ידידיה: פעם ישבתי בשיעור הרב רצה להעביר ביקורת על משהו שאחד הרבנים אמר באותו שבוע. לקח לו חצי מהשיעור להגיע לנושא, כי הייתה לו הקדמה ארוכה… סיפר לנו על מעשה שהיה, שתי מדינות נלחמו, הייתה התקפה ואחד המטוסים היה אמור לרסק גשר אבל החטיא בכמה מטרים. במקום הגשר, הוא מחק בית חולים. היו עשרות הרוגים, והנזק שאותה מדינה ספגה בזירה הבינלאומית היה כל כך גדול, עד שכל המלחמה לא הייתה שווה לה. פשוט קיפלו הכול והלכו הביתה. אז מה בעצם קרה שם? המטוס טס לכיוון הנכון, שם את היעד הנכון על הכוונת, לחץ על ההדק ופספס בסך הכול בכמה מטרים. לא טעות גדולה, נכון? אבל הפספוס הזה הוא קריטי. מי שלא יודע לדייק, שלא יירה. בסדר, אחר כך הוא אמר מה שהיה לו להגיד, ובחריפות, אבל עובדה שאני פחות זוכר את הנושא ויותר את ההקדמה הזאת. מאז, כל פעם שיש עניין כזה שמתפרסם, שמדברים על הרב הזה ועל הרב ההוא ויש לי יצר להגיד גם מה אני חושב, אני מזכיר לעצמי שעם כל הכבוד לי, אני את הפה שלי לא אפתח. כמובן שלא נגד רבותיי, אבל גם לא נגד תלמידי חכמים שהם לא רבותיי. מה, השתגעתי? הכי טוב היה בכלל לא להתעסק בזה, אבל ככה או ככה נפגעים, אז לפחות את זה אני רוצה לומר.
עדו: אלף אחוז. ואחרי ההקדמה שלך, אולי אפשר כבר לומר בכל זאת משהו לגופו של עניין. בלב של הנושא הזה, שבאמת לא היינו דנים בו בכלל אלמלא הוא יצא ככה בפרסום גדול, נמצא האמון בתורה כְּלֵב העולם, והאמון בתלמידי חכמים כקרדיולוגים הכי מומחים שיש, אלו שמטפלים בלב הזה ושומרים עליו מכל משמר, ומביאים את החיים שלו לכל פינה וסדק. אני שומע מכל הכיוונים על "מחלוקות רבנים שמבחוץ אף אחד לא מבין מה ההבדלים ביניהם". אומרים שמדובר בסך הכול בדיוקים קטנטנים, ברזולוציות מגוחכות. אבל זאת בדיוק הנקודה! אם אני מאמין שהתורה היא לב העולם, ובה תלוי עצם קיומנו ועיקר חיינו, אז אני צריך להבין גם שבית המדרש ובית ההוראה מתנהלים לפי כללים לא פחות רגישים ועדינים מהמעבדה הכי רגישה לביקוע גרעיני או מעבודות חשמל בכבלים של מיליון וואט. יש מי שחייב לשים לב שאין סטייה מהדרך נכונה, כי מילימטר סטייה פה זה קילומטרים מרחק בעוד כך וכך. עם מי שבכלל לא שותף לתובנה הזו, קשה לי לדון בכלל בנושא הזה.
אמיתי: אני רוצה לומר משהו על מחלוקת לשם שמים. זה שתלמידי חכמים חולקים ביניהם זה קשה, אבל בבית המדרש תמיד היו מחלוקות. מה שמטריד באמת זה אם יש תחושה שמחלוקת היא לא לשם שמים. וכאן אני רוצה להגיד שברור לי שלא בזה מדובר. אנחנו זוכרים כל מיני מקרים אחרים, שבהם רבנים שאף אחד לא הכיר בהם כפוסקים לכלל ישראל פתאום יצאו בשורת פסקים בכל מיני נושאים "פיקנטיים" שדעת הקהל אהבה לקרוא, ואז היה צורך לדבר נגדם, והיה ברור שיש כאן קלקול, והם באמת נעלמו מהתמונה. מחלוקת שאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. אבל מה יש לנו כאן? במקרה הזה, כולם יודעים שכל הצדדים מכוונים לשם שמים. יש כאן תלמיד חכם גדול שיושב בבית מדרשו וכותב על כל התורה כולה. על כשרות, על שמיטה, על מעשר כספים, על שבת ומועד. זה לא "לקט הלכות מאת הרב נוח" ולא קובץ חידושים לבקשת הציבור. אז יש מחלוקת, ואולי גם נוקבת, אבל איזו מחלוקת זו? מחלוקת לשם שמים.
דובי: בואו נחזיק חזק. יש כאן הרבה קצף על פני המים, והוא עלול להסתיר את התמונה האמיתית. מה יהיה עוד חודש? כל תלמידי החכמים שהיו מעורבים כאן ימשיכו ללמוד וללמד. אולי המחלוקת ביניהם תישאר, ואולי הם יתקרבו. ומה יהיה אתנו? הלוואי שנזכה גם ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. מבואר בחסידות שכששניים מתנצחים, הם מוציאים החוצה את התמצית של הכוחות שלהם. בעיתונים ובפייסבוק לא כל כך מראים את זה. מתמקדים בעיקר באיך אפשר לדרוש לגנאי כל אחד מהצדדים. אבל אני מתפלל עלינו שנידבק ב"לשם שמים" של המחלוקת. באהבת תורה. ביראת הוראה. באמת הפנימית של כל אחד מרבותינו. ואם היו גורמים שבחשו בקדירה והפכו אותה לפחות לשם שמים, שלא יהיה חלקנו עמהם! חסידים מספרים שרבי ברוך ממז'יבוז' חלק על רבי נחמן מברסלב. זה לא היה סוד, וכל החסידים של רבי ברוך ידעו את זה. פעם אחד מהם דיבר סרה ברבי נחמן בפני רבי ברוך. הוא חשב שזה יעשה לו נחת, אבל רבי ברוך הלבין כולו וגער בו: רשע, מה אתה מדבר? החסיד כולו התגמגם והתנצל ולא ידע איפה לקבור את עצמו. רבי ברוך נתן בו את עיניו ואמר לו: אני יודע על מי אני חולק ויודע למה אני חולק. אבל אתה, מה אתה רוצה?
