שלא נתבלבל לרגע. אמנם אולי נכנסנו בפרשיות האחרונות למעין רצף של נפילות בעם ישראל – תלונות, מחאות, בכי, עימותים – וכמעט יש פרוטוקול של זעקה אל משה, תגובה של ה' ושיקום של משה, אבל המציאות של זנות ישראל עם מדין היא משהו אחר לגמרי. יש כאן התפרקות. אנדרלמוסיה. עבודה זרה. ציווי של ה' להוקיע את כל ראשי העם. משה מנסה לצוות את העם להרוג, כמו בפעם הקודמת שהייתה עבודה זרה בחטא העגל, אבל רק את הנצמדים לבעל פעור. בפועל זמרי בן סלוא יורק לו בפרצוף, וכל עדת ישראל בוכים בפתח אוהל מועד, חסרי אונים.
מה קרה כאן בשורש? ומה פינחס 'ראה' שהצליח לחלץ אותנו מהתוהו?
הבעל שם טוב הקדוש מבאר את הזוהר (דף רלז.), ש'דוקר' את הנקודה:
"וַיַּרְא פִּנְחָס וַיִּקַּח רֹמַח"… מַאי חָמָא [=מה ראה?] חָמָא 'מ', אָת דָּא דְּהֲוָה טָאס בִּרְקִיעָא, וְדָא הוּא סִימָנָא דְּמַלְאָךְ הַמָּוְת, דְּבַעְיָא לְאִתְבָּנָאָה [=שהאות 'מ' נוטה להשתלם עם] בְּאָת וָא"ו וְאָת ת'. מָה עֲבַד פִּנְחָס… נָטִיל הַהוּא אָת מ', וְחָטַף לֵיהּ, וְחִבֵּר לֵיהּ בַּהֲדֵיהּ. כֵּיוָן דְּחָמָא מַלְאָךְ הַמָּוְת, דְּפִנְחָס חָטַף לֵיהּ לְהַהוּא מ' בַּהֲדֵיהּ, מִיַּד תָּב לַאֲחוֹרָא [=כשראה מלאך המות שפנחס חטף את ה'מ' וחיבר אותו, הוא שב לאחוריו]… מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּכַד קַנֵּי בְּלִבֵּיהּ פִּינְחָס, אִתְלְבַּשׁ בְּיִצְחָק, וְאִסְתַּלָּק לְמֶהֱוִי בְּחוּשְׁבָּנָא ר"ח [= פינחס קינא בליבו לה' והתחבר לרוחו של יצחק, ובגימטריה פינחס = יצחק = אותיות 'רח']… כֵּיוָן דְּחָמָא לְאָת מ' טָאס בִּרְקִיעָא, חָטַף לֵיהּ, וְחִבֵּר לֵיהּ בַּהֲדֵיהּ וְאִתְעָבִיד מִיַּד רמ"ח, הֲדָא הוּא דִכְתִיב "וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ".
פינחס ראה 'מ' מרחפת. במקום שתזלוג לאותיות 'ו' ו'ת' ליצור 'מוות', פינחס חטף אותה וחיבר אותה לאותיות ר"ח, הגימטריה של שמו ושל יצחק, ליצור את המילה 'רמח'. זה מה שהוא לקח. מבלי לפתוח את הנושא באופן מלא, צריך להזכיר שאותיות לשון הקודש הן אבני הבניין הרוחניות של העולם. כל אות מכילה עושר רוחני ומשמעות רבה, וחיבור בין אותיות הוא בעצם מפגש בין האיכויות הרוחניות הללו. הבעל שם טוב נותן לנו כלים לפענח את הקודים האלה, שמגלים את התרחשות העומק של האירוע:
ונבאר [את הזוהר הנ"ל] לפי קט שכלי, כי שמעתי בה מ[הבעל שם טוב הקדוש]: כי [פינחס] ראה והבין שמלכות הוא בלא יחוד, והבין זה מעצמו כי האדם עולם קטן, ועשה יחוד.
מה שפנחס ראה זה ה'מ' של המלכות. נסביר את העיקרון בנוגע למערכת הנהגת עם ישראל, ולאחר מכן בנוגע לאדם ('עולם קטן') ולעולם. ה'מלכות' בשפת הספירות מבטאת את הזולת, מושא ההשפעה. כלומר, בעוד שמארג תשע הספירות היא הישות המשפיעה, המלכות היא השלב הסופי, התוצאה, התוצר או מי שמנגד. למשל, ביחס לקדוש ברוך הוא ושלל צבאות מלאכיו, ספירת המלכות היא המציאות שלנו, הנראית לעין.
המלכות היא הספירה האחרונה מעשרת הספירות, היא השלב הסופי בתהליך כלשהו. וברור לנו, בעיקרון, שהיא חלק מהותי מהתהליך כולו. אבל בפועל, נאמר על המלכות בזוהר ש"רגליה יורדת מוות", כלומר שבאופייה היא נראית מנותקת מהמקור שלה. מסתכלים על תמרור בכביש, על אפרסק במכולת או על מסוק קרב בשמים ואין בהכרח הכרה בצוותים שלמים של חוקרים ואנשי מקצוע שעמלו עליהם. אליבא דאמת, אין לאותם החפצים שום דבר מעצמם, הכל הגיע מהצוותים האלה. אבל אם נסתמך רק על החושים שלנו ולא על האמת שאנחנו מכירים, העולם כולו וכל אשר בו נראה מנותק ממקור החיות שלו. אך בשונה מצוותי העבודה שעמלו על מכונית או תמרור, ברגע שהמציאות באמת מתנתקת מה', היא מתה.
דין מתוק
פנחס ראה את ה'מ', את המלכות, טסה באוויר. הבעל שם טוב מבאר שפינחס ראה את המלכות מנותקת. ברמת הנהגת עם ישראל, בשונה מהמתאוננים, מהדיבה על הארץ ומעימותי קורח, כאן בכלל לא הייתה תקשורת עם משה ואהרון. העם פשוט התחיל לחטוא, בהתעלמות, ובשיא החטא אף העזו פנים נגד משה והמשיכו לחטוא. זה ניתוק של המלכות, של העם, ממנהיגו. ברמת הקב"ה, עם ה', ממלכת כוהניו, פנו אליו עורף, והתעלמו מהעובדה שהם עוד היו בתוך ענני הכבוד הניסיים בזמן שהשתחוו לאלוהים אחרים. זה עוד ניתוק של המלכות מהשורש שלה. וברמת האדם הפרטי, ניתוק המלכות הוא כאשר האדם מתאמץ לפעול, ודבריו כאילו מתאדים אחרי שיוצאים מפיו. שאין שום קיום למלכות שלו. משה רבינו מצווה להרוג את הנצמדים לבעל פעור, וקורה ההפך. אין לויים שמתייצבים לידו. מבזים אותו. 'זמרי' כמו זמירה, ניתוק מהמקור. 'כזבי' כמו אכזבה או נחל כוזב, משהו שאמור להגיע, אמור לזרום מהמקור ובמקום זה יש ניתוק ומוות. פינחס רואה את המלכות מנותקת, ומבין שעליו לייחד אותה חזרה למקור.
ולהסביר זה בקיצור נמרץ, כי הבין [פינחס]… והתגבר כארי… וזהו מדת הגבורה, מדת יצחק שמספרו ר"ח ואז… נעשה בחינת 'רֹמח' מספר אברהם שהוא חסד. וכן הוא בכל דין רחמנא ליצלן, הוא מפני שהמלכות הוא בלא יחוד, וכשתמצא בחינת חסד בדין אזי נמתק הדין בשרשו…
פינחס לקח את ה'מ', את המלכות, ונאלץ ליצור חיבור למקור האלוקי שלה בכוח, ב'ר"ח', באופיו של יצחק הדיני, סולל הדרך שאביו התחיל, חופר הבארות בעקשנות. הכי טוב אם יש דרך לחבר את המלכות למקור שלה בגישה של חסד. למשל, להגיע להבנה אמיתית באופן הדרגתי שה' הוא השורש האמיתי של כל מה שאנחנו רואים וכל מה שקורה לנו. במצבי קיצון, כמו בזנות ועבודה זרה, פנחס מחבר את המלכות בכוח, ברמח, בהבהרה נוקשה שציוויו של ה' חייב להתמלא, כי לה' בהחלט אכפת ממה שמתרחש כאן בעולם. הוא ברא אותו וממשיך להיות מעורב בו, ויש דין ויש דיין.
את אותה פעולה של ייחוד, של חיבור בין המלכות ובין שורשה האלוקי, אפשר לעשות בכל מפגש עם מה שעובר עלינו. משהו שנראה לנו מנותק, מנוכר. דין. אם אנחנו מחברים אותו בשכלנו לשורשו האלוקי, הרי שחיברנו את המציאות הנראית לעיניים, המלכות, או ה'רעיה', עם השורש האלוקי, עם ה'דוד'. זה לא משנה את המציאות, זה לא מבטל את הדין, אבל זה ממסגר אותו בהקשר השלם שלו, זה 'ממתיק' אותו.
הנה כל הצרות… פורעניות… והפחדים… המלחמות… שבעולם וכל המחשבות זרות שבאדם… נמשך מן מלכות כשאינה בייחוד עם דודה כמו ששמעתי ממורי זלה"ה… וזה ענין רומח. לייחד הוי"ה ואדנ"י… בייחוד הנ"ל נמתק הדין ונעשה רחמים.
לא תמיד יש לנו השפעה על המציאות החיצונית, אבל כמעט תמיד יש לנו השפעה על התפיסה הפנימית שלנו. וכאשר אנחנו מצליחים, שוב ושוב, בכל אירוע פרטי, לייחד בין מה שעינינו רואות ובין העובדה שמה שמתרחש הוא מחושב וממרום, אנחנו מייחדים בין המלכות ובין דודה. ה'צרות, פחדים, ומלחמות', לא ייעלמו כליל, אבל הם יתרחשו מבחינתנו כחלק מתוכנית אלוקית, שהכל חלק ממנו, הכל מחובר. לכן אנחנו בכל ערב ובוקר משמיעים לעצמנו שה' אחד.
