המרכז הרפואי שיבא בתל השומר מזכיר עיר קטנה. מדי יום עוברים בשעריו מעל שלושים אלף איש: אלפי מאושפזים ובני משפחותיהם, מטופלים במרפאות יום, ואלפי רופאים,

סיפור יציאת מצרים הוא הסיפור של הבלתי אפשרי. אי אפשר לצאת ממצרים. אף אחד אף פעם לא יצא מממלכת הטומאה, המוקפת בחומה של כישוף.אבל אנחנו,

בגמרא נאמר ש"אילן שאכל ממנו אדם הראשון… חיטה הייתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן". את ההַכָּרוֹת הראשוניות והבסיסיות שלנו, קולטים

לפני ארבע עשרה שנה נפגשתי עם אשתי לראשונה. היו אלה הימים שלפני פסח, הלכנו לכותל.הגיע מולי חברי שלמה, רק אתמול היה רחוק, מחפש כיוון… והנה

במצרים היינו משועבדים לאומה שכל מבטה היה כבול אל החומר. כמו שאמר פרעה על עצמו: "לי יאורי ואני עשיתיני". עומק המציאות בעיניו היה מציאותו כשלעצמו,

מצוות ביעור חמץ נעשית במרחב הביתי בפשפוש אחר פירורי חמץ אך מתקיימת במישור נוסף, רוחני ואישי. איסור החמץ יוצא דופן במהותו וגדריו. אין לו ביטול

יש איזה עונג סמוי בטרחת הסדר והנקיון, בתוך ערמות הלחץ והבלגן שמגיעים כתופעת לוואי לכל חג ושבת, ובעיקר בדקה לפסח. חוט של חסד מושך שלווה

"תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה. בא דוד והעמידן על אחת עשרה.בא ישעיהו העמידן על שש. בא מיכה העמידן על שלש… חזר ישעיהו… העמידן על שתיים…

"מצב הרוח של ערב פסח אחרי לימוד קרבן פסח היה לא רק הכנה ליום טוב, אלא הוא עצמו היה יום טוב ממש". במילים אלה מתאר

חוויות גדולות יכולות להעניק הרבה כוח לעבודת ה'. שמחה, שברון לב, ראייה של צדיק, תפילה חזקה או התוועדות טובה יכולות להיחרט בלב ולהעניק חיות מחודשת

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא אִישׁ (במדבר רבה ט: מה), שֶׁהוּא אִישׁ מִלְחָמָה (שמות טו ג), וְיִשְׂרָאֵל נִקְרָאִין אִשָּׁה (במדבר רבה, שם). וְזֶה שֶׁכָּתוּב (קידושין א,

מחאת המילקי שעלתה ודעכה בחודשים האחרונים – כמו מחאות דומות שצצות לפרקים כנגד יוקר המחיה בישראל – טענה כי באירופה קל יותר לחיות. אפשר כמובן

פורים היה מחובר עם שבת. כששכבתי על הספה בסלון.מבעד לערפל הכבד של היין ראיתי את אשתי מדליקה נרות שבת. חשבתי לעצמי, מוזר כל כך הציווי

"אני מבקש מכל הנוסעים להיכנס פנימה. כן, גם את בבקשה תיכנסי יותר פנימה, גברת". אז התקדמתי, אבל מעבר לכך, קיבלתי את הקריאה, את העובדה שאני

לפעמים אני נתקל במאמר חסידות מסובך במיוחד ואני פשוט לא מצליח להבין על מה הרבי מדבר. מכירים את ההרגשה הזאת? מה עושים? מסתבר שיש פתרון:

המשפיע שהייתי הולך אליו, ר' שלמה חיים קסלמן, היה דמות גדולה. הוא היה אישיות מאוד מרשימה, לא במובן הזה שאתה רואה עליו קרני הוד, אלא

שָׁמַעְתִּי בְּשֵׁם מוֹרִי פֵּרוּשׁ הַמִּדְרָשׁ הַלְוַאי אוֹתִי עָזָבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ (ירושלמי חגיגה א: ז), בֵּאוּר עַל־פִּי הֲלָצָה, כִּי גַּנָּבָא אַמַּחְתַּרְתָּא רַחֲמָנָא קָרְיָא (עין־יעקב, ברכות סג,

אנשים מבקשים: עשה אותי יפה. והמילים בתוך תוכם אומרות: עשה אותי מקובלת על הבריות. עשה אותי נוחה עם עצמי, עשה בי אור שיכבה בי את

החסיד ר' יקותיאל ליעפליער קיבל ברכה מיוחדת מהאדמו"ר הזקן (עליה סיפרנו בפעם שעברה) ומאז הוא התחיל "לחיות". מדי פעם הוא היה מרגיש מין הבזק אור

העיניים רואות את העולם הזה, הידיים נוגעות בו, האוזניים שומעות, קולו מנסר בחלל. אין עוד מלבדי, העולם הזה שואג. הלב מתמלא או בדאגה או בשמחה,

אפיזודה קטנה, שיכולה ללמד אותנו מה זו תמימות אמיתית: הלכתי פעם לבית הספר "תחכמוני" למסור שיחה לילדים. אחרי כמה ימים אני מגיע לבית חב"ד, מרוקן

לפני כמה שנים בלכתי בשדה, הימים ימי חודש אדר ואני מהרהר בסיפור המגילה.במשתה היין, בו המלך שואל את אסתר "מה בקשתך ותעש", במקום לומר את

מחשבות בעקבות פוריםיש רגעים כאלה, שהכל מונח בדיוק במקום הנכון. אני מרימה את הראש ואור נעים נופל ברכות על המטבח ועל כוס המים. הכל מרגיש

על הרבי השני של חסידות חב"ד, "האדמו"ר האמצעי", מסופר שהוא היה מחלק את חסידיו לסוגים שונים לפי הבנתם בחסידות ובעבודת ה'. לכל קבוצה הוא כתב