אברהם סנדק, אביו של אהוביה
שלום עם ישראל, כאן אהוביה, עליתי בעקידה השמיימה אתמול. רציתי לדבר איתכם, רציתי שתכירו אותי. אני יודע שיש סטיגמות וחיצוניות בעולם – לכן אשמח פשוט להציג את עצמי.
כל חיי חייתי כחלק מכם, עם ישראל. אתם חלק מעצמי ובשר מבשרי. את כל חיי הקדשתי ומסרתי כדי לקדם את עם ישראל, להצמיח את הנשמה המאירה, הטובה, הקדושה והשמחה שלו. כשהיינו בגלות היינו עם ישראל מאוד כבוי וחלש – כי היינו כמו נשמה בלי גוף.
כמו שלאדם יש גוף, כך לעם ישראל יש גוף. הגוף שלנו הוא ארץ ישראל. רק כשהגענו לכאן, לארץ ישראל, התחלנו לראות עוצמה של החיים שלנו כעם. כל רגב אדמה נוסף שאנחנו מיישבים בארצנו, הוא בסיס לגילוי מרחבי חיים שלמים של מי שאנחנו.
הרגשתי את כל זה כל רגע בחיי – ולכן מסרתי את עצמי להגדיל את ההתיישבות בארץ, לחונן את עפרה, להפריח את שממותיה. שמי אהוביה, כל רגע הייתי מלא מאהבתו יתברך וממנה נבעה אהבתי ומסירותי אליכם, עם ישראל – ארץ ישראל.
אולי יש שחושבים ש"גאולה" זה להזויים. אסביר לכם מהי הגאולה שפיעמה בעורקיי (אולי אם תסתכלו על התמונה של הפנים שלי תבינו טוב יותר): כולנו מרגישים היום שאנשים לא חיים במלוא החיוניות שלהם, זוהי גלות. שאפתי ומסרתי את חיי לקרב את העולם לגאולה – לעולם שכולו חי. לעולם מלא בטוּב, טוּב עמוק, פנימי, מענג ומשעשע, שאפתי להצמיח אותנו, עם ישראל, שכל כך אני אוהב, להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", "אור לגויים", על אדמת הקודש בשיא היצירה והחיוניות, הקדושה, האהבה, הטוב והאור.
אני עם חבריי, חברי נשמה, הרחבנו והגדלנו מאחז שנקרא 'מעוז אסתר'. הוריי היו ממקימי המאחז. גרנו מבית עשוי מעץ שבנינו במו ידינו. הייתי קם בזריחה לרעות את הצאן. במרעה הייתי כותב שירים וחי את הקדושה והחיים של אדמת ארץ ישראל. אחר כך הייתי לומד תורה בחברותא מתוך אהבה ורצון גדול להידבק במסתריה, ולא הרגשתי את חום היום של ספר המדבר. ובלילה עליתי לעמדת שמירה כשאני קשור בדמותו של דוד המלך.
את משפחתי אני אוהב מאוד. כשהיו אומרים לי לבוא יותר הביתה הייתי עונה להם מעומק ליבי שאני לא יכול, אני חייל, אני מגוייס. אני כל כולי מסור אליו יתברך ואל ארצו הקדושה, ארץ החיים. כולי קשור לתורה, למדתי מגיל שלוש וחצי תנ"ך עם אבא שלי, למדתי בישיבה קטנה במאחז, ולאחרונה אף למדתי בכולל.
חזון חיי בתקופה זו היה שהמאחז מעוז אסתר יהפוך לישוב גדול חי ותוסס, ילדים משחקים ברחובותיו, שבילים מלבלבים, כבישים ובתים כפריים מלאי קול תורה. לעטר בהם את ארצנו הקדושה.
אני אדם מאוד חי ושמח, אופטימי וסקרן בהרבה תחומים, אהבתי את החיים בעולם ורציתי להגדיל אותם עוד ועוד. אהבתי את השם יתברך. הייתי מלא מאהבתו אלי. כל עצמוּתי היתה לגלות את אורו המתוק והעדין בעולם, השתוקקתי לבנין בית המקדש – כמקום הממשק בין האלוקי המושלם והנצחי לבין עולמנו האהוב. האמנתי בעולם, בכם, בארצנו. רציתי כל חיי שאור הנבואה ישוב אלינו בארצנו הקדושה. רציתי סנהדרין, שעם ישראל יחיה על פי החכמה העליונה עם התורה שהכי תואמת את טבעו – תורת ישראל לעם ישראל.
כשנלחמתי על ערכים, לא נלחמתי ממקום של שנאה קטנונית חלילה, רק ממקום של רצון גדול לטוב הגדול עבור כולם ועבורו יתברך. וגם עכשיו, כשעליתי לשמים, לא ארפה לרגע. תמיד אפעל מכאן להגדלת ארץ ישראל ולהתממשות הגאולה. כיום אני לא בגוף, נשארתי מציאות פשוטה ומופשטת של עוז, עוצמה וגבורה, של כוח להאיר את העולם בחיים, בחופש עצמי ובטוב.
הוריי היקרים, גם אני רוצה לנחם אתכם. "המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון וירושלים". הלוואי שנגיע כבר לימים שבהם נחיה חיים, שהם כל כך חיים, שאין עמם מוות, חיוניות כל כך חזקה וטהורה שלא שייך בה מוות. הוריי, אני אתכם, רק בלי גוף. משפחתי ואחיי, ממנו יתברך באתי, כל חיי למענו ואיתו, ואליו אני שב. תהיו חזקים, תמשיכו את דרכי – דרככם. תהיו איתו יתברך ולמענו. נקברתי באדמת ארץ ישראל, המקום הכי טבעי לי, גם כשחייתי הייתי כולי אדמת ארץ הקודש.
שלכם, אהוביה
