אדם מוצא את עצמו באוטובוס של לילה בנגב. מצדדיו
אנשים מותשים, מעליו דובות גדולות, מלפניו – כביש עם
3 ספרות שמוביל למקום שהוא מעולם לא היה בו.
עשתונות היא מילה שאתה לא שומע בישיבה. רק כשאתה
מאבד אותם המילה מקבלת פתאום צורה, צבע, ריח. גם
המילים שפיות וחיים. גם אהבה. אדם חושב, אתה מאבד
את כל מה שאתה חושב שאתה מכיר ואז אתה מגלה
שהפרי האסור של עץ הדעת היה הכי קרוב לאלוקים
שהגעת. אף פעם לא הכרת אותו באמת.
והנה, הגיעה תקופה בה הימים מתקצרים והעולם הזה
נהיה דומה יותר ויותר ללילה: האדמה יבשה והשמיים
מתכת אדומה. מביט אדם במרחבי האינסוף הגלקטיים
ומתפלל מכווץ מהמושב הצמוד לחלון – אוי לי, שמא
בשביל שסרחתי עולם חשך בעדי? שמא חוזר העולם
לתוהו ובוהו? שמא גזירה היא עליי לאבד את כל המוכר
לי ולהתחיל מחדש בכל סוף שנה? שמא החורף שחותם
את עונות השנה כוחו לא רק בגשמיו, כי אם בקדרותו?
ואולי זוהי מיתה שנקנסה עליי! הנה, אולי אני מת כבר
ורוטינת החיים מניעה אותי בעל כורחי!
עמד וישב ח' דקות בתענית ובתפילה. כל דקה כמו
נצח. תענית מאסמסים, תענית משמיעת מוזיקה, תענית
מתהלים כיס, וכן, גם הבטן קרקרה את עצמה כמו נושאת
בעול רוחני שגדול ממנה.
מעניין אם זהו קיצם של החיים כמו שהכרתי אותם, הוא
תוהה. מעניין אם הנהג יודע שחצי אוטובוס רדומים,
ולא מעייפות, שאם עייפות הייתה קנה מידה להירדמות
היה הנהג נרדם בראשונה והיינו קורסים לתוך תהום גם
במציאות.
הרהורי תשובה. מה יש לי עכשיו ביד? נטמאו כל השמנים.
נשמטה הקרקע המוצקה מתחת לרגליו. זיכרונות מגן
העדן. אסור להיקשר יותר לדברים מהעולם החיצון. אסור
להקשיב לנחש, גם כשהוא מציע לך את הדבר שאתה הכי
צריך. בסוף השנה מגיע אלוקים ושובר את כל העגלים
מזהב, והעם יושב לו ובוכה בבדידותו.
ומן החושך מתחדש האור. בכניסה לנגב, יישוב יהודי
למרגלות ההר העשן. אדם מביט במשפחה שמדליקה
נרות חנוכה על אדן החלון, וחושב שאולי הם פשוט לא
יודעים שאין היום קן משפחתי. אין ולא אמור להיות.
אסור להיקשר לדברים מהעולם החיצון.
ופתאום ברק בשמיים. אור בוהק, לשנייה אחת. תקופת
טבת! הוא מטיח ידו בקרקפתו. חנוכה! וכיצד שכחתי
זאת? ישנו כד אחד קטן של שמן שלא נגעה בו יד יוונית!
ישנו אור גנוז בנרות שאסור ליהנות ממנו אלא לראותו
בלבד! הוא צהל, ישנו אור גנוז!
ואחריו, הרעם הנורא, מתגלגל ומשבר עננים. ואלמלא היו
עננים, היה את מה לשבר? אדם מתרחב: אלא כך הוא
מנהגו של עולם – יורד תחילה החושך ואחר כך האור!
יורד החושך כדי שיבהיק רק האור! שלא נתבונן בפירות
הגן ונחפש במיץ הטבעי הסחוט את נחמת האלוקים. שלא
נביט במכוני התפלה טורקיים ונאמר "מים! מים!". ככה,
אותנטי. מכבים את האור ורואים מה נשאר דולק.
בעוד תחנה, כשיגיע לתחנה הסופית, ח' דקות של תענית
יהפכו עצמם לח' ימים טובים. חטא דק של חרב שמחתכת
בשערי גן עדן, על גבול שני עולמות – יהפוך עצמו
לחוטים דקים של מים שמקשרים בין השמיים ובין הארץ.
)כסלו תשע"א, בעקבות מסכת עבודה זרה דף ח' ע"א(.