, והוא נודע כחסיד מופלג. כשר' מיכאל כבר נעשה קשיש והתעוררה שאלה אם יש טעם בעבודתו בישיבה וטרחתו לבוא יום יום לאולם הלימודים, אמר הרבי הרש"ב שכדאי להשאיר אותו בכל מחיר קרוב לתלמידים, כי גם אם הוא לא מלמד אותם תורה וחסידות, כל טרחה שווה ובלבד כדי שהצעירים יראו אותו ויפנימו כיצד נראה ומתנהג חסיד של אמת.

בהיותו צעיר לימים, אב למשפחה צעירה, חלה קשות לא עלינו אחד מילדיו. הרופאים נואשו מחייו ואמרו שאין להם מה לעשות. היה זה בתקופת הרבי הצמח צדק, ור' מיכאל כמובן רצה מיידית לעלות על עגלה ולנסוע אל הרבי. אך הרופאים טענו מצדם שמחלתו של הבן היא עניין של שעות חלילה, ואין לו בשביל מה ללכת…

ר' מיכאל היה נבוך והוא תינה את צרתו באוזני אחד מזקני החסידים שנכח במקום. הלה התרעם עליו, באמרו כי בגמרא כבר נאמר ש"אל ימנע אדם עצמו מן הרחמים", ובוודאי יפעלו המלאכים מליצי היושר אצל השם יתברך לחכות עם גזר דינו של בנו עד שיבוא אל הרבי.

ר' מיכאל קם ונסע מיד אל הרבי, כל עוד נפשו בו, וכשהגיע הוכנס לחדרו ומסר את הפתק עליו כתב בקצרה את המצב. באותו רגע בו הגיש לרבי את הפתק, עברה בו המחשבה: מי יודע מה נעשה עם בני… הרי הרופאים הרי אמרו שזו שאלה של שעות! ומיד פרץ בבכי מר…

הרבי קרא את הפתק ואמר לו: "אל תבכה, חשוב טוב ויהיה טוב. עוד תהיה בבר המצווה של הנכדים!…"

ר' מיכאל חזר מיידית לביתו, ובהגיעו ראה שאכן מצבו בנו הוטב, הוא יצא מכלל סכנה, וכעבור זמן החלים לגמרי בחסדי ה'.

"מאז, בכל שעה קשה במשך כל ימי חיי", אמר לימים ר' מיכאל, "הייתי מצייר לעצמי את פניו הקדושות של הרבי ואת מילותיו 'חשוב טוב ויהיה טוב', ותמיד מיד נעשה לי טוב על הלב".
לחיים לחיים.

אם נודה על האמת, האמירה הזו בזמננו מזמינה אותנו לליבון והעמקה בה. להבדיל בין קודש לחול, בעידן הניו־אייג' ישנם רבים המבטיחים הבטחות בסגנון דומה, ואומרים שאם רק נחשוב חיובי ונדמיין את הטוב מגיע אלינו, מיד יתחולל שינוי פלאי בחיינו והשפע יתחיל לזרום לכיווננו. שערי פרנסה, שערי הצלחה, שערי שמחה – כל אלה ייפתחו לרווחה, והשמיים – גם הם לא הגבול…

מטבע הדברים, הרעיונות האלה מתקבלים אצלינו בסקפטיות ואנחנו מהרהרים: ככה? מה זה, 'הוקוס פוקוס'? רק נחשוב חיובי והבוס הקשוח שלנו לפתע יסביר לנו פנים? רק נאמין בילד ההיפראקטיבי שלנו והוא יהפוך ל"מלאך קטן"? רק נבטח בה' שתבוא במהרה רפואה למכאובינו ואלה ייעלמו כלא היו? זה לא נשמע רציני…

אבל הנה, אומר לנו הרבי שכן! אם "נחשוב טוב", אזי גם "יהיה טוב". ככה פשוט. וכאן הבן שואל – הכיצד? איך בכוחה של מחשבה המתקיימת בתוך מוחנו, להשפיע ולשנות את החיים שסביבנו? באמצעות איזה מנגנון יכולה המחשבה לפעול על המציאות האובייקטיבית שמחוצה לנו ולחולל בה שינויים? מה סוד כוחה?

הדברים כמובן קשורים לנושא היסודי של הביטחון בה'. ישנן כמה גישות בקרב חכמי ישראל ביחס לנושא זה, אבל ננסה לנסח בקצרה את החידוש הטמון בדרך זו שמציע ה'צמח צדק':

ביטחון אמיתי אין פירושו שיהודי מאמין שה' מטיב עמו תמיד, גם במה שנראה לעין כמידת הדין והעונש. כמו כן אין הפירוש שיהודי בוטח שה' יתנהג איתו לפנים משורת הדין. מידת הביטחון, על פי מובנה כאן, היא עבודה נפשית גדולה ומקומה כל כולה בתוך האדם עצמו. כלומר, כאשר יהודי בטוח בה' באופן כזה שהוא משליך את כל יהבו עליו, והוא סמוך ובטוח בכל ליבו שה' יעזור לו בצרתו, ביטחון זה עצמו פועל וגורם שהקב"ה ייטיב עימו גם במקרה שנגזר עליו אחרת מלמעלה ח"ו, או שעל פי הדין לא מגיעה לו הצלה זו!

במילים פשוטות, כאשר יהודי מפעיל את האמונה והביטחון שבו וסומך לחלוטין כל הקב"ה, הוא מעלה את עצמו ממקומו הטבעי וכביכול מניח את עצמו בידיים של הקב"ה. ואז, מידה כנגד מידה, הוא אכן פורץ את המסגרות הרגילה והקב"ה מתנהג איתו בדרך שלמעלה מהטבע. כיוון שהוא חשב אך ורק טוב – אכן קורה רק טוב.

מיותר לומר שזה ממש לא הוקוס-פוקוס, וגם לא תקווה עמומה או העברת אחריות למישהו אחר. מדובר על עבודה אישית גדולה ועצומה שהאדם עובר עם עצמו ובתוך עצמו, והיא המביאה את התוצאה.

כשאני חושב על כך, דומני שאפשר לאמץ את הגישה הזו גם ביחס לטיפוח ופיתוח הערך העצמי שלנו, בינינו לבין עצמנו. ברגע שהחשיבה שלנו נעשית חיובית, ובמקום לומר לעצמנו "זה גדול עליי", "זה נאיבי לחשוב שאצליח" או "אני חתיכת כישלון", נתחיל לחשוב – באמת – שיש לנו כוחות אדירים שהעניק ומעניק לנו הקב"ה ושאנחנו חלק אלו־ה ממעל, כך שלא ייבצר מאיתנו דבר – הדבר יפתח לנו שערי הצלחה ומה שרק אתמול נראה היה חלום, ייעשה למציאות חיינו היום! 

פעם, כשיצא הרבי מהתפילה, ניגש אליו ילד צעיר והלשין על חבריו ש"כל התפילה הם נמצאים בחוץ ומסתכלים על הציפורים". תגובת הרבי לילד הייתה: לך ואמור להם שכשהם מסתכלים על הציפורים, שגם יקשיבו לציוציהן ולשירתן, שיראו דרכן "מה רבו מעשיך ה'".

הרבי שמע אמנם את 'הלשנתו' של הילד, אבל הוא 'לא שמע' את השלילה שבדבר.  

על כל אחד מאיתנו לסגל לעצמו חשיבה חיובית וכן לאמץ טרמינולוגיה חיובית. לדאוג שלא רק לבוש המחשבה יהיה חיובי, אלא גם הדיבור שלנו יבטא חיוביות וטוב. במקום "אכזבה" – אִמרו "שינוי ציפיות". תחת "כישלון" ו"מפלה" – "עת ללמידה". במקום "אני מפחד מהעתיד הבלתי ידוע" – "אני סקרן לגבי העתיד". תמורת "אני שונא את זה כך" – "אני מעדיף אחרת", וכן הלאה על זו הדרך. רק כך אפשר להתחיל לתפקד. בשפה כזו ובחשיבה דומה רואים את הדברים אחרת, והכל נעשה אופטימי ומעודד יותר.

כל אחד יכול להיות האוהב הכי גדול והאויב הכי גדול של עצמו. אם הוא בוחר במחשבות שליליות ובגישה פסימית לחיים, הרואה בכל דבר את הבעייתי והרע שבו, הוא מחולל במו ידיו מסע הרס עצמי שפוטנציאל ההיזק שלו מבעית ממש.

חשיבה שלילית תפגע גם בסובבים אותנו ובקרובינו. אם ילד מקבל מהוריו את הרושם שהוא "חתיכת כישלון", "בעייתי" ושבוודאי הוא יאכזב, הוא לא יאכזב אותם וישתדל לעמוד בציפיותיהם ולאכזב… בעיני הילד, ההורים יודעים הכי טוב מי הוא. ואם הם חושבים שהוא כישלון, אין ספק שהצדק אתם, וממילא יחסם אליו נעשה ל"נבואת חורבן שמגשימה את עצמה".

על כוחו העצום של מבט חיובי, חשיבה חיובית, כמו גם דיבור חיובי לשנות את המציאות ואת הזולת לטובה, נוכל ללמוד מהסיפור הבא:

'החפץ חיים' נכנס פעם לפונדק דרכים, והיה עד למחזה מביש – אדם גס רוח צעק דברי גנאי והכלים את בעלת הפונדק, תוך שהוא דורש ממנה בקולי קולות "תני לי אוכל ומיד!".

ה'חפץ חיים' כבר כמעט ניגש להוכיח את האיש על התנהגותו הנבזית, אך בעל הבית שהבחין בכך מיהר לגשת אליו ואמר לו: "רבי, אם לעצתי תשמע, לטובתך כדאי שתניח לאיש לנפשו. ממש לא כדאי להסתבך אתו"… כעבור רגע המשיך בעל הבית ואמר בקול נאנח: "סך הכל יש מאחורי האיש סיפור חיים די אומלל. הוא גדל כילד יהודי, אך בתקופת 'גזירת הקנטוניסטים' הוא נחטף בעודו כבן שש-שבע בלבד מזרועות הוריו. מאז גדל בסביבה נכרית ושירת בצבא הצאר במשך כעשרים שנה. לא פלא שהוא איבד כל סממן יהודי וגדל פרא אדם שכזה"…

כששמע על סיפורו העגום של האיש, נתפס ה'חפץ חיים' למחשבות ואז צעד לעבר האיש, לחץ את ידו בחמימות ואמר בקול רך: "שמעתי שחטפו אותך בגיל צעיר מאוד ושעשרים שנה היית בצבא הצאר ולא נתת להם להמיר דתך. כמה כוחות יש לך. פשוט לקנא! פשוט לקנא!"

דבריו של ה'חפץ חיים', הטעמתם החמה ומבטו שהיה מלא אהבה – נגעו עמוקות ביהודי המגושם ותכף נתמלאו עיניו דמעות. מעולם קודם לכן הוא לא זכה שמישהו ילחץ את ידיו בחום ועוד יביע הערצה לכוחותיו. הוא התרסק לגמרי. "הֶיֵה לי לאב", ביקש האיש מ'החפץ חיים' בקול שבור ובעיניים שהביעו תחינה.

בעל הבית שעמד במרחק מה וצפה בכל ההתרחשות, לא האמין למראה עיניו. מה קורה כאן? זה כישוף? איך הצליח הרב עם הדרת הפנים הזו לגעת ב'בהמה' הזו? תהה לעצמו. לאחר מכן הוא ניגש אל ה'חפץ חיים' וביקש ממנו הסברים. "כבוד הרב, איך עשית את זה?" שאל, ו'החפץ חיים' השיב בחיוך: "פשוט גיליתי כלפיו אהבה, דנתי אותו לכף זכות וראיתי אותו באור חיובי. זה הצמיח בו את אור נשמתו וגילה את כל הטוב שהיה אצור בתוכו כל השנים".

ובל נשכח גם על עצמנו. ראייה חיובית על עצמנו עושה פלאים ומוציאה מאיתנו מידות איכויות וכישרונות נפלאים, כאלה שעד עתה לא ידענו עליהם.

פעם נכנסו לרבי ל'יחידות' חתן וכלה, שהיו ממש ערב נישואיהם, להתברך מפיו ל"בניין עדי עד". בשלב מסוים, ביקשה הכלה להישאר עם הרבי לבדה ולדבר עמו "בארבע עיניים". מופתע משהו, מיהר החתן לצאת וכעבור זמן יצאה גם כלתו. למרות שסקרנותו הייתה עזה, הוא לא ההין לשאול אותה אז במה העניין ומדוע ביקשה להישאר לבדה, אך כעבור זמן, כשהגיע יום החתונה והסתיימה החופה, הם נכנסו ל'חדר ייחוד' ושם הוא לא התאפק ושאל את הכלה בזהירות על מה שהיה ב'יחידות'.

"אגיד לך בדיוק מה היה" אמרה הכלה, "מאז שנפגשנו הכרתי אותך כבחור מושלם לפי כל קנה מידה, חכם, בעל מידות טובות, מפרגן וכו'. ובאמת חשתי שמגיע לך יותר ממני… זה לא הגון שבחור כמוך יקבל כאשתו לחיים בחורה עצבנית וקצרת רוח כמוני… כשיצאת, שיתפתי את הרבי במחשבותיי וסיפרתי על היותי חסרת סבלנות באופן חריג, כשכל זה הביא אותי למחשבה שאיני ראויה לך"…

"ומה אמר לך הרבי?" שאל החתן. "הרבי לא קיבל את דבריי. הוא אמר 'יש בך סבלנות, את רק צריכה לגלות אותה'. הרבי גם המליץ שאחרי החתונה אכנס לעבודה עם ילדים, ואמר אמירה בעלת ניחוח 'נבואי' – שכשאגלה את הסבלנות שבי, יהיו לי ילדים".

ואכן, כהוראת הרבי האישה התחילה לעבוד עם ילדים בגנים, כאשר חלק מהשעות היו עם 'ילדים מיוחדים' שדורשים סבלנות יתירה, ואט אט היא גילתה שיש בתוכה מצבורים מכובדים של סבלנות ואורך רוח. דברי הרבי גם היו לה ולבעלה למשען במשך שנים ארוכות בהן הם לא זכו לילדים ובבדיקות רפואיות נאמר להם שכדאי שיפסיקו לחכות לילדים, שכן למרבה הצער הם לעולם לא יבואו…

סוף דבר, זכו בני הזוג לכמה וכמה ילדים בריאים, והם גידלו אותם בצוותא בסבלנות אין קץ.

כך היא הראייה שעלינו לפתח כלפי הזולת וכלפי עצמנו – בין אם מדובר על סבלנות ובין אם מדובר על כל דבר טוב אחר, עלינו להאמין שהדבר נמצא אי שם בתוכנו ושבכוחנו לגלותו. והחשיבה הטובה הזו פועלת שאכן יהיה טוב!

יהי רצון שנצליח לסגל לעצמנו חשיבה טובה כלפי עצמנו וכלפי אחרים, חשיבה שתפתח לנו שערים חדשים של שפע וברכה ותביא לנו ולעולם גאולה. נחשוב טוב ויהיה טוב!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן