הרי לנו תפילה בצורתה הבראשיתית, העזה, החזיונית: יעקב, לבדו, רחוק מביתו, שוכב לישון ורק אבנים למראשותיו, וחולם על סולם הניצב על הארץ אך ראשו מגיע השמימה ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. זהו מפגש ראשוני עם "בית אלוקים" שכעבור דורות רבים יהפוך לבית הכנסת; החלום הראשון על "שער השמיים" שיפתח נתיב אל אלוקים הניצב למעלה ויגרום לנו לדעת אל־נכון: "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (בראשית כח, טז).
המשך הפסוק הזה טומן רמז. דברי יעקב בהקיצו משנתו, "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה", נמשכים במילים "וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי". המילה "אנכי" מיותרת לכאורה, שהרי היא גלומה בפועל "ידעתי", המוטה לגוף ראשון יחיד. לשם מה הכפילות? תשובה נפלאה נתן אחד מראשוני החסידות, רבי פינחס הלוי איש הורוויץ, "בעל הפלאה", בחיבורו על התורה "פנים יפות". הוא קורא את המילים הללו שלא על פי פשוטן. איך למד יעקב לדעת כי "יש ה' במקום הזה"? על ידי כך שלא ידע את עצמו, את ה"אנוכי" שלו: "ו(את) אנוכי לא ידעתי". כשאנו חורגים מהעצמיות שלנו, מה"אנוכי", אנחנו מרגישים את הנסתר־הנוכח הגדול, את ה'. כשאנחנו מפסיקים לחשוב על עצמנו אנחנו נפתחים באמת אל העולם ואל בוראו.
בתובנה זו טמונה תשובה לכמה מהשאלות הגדולות ביותר על התפילה: האם היא משפיעה? האם היא באמת משנה משהו אצל אלוקים? הרי אלוקים אינו משתנה. ומעבר לכך: האם רעיון התפילה אינו סותר עיקרון בסיסי של האמונה – שאנו אלה שצריכים לעשות את רצון הא־ל, ולא הא־ל צריך לעשות את רצוננו? מה אם כן קורה כשאנחנו מתפללים?
לתפילה יש שני פנים, האחד מסתורי והשני לא. תפילותינו נענות במקרים רבים מכדי שנוכל להתכחש להשפעתן על גורלנו. הן משפיעות. שמעתי פעם סיפור. אסיר במחנה ריכוז נאצי איבד את רצונו לחיות – ובמחנות הללו, מי שכּבה בו יצר החיים מת עד מהרה. אותו לילה הוא שפך את ליבו בתפילה. למחרת בבוקר הועבר לעבוד במטבח המחנה. שם הצליח, כשהקלגסים היו מסירים ממנו את עיניהם, לגנוב קליפות של תפוחי אדמה. הקליפות הללו החזיקו אותו בחיים. שמעתי את הסיפור הזה מבנו.
אולי לכל אחד מאיתנו יש סיפור כזה, גם אם גורלי פחות. בשעות מצוקה ואובדן אנו צועקים ממעמקי נשמתנו, ומשהו קורה. לפעמים אנחנו מגלים אותו רק לאחר זמן רב, בהביטנו לאחור. תפילות משפיעות על העולם. איך זה קורה? חידה היא.
אך יש לתפילה גם פן אחר, שאינו מסתורי. התפילה משנה לא רק את העולם. היא משנה גם אותנו. הפועל "התפלל" הוא בבניין התפעל הרפלקסיבי, ולא במקרה. את פעולת התפילה עושה האדם על עצמו. השורש פל"ל עניינו שיפוט, ו"התפלל" הוא, ביסודו, שפט את עצמו. מדוע? מפני שהתפילה היא בריחה מכלא העצמי וראיית העולם, ובכלל זה עצמנו, מבחוץ. התפילה מדמימה לרגע את האני, את ה"אנוכי", ואנו נזכרים שאיננו מרכז היקום. יש מציאות מחוץ לנו. זה רגע של השתנוּת.
אם רק נצליח להפסיק לשאול "מה זה נותן לי" נראה כי אנחנו מוקפים בניסים: הטבע, שהוא עולם של יופי ומורכבות כמעט אינסופיים; דבר ה', מורשתנו היהודית הגדולה, הגלומה בספרייה שספרה הראשי הוא התנ"ך; והדרמה שאין דומה לה, ההיסטוריה ידועת הדמעות והגיל של עם ישראל, הנמשכת זה ארבעת אלפים שנה. שלושת אלה מייצגים את שלושת ממדי דעת־האלוקים האנושית: הבריאה (אלוקים בטבע), ההתגלות (אלוקים בתורה) והגאולה (אלוקים בהיסטוריה).
לפעמים משבר קשה הוא הגורם לנו להבין כמה ממוקָדים היינו בעצמנו. השאלה היחידה החזקה דיה למלא את קיומנו במשמעות איננה "מה אני צריך מהחיים?" אלא "מה החיים צריכים ממני?". זאת השאלה שאנחנו שומעים כשאנחנו מתפללים באמת. התפילה, יותר מכפי שהיא פעולה של דיבור, היא פעולה של הקשבה: הקשבה אל מה שאלוקים רוצה מאיתנו כאן ועכשיו. אם אנחנו מסוגלים לחולל בנפשנו את הדממה הדרושה לכך, אנו מגלים שאיננו לבד. שאנחנו כאן מפני שמישהו, האחד־והיחיד, רצה שנהיה כאן, ונתן לנו משימה שרק אנחנו יכולים לבצע. ההבנה הזו מחזקת אותנו ומשנה אותנו.
יותר משהתפילה משנה את אלוקים, היא משנה אותנו. היא נותנת לנו לראות, להרגיש, לדעת כי "יש ה' במקום הזה". איך מגיעים למודעות הזאת? בתנועה אל מעבר לגוף־הראשון־היחיד, אל מעבר ל"אנוכי" – כדי שלרגע נוכל, כיעקב אבינו על פי דרשתו של בעל ה'פנים יפות', לומר: ואת "אנוכי" לא ידעתי. כשאנחנו משקיטים את ה"אנוכי" אנו פוגשים את ה"אתה" האולטימטיבי, את האלוקים
