אחת העבודות שגיליתי בשנים האחרונות, זה ללעוס לאט. לא שמקפידה לעשות את זה תמיד, אבל לפחות יודעת שכך נכון לעשות. פשוט קלטתי שכשאנחנו אוכלים, אנחנו לוקחים 'ביס' ודי מהר לוקחים עוד אחד, מה שאומר שגושים שלמים יורדים לתוך הגוף (מחילה…), ואיך בדיוק הם אמורים להתעכל שם בצורה הזו?

האמת היא שזה לא רק תרגיל פיזי. מרגישה שמה שזה דורש ממני, זה הרבה עבודה נפשית במקביל – של סבלנות, של יכולת לשהות. לאכול לאט, ללעוס היטב, כל זה דורש המון עבודת המידות. ממש כמו לא לעבור ברמזור בצהוב, או לא לבדוק ארבע פעמים בדקה מתי בדיוק האוטובוס יגיע.

כשראיתי שאדמו"ר הזקן משווה בין לימוד התורה למזון, התחלתי לחשוב מה 'הלעיסה האיטית' אומרת לגבי הדרך בה נכון יותר שאלמד.

וּלְפִי שֶׁבִּידִיעַת הַתּוֹרָה הַתּוֹרָה מְלֻבֶּשֶׁת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְשִׂכְלוֹ וּמוּקֶפֶת בְּתוֹכָם, לָכֵן נִקְרֵאת בְּשֵׁם לֶחֶם וּמְזוֹן הַנֶּפֶשׁ.

כִּי כְּמוֹ שֶׁהַלֶּחֶם הַגַּשְׁמִי זָן אֶת הַגּוּף כְּשֶׁמַּכְנִיסוֹ בְּתוֹכוֹ וְקִרְבּוֹ מַמָּשׁ וְנֶהְפַּךְ שָׁם לִהְיוֹת דָּם וּבָשָׂר כִּבְשָׂרוֹ, וַאֲזַי יִחְיֶה וְיִתְקַיֵּם, כָּךְ בִּידִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁלּוֹמְדָהּ הֵיטֵב בְּעִיּוּן שִׂכְלוֹ עַד שֶׁנִּתְפֶּסֶת בְּשִׂכְלוֹ וּמִתְאַחֶדֶת עִמּוֹ וְהָיוּ לַאֲחָדִים, נַעֲשֶׂה מָזוֹן לַנֶּפֶשׁ וְחַיִּים בְּקִרְבָּהּ מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַמְּלֻבָּשׁ בְּחָכְמָתוֹ וְתוֹרָתוֹ שֶׁבְּקִרְבָּהּ, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוב: "וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי"

התורה היא כמו אוכל – היא מזינה אותנו ונותנת לנו חיים, "כי הם חיינו ואורך ימינו". אבל בשביל שהיא תחיה אותנו, אנו צריכות קודם כל לקחת אותה פנימה. יש סיפור יפה על ר' שמואל מונקעס, שהיה חסיד מיוחד ומפולפל של אדמו"ר הזקן: פעם כשר' שמואל נסע לרבו, הוא עלה 'טרמפ' על בעל עגלה יהודי שנשא בעגלתו חביות 'משקה'. ר' שמואל שישב בין החביות ורעד מקור, ביקש מבעל העגלה שייתן לו ללגום מעט מה'משקה' על מנת שיוכל להתחמם מעט, ובעל העגלה נאות לכך בשמחה. כשהגיע ר' שמואל לאדמו"ר הזקן, סיפר לו על ההוראה בעבודת ה' שלמד מהאירוע. כשיושבים מוקפים בחביות של חסידות ו'דברי אלוקים חיים', עדיין אפשר 'לרעוד מקור'. אם רוצים 'להתחמם' – צריך לקחת את זה 'פנימה'.

ספרים על המדף נותנים אווירה בבית וזה חשוב, אך אם לא אקבע עיתים לתורה, ממש כמו ארוחות מסודרות, זה לא יחיה אותי. אבל יותר מזה. לקחת פנימה, זה אומר להפנים, ממש כמו לעכל, ואת זה ניתן לעשות כנראה רק ב'לעיסה' יותר איטית… קצב החיים שלנו הרי כל כך מסחרר, ומסתבר שגם בלימוד התורה אנחנו גם בולעות 'גושים' בלי ממש לעבוד ולפרק אותם ולהכניס אותם עמוק לתוכנו. אנחנו צופות בשיעור בזום, ובמקביל בעוד שני שיעורים אחרים. קוראות עלון שבת, רצות מטור לטור ומיד עוברות לעלון הבא. קוראות בחטף רעיון תורני בווצאפ ורצות מיד הלאה לפוסט הבא.

רגע. סטופ. אולי הגיע הזמן שנאט את הקצב? החידוש של פרק ה' בתניא זה שהתורה היא אור פנימי כמו אוכל, ולא רק 'אור מקיף' כמו בגד. השראה, אווירה ואקלים של תורה הם חשובים, אבל התורה צריכה להיות כמו דם מדמנו ובשר מבשרנו. בשביל זה צריך אולי שנתעמק מעט יותר במה שאנחנו זוכות ללמוד. לא לוותר לעצמנו עד שאנו באמת מבינות אותו על בוריו, גם אם זה אומר לקרוא את השורה כמה פעמים. ואחר כך, לשהות עם הדברים, לבדוק איפה הם פוגשים אותנו עד שאנו ממש מרגישות שהם נוגעים לחיינו. או אז נוכל לומר "ותורתך בתוך מעי".

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן