אחר צהריים אחד נכנס למוזיאון 'גוש קטיף' בירושלים, שבו אני עובד כמדריך, אדם כבן שלושים שנראה כתייר אירופאי. קיבלתי את פניו ושוחחתי עמו. התברר שהוא גרמני לא־יהודי שבא כבר כמה פעמים לישראל כדי להתנדב במוסדות 'יד שרה', וכן בבית הרפואה 'שערי צדק' בירושלים.
נדהמתי בכפליים. אדם נוסע לארץ זרה, מקדיש כסף רב וכמה חודשים מחייו כדי לעזור לעם זר ולבני דת אחרת. איך זה יתכן, ובפרט כאשר מדובר בגרמני הבא להתנדב עבור העם היהודי?
לפני שחזרתי בתשובה ידעתי, כמו כל יהודי, שהעם הגרמני עולל לעם היהודי את הפשע הגדול ביותר בתולדות האנושות. באופן שיטתי ואכזרי פעל להשמדת אנשים, נשים, זקנים וטף, שכל חטאם היה שהם בני העם היהודי. וכמו כל יהודי, רק המילה 'גרמני' עוררה אצלי רתיעה עמוקה בנפש.
בכל ימות השנה מגיעים למוזיאון הולנדים רבים אוהבי ישראל, וכן אירופאים נוספים ולפעמים גרמנים, אבל הוא נראה לי מיוחד במינו.
התחלתי להסביר לו מה יש במוזיאון, מה הקשר ההיסטורי־תנ"כי של היהודים לחבל עזה, שלא סתם כבשנו את הרצועה, אלא את מולדתנו ואדמתנו שחררנו.
הראיתי לו על המפה את סיפור ההתיישבות בגוש קטיף, ולאחר מכן הראיתי לו בסדרת תמונות בזו אחר זו, תמונה של השממה שהייתה לפני שהוקם הישוב גני טל, אחר כך את הקמת החממות והבתים הראשונים ותחילת הצמיחה, ואחרי כן את ביתו המוריק של שלמה וסרטייל, חקלאי בגני טל וכיום מנהל ההדרכה במוזיאון.
הגרמני, כריסטוף שמו, התפעל איך פרח גן עדן מתוך שממת המדבר. לאחר מכן הראיתי לו את הבית כשהוא קודר יותר בתקופת המאבק כנגד הגירוש, ולבסוף את תמונות חורבן הבית.
עיניו של כריסטוף התמלאו דמעות. הוא החל למרר בבכי.
נדהמתי. איך אוכל להכיל דבר כזה? מי יודע מה אבי סבו עולל ליהודים, מי יודע אם הוא לא רצח בחיוך ובהנאה יהודים חסרי אונים, והנה הנין שלו מתייפח על בית בארץ ישראל שיהודי הרס ליהודי…
נזכרתי במאמר חז"ל כי מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. דווקא מעומק הרע יכול לצמוח האור הכי גדול, בתוך תוכו של הנחש מסתתר המשיח, הזהה לו בגימטריה.
לא ידעתי מה לחוש כלפי גרמני בעל שם נוצרי, שבוכה על צערם של יהודים מארץ ישראל.
וברגע שאיני יכול להכיל דבר מה, אני מערים אותו על שולחנו העמוס לעייפה של המשיח. אין זו אלא התנוצצות אורו של משיח. הנחש משיל את עורו כדי שהמשיח ינצנץ את אורו.
הייתי צריך להרגיע את כריסטוף, להציע לו לשבת ולהגיש לו כוס מים צוננים, עד שיכולתי להמשיך בהדרכה עד תומה.
כעבור יומיים הגיעה קבוצה נוספת של גרמנים. כאשר דיברתי עמם הם הקשיבו בעניין, אבל היו רחוקים מאהבתו של כריסטוף לעם היהודי. אחד מהם הביט בי במבט קפוא לחלוטין. גרוני יבש ונזקקתי לכוס מים צוננים כדי להמשיך לדבר. למדתי כי לא כל הגרמנים שווים. המלחמה בין הנחש למשיח עודה בעיצומה.

[email protected]