כשנה לאחר שחזרתי בתשובה התפללתי בשטיבלאך סמוך ל"מאה שערים" תפילת חול המועד פסח. באותם ימים לבשתי חליפה ארוכה וחבשתי מגבעת עגולה מאובקת, היו לי פאות וזקני היה ארוך ולא מסודר.
בעיצומו של חג החירות מילאה אותי תוגה. הרגשתי שאני מצומק כמו מצה, חסר חיים, חסר תוחלת, מתפורר. הכל מסביבי היה קדוש, ובכל זאת לא הצלחתי לשמוח.
איפה אש הקודש שחשתי בתחילת התשובה?! איפה הסודות הנפלאים?! מיהם האנשים שנמצאים מסביבי? מדוע אני חש כה רחוק מהם?! הרגשתי רחוק מעצמי שנות אור. בקושי החזקתי מעמד בתפילת שמונה עשרה וההלל. לאחר קריאת התורה התיישבתי על הספסל הישן והחורק ולא הייתי מסוגל להמשיך בתפילה. ערפל מילא את תודעתי. נפלתי לבור עמוק.
שני קבצנים חמורי סבר קשקשו במטבעות שבידיהם. נתתי לכל אחד מהם מטבע כסופה. לפתע הגיחו לעבר נפשי מילים ומנגינה מעולם רחוק:
"מכורה שלי, ארץ נוי אביונה, למלכה אין בית, למלך אין כתר…"
הצטמררתי. האם אני עדיין כרוך אחרי שירי העבר?! הניגון התעצם בקרבי והלם בקירות נפשי: "ושבעה ימים אביב בשנה, וסגריר וגשמים כל היתר".
נענעתי בראשי כמנסה להיפטר ממחשבה זרה, אבל השיר המשיך לזרום בתוכי כמו נחל איתן: "אך שבעה ימים הוורדים פורחים, ושבעה ימים הטללים זורחים…"
הבנתי שאיני יכול לעשות מאומה. כוח חזק ממני חיבר אותי לשיר הזה. חשבתי בלבי: הרי אני מוטל בתהום העצבות שזו תכלית הטומאה, ומה כבר יכול שיר עברי כה יפה ונקי לעולל לנפשי?! נתתי לעצמי להתמכר לשיר המפעם בתוכי:
"וכל קבצנייך עומדים ברחוב, ונושאים חיוורונם אל האור הטוב, וכל קבצנייך שמחים".
לפתע חשתי שהשיר מדבר בדיוק על המקום והזמן שאני נתון בתוכם. הרי כולנו פה קבצנים שחורים של אלוקות, של געגועים לזמן מלא הוד קדומים ועתיד שלא נתפס בדמיון. שבעת הימים הם חול המועד. הבטתי בקיר המט ליפול וחשתי בכל מאודי את המילים "למלכה אין בית, למלך אין כתר".
השעמום והייאוש פינו את מקומם לכיסופי אין קץ לקדושה טבעית. כשחזרתי בתשובה קצתי בטבע האכזר שאין בו קדושה, וכעת בעיצומה של התשובה, מאסתי בקדושה שאין עמה טבעיות. הבטחתי לעצמי באותו רגע עילאי לחתור כל ימיי לקדושה ארץ ישראלית טבעית, רעננה וזורמת. לפתע ראיתי מראה מדהים: כל החסידים והקבצנים החלו לנפנף בידיהם ולעוף באוויר, בית הכנסת הרעוע התרומם אף הוא אל על והפך לבית מקדש. הרגשתי שכל המציאות הופכת לציור של ברוך נחשון.
שליח הציבור ניגן בקולו הצרוד את קדושת מוסף: "כתר יתנו לך ה' אלוהינו מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה, יחד כולם קדושה ישלשו…"
קולו התמזג עם ניגוני הפנימי "עלובה שלי, אביונה ומרה, למלכה אין בית, למלך אין כתר…"
טמנתי את ראשי בטליתי וניגבתי את דמעותיי שזלגו בתכלית הכאב והאושר.