לרענן את הכלים
בטור הקודם פגשנו את עבודת הפנוי, שפורצת את קו המחשבה הרגיל ומחפשת פתרונות מחוץ לקופסה. החלק הזה של הסדנה שונה משאר חלקיה, במקורות שעליהם הוא מבוסס. כשלמדנו על עבודת המצוי והראוי ראינו שהיא מבוססת על דברי רבותינו לאורך הדורות. החלוקה לקטגוריות שונות ודרכי העבודה חודשו, אך הבסיס הרעיוני הגיע מתוך עומק בית המדרש. כך גם בעבודת הרצוי, שעוד נפגוש אותה – היא מגיעה בעיקר מדברי הרב קוק זצ"ל, ומצויה בפסקאות רבות שמובאות בספר 'כנפי רוח'.
לעומת זאת, הבסיס לעבודת הפנוי מגיע מעולם אחר לגמרי – עולם הייעוץ הארגוני, שמפתח רבות את נושא החשיבה מחוץ לקופסה, ומחולל בעזרתו שינויים גדולים ומבורכים בתחום העסקי. נכון לעכשיו, התחום הזה מפותח מאוד מחוץ לבית המדרש, ואילו בתוך בית המדרש הוא אינו מדובר כלל. אפשר כמובן למצוא חשיבה מחוץ לקופסה אצל חכמי ישראל בכל הדורות – משלמה המלך, שכאשר באות אליו שתי נשים שטוענות את אימהותן על ילד אחד פוסק פסק מזעזע באכזריותו לכאורה: "גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת", וכך הוא מצליח למצוא את האם האמיתית; דרך רבי שמעון בר יוחאי, שמדריך זוג שבא להתגרש – לעשות זאת מתוך סעודה, וכך לבסוף הם נשארים יחד ואף נפקדים בילד; ועד לעצות והכוונות של חכמי ישראל בדורות האחרונים. אולם אותה יצירתיות בחשיבה ובפסיקה מופיעה רק בשלב הסופי שלה – בעצה מקורית או בפסיקה יצירתית. קשה עד בלתי אפשרי למצוא מקום שבו מפורטת הדרך למציאת פתרונות חדשים, יצירתיים ופורצי דרך לבעיות בעבודת ה'.
הסיבה לכך שבחרנו לקחת תחום שאינו נמצא במפורש בדברי רבותינו ולהשתמש בו ככלי לעבודת ה' היא התחושה שלא יתכן שעולם החומר יתקדם ויתפתח בכלים וטכניקות חדשניות ופורצות דרך, ואילו העולם של עבודת ה' לא יזכה לפריחה הזו.
במאמר "עבודת אלוקים" בעקבי הצאן, הרב קוק מתאר סיטואציה שבה יש תחום שבו עולם החול מפותח ועשיר מאוד, ואילו עולם התורה לא התפתח באותו תחום. כך נוצר פער בלתי נסבל בין הרצון של הנפשות, שמבוסס על הכיוונים החדשים שאליהם הולך העולם, לבין ההתרחשות בתוך עולם התורה. על פי דברי הרב, לא יתכן להישאר עם הפער הזה בין רוממות עולם החול להיגררות עולם הקודש.
ואם יזדמן איזה דור או דורות שכל מושגיהם הכלליים נתעלו והתפתחו, ועל אותה החלקה של המושגים האלהיים לא שלחו המפתחים והעובדים יד, אז נשאר אותו הדור במצב שפל ואומלל, והבקיעים הדתיים מתרבים בו, פרץ על פני פרץ. ואין לו רפואה כי אם בעבודה שכלית מרובה בעומק הצד הפנימי שבתורה… עד שההתמדה הגדולה של העובדים החלוצים תשלים את המהלך הנחשל…
אם אנחנו רוצים שעבודת ה' שלנו תהיה בוערת ומשמעותית היא צריכה לפרוח, להיות מקורית, חופשייה ופורצת, ולשם כך עלינו להשתמש בכל הכלים המוכרים לנו, וביניהם גם בכוח המיוחד של חשיבה מחוץ לקופסה.
שאלת חכם
למדנו כבר רבות על דרכים למציאת שאלות שיפתחו לנו שערים חדשים לעבודת ה', אך יש סוג מסוים של שאלות שלא נגענו בהן, ויש בהן טעם ייחודי, שונה במעט מיתר השאלות. אלו שאלות הדמות. בתרגיל הזה אנחנו בוחרים אדם שיאיר לנו את עבודת ה' בדרכו המיוחדת, וטועמים מעט ממה שאמרו חז"ל "גדול שימושה יותר מלימודה". למפגש עם ההתנהגות של תלמידי החכמים יש כוח מיוחד, שאין בלימוד התורה שלהם. העיסוק הענייני עלול לפספס את הנגיעה באישיות העצמית, ואילו המפגש עם הדמות – במראה עיניים או אפילו בסיפורי צדיקים, נוגע ישירות באישיות. התרגיל שנלמד עכשיו יאפשר לנו לנצל את העושר והעומק של אישיות שאנחנו מעריכים להרחבת עבודת ה'.
אנחנו בוחרים דמות שקשורה לנושא שעליו נרצה לעבוד. אם בחרת, לדוגמה, לעסוק בנושא סעודות השבת, השאלות יהיו:
מי האדם שיכול לפתוח לך את השער, וסעודות השבת שלו יכולות לעזור לנו לרומם את סעודות השבת שלך?
מי הוא אותו אדם בעיניך? מנה תכונות רבות ככל האפשר שמאפיינות אותו לדעתך.
מבין כל התכונות שמנית, מהי התכונה המשמעותית ביותר בעיניך?
איפה בתוכך קיימת אותה התכונה?
העיסוק בדמות מאפשר לנו לצאת מעצמנו, להיפתח לתכונות שבמבט ראשון אולי אפילו נתקשה לחשוב שקיימות בנו, ואז לחזור ולמצוא אותן בתוכנו. הדמות הזאת (או דמות אחרת שנבחר) גם תוכל ללוות אותנו בהמשך הדרך, בעבודה הבאה שלנו, שבה נצעד צעד נוסף, וננסה לפרוץ עוד יותר את החשיבה שלנו.
סבון שעוזר להתכוון בתפילה
אז איך מגיעים לפתרונות מקוריים בעבודת ה'? חשיבה יצירתית צריכה להגיע ממקום מופרע לגמרי. מתחום שאינו קשור בכלל לנושא שאיתו אנחנו מתמודדים, ויכול להאיר אותו מזווית אחרת לחלוטין.
בתור התחלה, אנחנו מעלים מילים שאין להן כל קשר לעולם של עבודת ה': חור בגרב, לזניה, מקלדת, סבון, פעמון אופניים, כילה, כוכב.
לאחר מכן נבחר מצווה שהיינו רוצים לרומם, או שאנחנו מרגישים שהגענו בה לאיזה מבוי סתום והיינו רוצים לסלול בה דרך חדשה: אנחנו יכולים לבחור בתפילה, ציצית, ספירת העומר, לימוד תורה, צדקה, נרות חנוכה, חסד ועוד ועוד.
אנחנו מחפשים את אלמנט ההפתעה, ולכן נחבר למצווה שבחרנו מילה אחת מתוך רשימת המילים, שממבט ראשון נראה לנו שאין לה כל זיקה למצווה הנבחרת. הראש שלנו צריך להיות פנוי לגמרי מרעיונות לקשר ביניהן. רק כך נדע שאנחנו כבר לא "בתוך בקופסה". באחת הסדנאות שלנו, בחרנו למשל לרומם את מצוות כיבוד הורים בעזרת פעמון אופניים.
כדי לאפשר לעצמנו ללכת עם הדימוי ולהיפתח לו, אנחנו יכולים לדמיין את עצמנו בתוך סיפור חסידי:
אנחנו חסידים של… (כאן משלימים שם של אחד מגדולי ישראל שהיינו רוצים להתייעץ איתו, זה יכול להיות אותה דמות שבחרנו בתרגיל הקודם) והחלטנו לבוא אליו לשיחת ייעוץ, משום שאנחנו מאמינים בכוחו לעזור לנו בנושא שבו אנחנו מתקשים. התכוננו לפגישה איתו במשך כמה חודשים, התרגשנו לקראת המפגש המרומם עם דמותו, וניסחנו לנו שאלה שתבהיר את הצורך שלנו בתמציתיות.
הגיע היום, נכנסנו לאותו צדיק, ושאלנו: איך נוכל לרומם את כיבוד ההורים שלנו? התשובה המפתיעה שקיבלנו ממנו הייתה: "מה שישנה את כיבוד ההורים שלכם בצורה דרמטית הוא פעמון אופניים". לא הספקנו לשאול את הצדיק למה הכוונה, וכבר נדחפנו על ידי הבא בתור. יצאנו אל החדר שבו נמצאים גדולי תלמידיו, והחלטנו להתייעץ איתם: איך פעמון אופניים ירומם את עבודת ה' שלנו?
איך נצליח לפענח את דברי הרבי?
ראשית, עלינו לנסות להבין: מהו פעמון אופניים? מה התכונות שלו? מה מייחד אותו?
הנה כמה תכונות שאנחנו מצאנו לפעמון אופניים:
מצלצל.
מתקדם ממקום למקום יחד עם האופניים שעליו.
מבטא את השליטה והמהירות של רוכב האופניים .
מזהיר את הולכי הרגל.
מצלצל בפתאומיות.
משמיע קול גבוה ורם.
אחרי שפרטנו את כל התכונות שהצלחנו למצוא לפעמון האופניים, אנחנו מנסים להבין איזו מהן תוכל להיות המפתח לשינוי במצוות כיבוד הורים, בצורה שלא חשבנו עליה עד עכשיו.
למשל:
לצלצל יותר להורים.
להבין שאני זה ששולט בקשר ולקחת עליו אחריות.
להפתיע את ההורים שלי.
להתבונן על העובדה שהמהירות שלי כבר גדולה משלהם, אני מתקדם הלאה והם נאלצים לזוז לצדדים.
לשנות את טון הדיבור שלי כשאני מדבר איתם – שלא יהיה צורם כמו צלצול אופניים.
פיתרון מדליק
בשלב הבא, אנחנו מתבוננים על האפשרויות שעלו ושואלים את עצמנו: האם הן פורצות לנו דרך חדשה? האם הן נותנות רעיון חדש? כדאי לשים לב לכך שיש לנו נטייה לחזור אל המסגרות הטבעיות של החשיבה שלנו, ולפעמים גם כשאנחנו מנסים לצאת מהקופסה – אנחנו חוזרים אליה שוב ושוב. אם באמת יש כאן פריצת דרך, נחפש את הכיוון שמדליק אותנו. התשובה שאנחנו מחפשים צריכה לרגש אותנו, לחדש אותנו ולהאיר את השאלה מכיוון שעד עכשיו לא פנינו אליו.
אחרי שבחרנו את הכיוון שאנחנו רוצים ללכת עליו, נברר אותו לעצמנו פעם נוספת:
לצלצל להורים – איך? באיזה זמן זה כדאי במיוחד?
לקחת אחריות על הקשר – באיזו דרך? באיזה תחום אני יכול לקחת אחריות על הקשר עם ההורים שלי, ולהצמיח בכך את מערכת היחסים בינינו?
להפתיע את ההורים שלי – איזו הפתעה תשמח אותי ואותם במיוחד? מה כבר מזמן לא עשיתי בקשר שלנו?
להתבונן על העובדה שאני מתקדם הלאה – מתי ההתבוננות הזו יכולה להיות משמעותית עבורי?
לשנות את טון הדיבור שלי – איך הייתי רוצה לדבר איתם? (כמו שמדברים לחבר קרוב, לאדם שלא ראינו זמן רב, לאדם חכם…)
מבין כל הרעיונות שיתקבלו לנו, נחפש את זה שמדליק אותנו במיוחד. רעיון שלא חשבנו עליו קודם לכן, ויש לו פוטנציאל אמיתי לשנות את הדרך שבה אנחנו מכבדים את ההורים שלנו.
כמובן, אפשר להשתמש בתרגיל הזה גם בלי לדמיין את הסיפור החסידי. החלק הזה בא לכוון אותנו למקום פתוח ונותן אמון. אדמו"ר (וכל דמות של תלמיד חכם שמייעץ לאנשים) נותן לנו כוח לצאת בביטחון אל מחוץ לקופסה. הוא מסוגל לראות מה שאנחנו לא רואים, ומכיוון שיש לנו אמון מלא בו, נהיה מוכנים להיפתח אל תשובותיו גם אם הן מפתיעות.
