לעולם לא אבין עד הסוף מה קרה, כי את הכל ראיתי בעיני ילד. אך גם עיני הילד בינה יש בהן, שהרי חוויתי עבודה קשה מהי לצד ניסי ניסים ופלאות שאותם הבטחתי לעצמי לספר לילדיי שלי, אם אזכה.
הזיכרון הראשון שלי מאותה עת הוא להבות אש, צלליות אדם זזות ונעות, מועקה גדולה בגרון ופחד גדול שהלך והתגבר. תנועותיי גם הן הפכו אחוזות תזזית עם הרעש מחריש האוזניים ברקע וקריאות השמחה – או שמא היו אלו זעקות מעומק ליבי?
איבדתי את הקשר עם משפחתי. השקט והרוגע שהיו כאן בבוקר התחלפו באחת בתחושות בהלה ובעתה, כמו חיות המתנפלות על טרפן חסר הישע. כל הזמן שמעתי בראשי את צהלות השמחה שכיעור היה בהן, ולא הבנתי למה כך אני חש. רץ הייתי נסער, מביט בכל האנשים סביבי בחושך הגדול והסמיך שהחל לרדת עלינו, מבקש ולא מוצא.
ופתאום, משום מקום, מצאתי את אחי הבכור. רצתי אליו ונפלתי לזרועותיו, בוכה בכי תמרורים. הוא עטף אותי בזרועותיו הרחבות והרים אותי גבוה אליו.
"מה קרה"? שאלתי אותו, כולי מפורק.
"אני לא יודע", הוא אמר, ומקרוב ראיתי שפניו דואגות. הוא הוריד אותי לארץ. "אומרים שחיכו יותר מדי, והחליטו להמשיך הלאה…".
משהו לחש לי שלא הכל כשורה, שמתוך להבות האש ההן שראיתי, שכל כך ניסו ללבות אותן, יֵצא משהו אחר ממה שרצו.
"הסר דאגה מליבך", הוא אמר לי בתוקף כשהבין שאני עוד דואג. "יהיה בסדר! אנחנו עוד נגיע לארץ המובטחת".
"אתה מבטיח"? שאלתי אותו בעיניים דומעות, מביט בו ישר לתוך עיניו.
"אני מבטיח", הוא אמר בביטחון מלא.
לפני שהספקנו לומר עוד דבר מה, נשמע רעש של פצפוצי אש, משהו נפל ואנשים צעקו. "חכה לי כאן", הוא אמר במהירות ורץ לראות מה קרה.
תוך כדי שעקבתי אחריו במבטי, פתאום ראיתי משהו אחר, מישהו אחר. צללית שבקושי נראית נעה לעברנו בעקביות איטית, יורדת לאיטה מההר…
הייתכן? הספק שאכל אותי ואת כולם כבר יותר מיממה הסיר מראשי את הבטחתי לאחי וכילה כל שיקול דעת שעוד נותר בי. רגליי הוליכו אותי מעצמן, קירבו אותי אל ההר, מבקשות, תוהות, שואלות…
למרות מה שאחי אמר, הבנתי שנעשה מעשה אסור. שגוי.
מעשה רחוק כל כך מהמעמד שהיה כאן רק לפני ארבעים יום…
האם השחר יעלה אחרי תהום גדולה כל כך?
אחרי ששמעתי כה הרבה צועקים, והצעקות הפראיות עוד הולכות איתי,
אלה אלוהיך ישראל?
הצללית הלכה וקיבלה צורה, דמות אהובה שחסרה לנו עד כאב בשעות האחרונות, מחזיקה דבר מה שלא זיהיתי. יכול להיות שהוא לא יודע, חלפה מחשבה בראשי, ולמרות שהייתי רק ילד עיניי החלו שוב בוכות מעצמן, יודעות שאכזבנו, שטעינו, ומי יודע מה עכשיו…
עודי הולך שפוף וכואב ובוכה, פתאום ראיתי שמשה רבנו נעצר.
הבנתי חזק מאוד בלב שהוא יודע.
ומבין
וכואב
וכועס
ועדיין
עדיין…
עדיין אוהב.
לאט לאט ראיתי איך הוא מרים את ידיו וזורק לארץ, ממש מטיח בחוזקה, את מה שאחז ביד, מה שנראה כמו שני לוחות, ואני חושב, כמעט בטוח, שהארץ רעדה, ומשהו פרח לאוויר, בוכה יחד איתי, בוכה עם משה המנהיג ללא חת, ובוודאי מבכה עם ריבון העולמים.
על הארץ נותרו שברים מיותמים של מה שהחזיק משה רבנו, ולראשונה חשבתי על פשרם. יכול להיות שהיינו אמורים לקבל אותם, וכעת השבר גדול מהתיקון?
מישהו הצטרף למשה רבנו, ולאחר רגע הבנתי שזהו יהושע. הם החלו להתקרב אל העם, שומעים ודאי יותר ויותר את הקולות, את הפראיות, את האובדן הגדול והמאמץ הרב שיש לתקן. בצעדים כבדים הם התקדמו לעברי, לעבר העם.
ראיתי את עיני יהושע נפערות בתדהמה,
את עיניו של משה רבנו נעצמות בתפילה שוב ושוב.
כשהם עברו לידי, מהנהנים בראשם, משה רבנו נתן בי לרגע את עיניו החדות.
"אני אתקן", אמרתי לו, רואה את שברי הלוחות בעיני רוחי. "אני מבטיח לנסות לתקן".
אני חושב שמה שאמרתי ניחם אותו.
"הם ילכו איתנו כל הדרך", ענה לי.
אותה תשובה נחרטה בליבי לאורך כל אותן עשרות שנות נדודים.
כי לא את 'חטא העגל', כפי שנקרא, אני זוכר, אלא את שבירתם של הלוחות.
לוחות הברית, כך אני יודע היום שהם נקראים.
את מה שהיינו יכולים לקבל, ולא הצלחנו, והכל השתנה בהתאם.
יש כל כך הרבה דברים טובים ויפים ומלאי הוד והדר,
אבל שברי הלוחות מזכירים לי תמיד שיש הרבה חוסר,
ויש הרבה אין.
ומתוך האין, יש לעשות.
לאורך ארבעים שנות נדודינו במדבר,
הבטחתי לעצמי כל פעם כשראיתי לרגע את הארון, יודע מה יש בתוכו –
הבטחתי לעצמי לנסות לתקן.
זו לא היסטוריה
והנה שוב אנחנו עומדים בפתחם של שלושת השבועות.
מבחינה היסטורית, חמישה דברים אירעו בי"ז תמוז:
שבירת הלוחות, ביטול קרבן התמיד, הבקעת חומת ירושלים, שריפת התורה על ידי אפוסטומוס הרשע והעמדת צלם בהיכל.
לאירועים האלו יש קשר פנימי, כותב הרב אליעזר מלמד (פניני הלכה, זמנים), "בכולם יש ביטוי למשבר שפוגע תחילה בשורשים הרוחניים, סודק את חומת האמונה וגורם לפגיעה קשה שאם לא תתוקן בהקדם תגרום אחר כך לחורבן הגמור שבתשעה באב".
רגע לפני שננסה להבין מה לתקן, מילה על התענית עצמה: "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה… ולכן חייב כל איש לשים אל ליבו באותם הימים ולפשפש במעשיו ולשוב, כי אין העיקר בתענית אלא התשובה… ואין התענית אלא הכנה לתשובה" (ספר התודעה).
כלומר, התעניות נקבעו עבור כל הדורות לא (רק) מן הצד ההיסטורי, אלא כי זה רלוונטי לנו – כדי לעזור לנו לעשות חשבון נפש פרטי ולאומי, ועל ידי כך לשוב בתשובה, להתקדם. "כדי להורות דרך תשובה לרבים… שלא יאמרו אחרי כן: כבר שקענו בחטא ונחסמה בפנינו דרך תשובה, והיא תהא סיבה להיות נדחים ואובדים חס וחלילה כליל – לכך למדם הקב"ה לישראל שבכל הדורות, דרך תשובה, שאפילו יהיו נדחיהם בקצה השמים, משם יחזור אלוקיהם וישיבם אליו".
תמיד אפשר לחזור בתשובה, ולא משנה מה מצבנו.
בחזרה לשבירת הלוחות: אם לא שבירת הלוחות, שלמעשה היא הסיבה הראשונה הפותחת את התענית, היתה המיתה פוסקת מהעולם ולא היתה יותר גלות לעם ישראל! אך בגלל מה שארע, מה עכשיו?
כותב הרב זלמן (אתר ישיבה, "שבירת הלוחות בי"ז תמוז"): "כל מהלך הדורות, אנחנו יודעים, מוביל לתיקון הזה – איך להגיע למצב הזה שאנו נדבקים מחדש, חוזרים מחדש למדרגה הזאת של קבלת התורה… אנו מזכירים את הדברים האלו (חמשת הדברים שאירעו ביום זה) מפני שצריך תיקונים לדברים הללו. צריך לתקן את התורה, להחזיר את התורה לשורשה, וכן את העבודה – עבודת בית המקדש, ההתחברות וההתקשרות. שתי אלו הן הדרכים של קשר עם ישראל עם ריבונו של עולם".
הלוחות השבורים מלמדים אותנו לתקן. לתקן את הקשר עם התורה, לתקן את הקשר עם ריבון העולם. ואולי אפשר להתחיל לחשוב איפה זה פוגש גם אותנו…
אחד הדברים שמרגשים אותי זו העובדה שאת אותם השברים, לא שכחנו.
לקחנו את השברים איתנו לכל אורך הדרך במדבר וביציאה למלחמות ולקרבות.
כי נפילות ומשברים – הם חלק מהדרך. כך המציאות בנויה ואי אפשר אחרת.
הרבנית ימימה ("פרשה ואשה") כותבת שבזכות חטא העגל ושבירת הלוחות, נולדו התפילות: "מכל הצער הזה נולדו ימים נוראים, ימי תפילה מאז ולדורות". אולי לזה התכוון הרבי מקוצק כשאמר "אין שלם מלב שבור".
