בס"ד

יום שישי, 29 מרץ, 2024
הכי עדכני

למה אנחנו מבקשים "אל תביאנו לידי נסיון", אם הנסיון הוא הזדמנות להתעלות?

נסיון הוא סכנה גדולה, ואין ביד האדם לומר "כוחי ועוצם ידי" ובטוח שאוכל לעמוד בניסיון. הגמרא אומרת שאפילו אנשים גדולים לא יכולים לומר דבר כזה, ולכן אנחנו מתפללים כל הזמן שהקב"ה יעזור לנו לעבוד אותו, "וטהר לבנו לעבדך באמת".

אנחנו חוזרים ומשננים עד אין קץ את הבקשות על כך שהקב"ה יסייע בידינו וישים בלבנו אהבתו ויראתו ויחזירנו בתשובה שלמה לפניו, מפני שבהיותנו בשר ודם אנחנו מבינים שאין לנו להאמין בעצמנו עד יום מותנו, וכבר היה כהן גדול שמונים שנה שלבסוף החמיץ'.

לכן לא רק שאיננו מבקשים תוספת נסיון על האתגרים שהקב"ה מעמיד בפנינו, אלא שאנו מתפללים כל הזמן שה' יסייע בעדנו לעמוד באתגרים שהוא כבר הציב, וכבר אמרו רבותינו שבכל יום יצר הרע מתגבר על האדם ומבקש להורגו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, ומי שבכל יום מתגבר עליו היצר, אינו מבקש תוספות…

מצד אחד אנחנו לא רוצים להגיע לידי ניסיון, מצד שני רק בניסיון אנחנו מגלים מי אנחנו באמת. מה עדיף?

 יש כאן חלוקת תפקידים בין הקדוש ברוך הוא לבינינו. הוא מעמיד בניסיון, ותפקידנו לעמוד בניסיון. אלא שליצור ניסיונות נוספים – אין זה מתפקידנו כלל, ומעולם לא פגשנו אפילו צדיקים עליונים שאמרו שאין להם מספיק ניסיונות. אדרבה, הגמרא אומרת שלעולם לא יביא אדם את עצמו לידי ניסיון, שאפילו גדולי עולם שביקשו להביא עצמם לניסיון, נכשלו בו.

אין לך אדם שבכל יום ויום אינו נמצא במקום של בחירה בין טוב לרע, או בין טוב לטוב יותר, ולעולם אנו צריכים להתמסר ולעשות את הטוב ביותר במה שהקדוש ברוך הוא מזמן לנו, ולא להחליף את התפקידים ולנסות לזמן לעצמנו ניסיונות נוספים. והלוואי שבניסיונות שהקדוש ברוך הוא נותן לנו נעמוד באופן שלם וראוי.

אם אין לי ניסיונות בחיים, האם זה סימן שה' חושב שלא אעמוד בהם?

 ככל הנראה עדיין לא פיתחת ראייה מספיק בהירה לראות שיש לך ניסיונות בחיים, שהרי הכתוב אומר "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ואם כן ודאי שלכל אדם יש ניסיונות, לכל אחד לפי ערכו.

נראה שבמקום לחפש את הסיבה מדוע אין לך ניסיונות, נכון יותר להתבונן איפה הם הניסיונות שהקדוש ברוך הוא כן מנסה אותך. ואולי אחד מהם הוא הניסיון של התעלמות מעניינים עדינים ודקים.

החיים מלאים בניסיונות עד בלי די: בהלכות אהבת הרֵע ואהבת ה', בלשון הרע ושמירת העיניים, באבק גזל וביטול תורה, ועוד כיוצא בזה רבים מספור שכולנו מלאים בהם. כנראה שאם תתבונן באופן אמיץ, תגלה גם ניסיונות מיוחדים לך.

אומרים שה' לא נותן לאדם ניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. אז איך אנחנו נכשלים?

יכולים היינו לעמוד בניסיון, אך לא עשינו את המוטל עלינו, ולכן אנו מתוודים ואומרים "אשמנו בגדנו". אנו מביעים את החירות שהייתה לנו שלא לחטוא, ומתוך כך אנו נושאים באחריות על החטא. אם הכישלון מעיד על אי יכולת, אז מדוע מוטל עלינו לשוב בתשובה ולהתוודות?

אמנם, בעניינים לאומיים יש פעמים שאומרים שלאומה כולה אין בחירה. הרמב"ם מסביר זאת לגבי עונש המצרים על שעבודנו, על אף שכך נגזר בברית בין הבתרים. כל מצרי יכול היה לבחור באופן אישי שלא להתעלל ביהודי, אבל על האומה נגזר כך. מכאן לומדים שיש פעמים בהן אין בחירה ברמה הלאומית, אך בחיים הפרטיים יש בחירה לאדם, הוא אחראי על מעשיו וצריך לשוב בתשובה כשהוא נכשל.

כשקורה משהו קשה, איך יודעים אם זה ניסיון או סוג של עונש?

גם עונש הוא בעצם ניסיון לאדם, האם יקבל עליו את הדין או יבעט, וממילא אין פער גדול למעשה בין שתי האפשרויות. אך ישנה אפשרות שלישית שהיא לדעתי הנכונה מכולן: מצב קשה איננו עונש וגם לא ניסיון, אלא מתנה!

על מצוות התורה לאהוב את ה' "בכל מאודך" דורשים חז"ל: "בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הווה מודה לו במאוד מאוד". כלומר, מצב קשה הוא השפעת טובו יתברך אלינו, בדרך שנעלמת מעינינו, ועליה ראוי לנו להודות לו מאוד מאוד.

ה' יכול לתת לנו שפע בלי קץ. אלא שמרוב חסדו, ומידיעתו מה טוב לנו באמת, הוא מודד לנו כפי חוכמתו העליונה. על כך אמרו חז"ל: "'חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה',   אם חסד – אשירה, ואם משפט – אשירה".

למה ה' מצווה אותנו לא לנסות אותו בזמן שהוא מנסה אותנו כל הזמן?

שאלתך מזעזעת אותי, מפני שהיא מניחה שיש מקום להשוואה וסימטריה בינו יתברך לבינינו. שמא תשאל, למה האב מחנך את הילד ולא הבן את אביו?

כנראה אתה חש שכשהקדוש ברוך הוא מנסה אותך הוא מכוון לרעתך או מחפש רק את התוצאה, ובינתיים אדיש למה שקורה איתך בתהליך. זו הבנה שאינה נכונה כלל ועיקר. ה' מנסה אותנו רק מפני גודל עוצם אהבתו אלינו. כמו אב שמאתגר את בנו כדי לגדל אותו ולהוציא אל הפועל את מעמקי אישיותו ויכולותיו,

כך הקדוש ברוך הוא מנסה אותנו – כדי לנשא אותנו. הוא מסייע בידינו לעמוד בנסיון ולהתרומם על־ידו, וכמו שכתוב "לא־ל גומר עלי".

למה יש לנו ירידות בחיים?

 האמירה שיש לנו ירידות בחיים מפספסת את העיקר והוא: שכל החיים בעולם הזה מתחילים מירידה גדולה של הנשמה ממקור חוצבה האלוקי 'בנעוריה בית אביה'. הנשמה יורדת לתוך הגוף מפני שירידה זו היא צורך עליה, וכשם שהירידה בכלל היא צורך עליה, כך גם הירידות היחסיות שמלוות אותנו הן צורך עליה.

ובספר 'נתיבות שלום' על ימי בין המצרים מובאים דברי הרבי מקוברין, שאמר לפני פטירתו שכעת, במבט לאחור, הימים שהיו נראים לו מוארים מתבררים כימים רגילים מפני שהאור שבהם היה אור שהופיע בגדרי עולם הזה, ואילו הימים שנראו לו חשוכים, שבהם היה לו מאבק וכמיהה גדולה לאור, דווקא אלה היו ימי ההארה הגדולים והעמוקים של חייו מפני שהיו מרוכזים בבקשת ה' יתברך.

איך אפסיק לברוח מניסיונות?

אדרבה, לברוח מנסיונות זהו דבר גדול, שהרי אומרים בתפילה "ואל תביאני לידי נסיון". הגמרא מספרת שדוד המלך ביקש ניסיונות וטעה בזה. וכך ההלכה גודרת אותנו, שעל דברים שעלולים להביא אותנו לידי ניסיון יש לומר "סחור סחור אמרינן לנזירא" – 'התרחק מן הכרם' אומרים לנזיר, כדי שלא ייכשל בעבירה. וכך הם דיני ייחוד שהוסיפו רבותינו על עיקר הדין, כדי למנוע מהאדם את הכישלון בעבירה.

הרמב"ם אומר שחברה רעה היא ניסיון גדול שצריך לברוח ממנו, וההיפך ממנו הוא להידבק בצדיקים ובכך לקיים את הציווי "ובו תדבק".

 זהו חלק חשוב מתפקידן של תקנות רבותינו, שנמצאות כבר במשנה הראשונה הפותחת את הש"ס – "כדי להרחיק את האדם מן העבירה". לכן אדרבה, הרחק עצמך מן הניסיונות, דבק עצמך בכל אותם האמצעים שיביאו אותך להרבות בתורה ובמצוות, ויסייעו למעט את הסיכוי לעבור עבירה.

הבת שלנו חולה מה נחשב עבורנו עמידה בניסיון? האם מותר לנו להיות עצובים או דואגים?

וכי אפשר שלא לדאוג? וכי אפשר שלא להצטער? חס ושלום, הורים שלא מודאגים ולא כואבים את מחלת בתם איבדו את הבסיס העמוק והפשוט ביותר של להיות הורה. בוודאי שצריך לכאוב ולדאוג.

אלא שיחד עם זאת, צריך לזכור שהבת החולה זקוקה לכם עם כוחות ושמחה, כי הדאגה והכאב אינם רופאים גדולים… השמחה והגבורה של הפעולות הנכונות ירוממו אותה ויסייעו בידה יותר מאשר דכדוך. לכן צריך לבקר חולים, כי הבריאים מביאים לחולים את הבריאות.

ובוודאי שמעבר לכל צריך להתפלל אל ה' יתברך שירפא את בתכם, ולהיות בטוחים בטובו ובחסדו. ואני מברך אתכם ברכת כהן מעומק לב שתזכו לראות אותה בריאה ושלמה בתוך שאר חולי ישראל ולשמוח בה שמחה גדולה.

אין לי ניסיונות בשמירת הברית, האם זו מעלה או חיסרון? לפעמים זה גורם לי להרגיש גאווה כלפי אלה שנופלים.

הגאווה היא ודאי חיסרון, וכבר ביאר בעל התניא שתלמיד חכם שרואה את העיסוק החומרי של אנשי המעשה צריך לומר לעצמו שאם היה הוא במקומם אפשר שהיה גרוע מהם: "אבל באמת אם הוא יודע ספר ומחזיק בתורת ה' וקרבת אלקים יחפץ, גדול עוונו מנשוא ואשמתו גדלה בכפלי כפליים במה שאינו נלחם ומתגבר על יצרו בערך ובחינת מלחמה עצומה הנ"ל, מאשמת קל שבקלים מיושבי קרנות הרחוקים מה' ותורתו".

ומהו חלקו של כל אדם, ואלו מאבקים ואתגרים יוצבו לפניו במהלך חייו כדי להביאו לשלמותו, זהו מפלאי תמים דעים שחילק לכל אחד את המקום והדרך המתאימים לו. ו"איזהו עשיר השמח בחלקו" נאמר גם על עבודת ה'. אשריך שחלקך בשלווה ובנחת בתחום שלאחרים הוא קשה ומורכב, ומבלי להשוות או להתכבד בקשייהם, שמח אתה בחלקך.

איך מתגברים על הרהורים רעים כשהולכים ברחוב?

בכל בוקר אנו מבקשים מריבונו של עולם בברכות השחר, "ואל תביאני לידי נסיון". ההתגברות על הרהורים רעים צריכה להתמקד בהימנעות, בתכנון מדוקדק ובמלחמה כדי לא להגיע לידי נסיון, במקום במלחמה לאחר שבאנו כבר לידי נסיון.

 כדי להצליח בכך העיקר הוא לחפש אלטרנטיבה, ולא להיכנס בכוח למצב בו הכשלון קרוב. הדבר נכון לא רק ברחוב אלא גם בבית ובחברה בה חי האדם, ובמיוחד במקומות בהם יש אמצעים טכנולוגיים שעלולים להפיל את האדם לנסיון. הדבר נעשה על ידי תכנון מראש של מצבים בעייתיים, ועל־ידי הימנעות משעמום, שמביא לידי חטא.

 כך למשל, רבותינו אומרים שאם יש שתי דרכים להגיע למקום מסוים, ואחת מהן יותר פרוצה – יש להעדיף את השניה. על כן יציאה לרחוב פרוץ צריכה שיקול דעת, וחשיבה עד כמה הוא נצרך, מתי ובאילו מקומות.

למה אומרים שכשאדם מתפלל ורוצה לעשות עבירה, ה' עוזר לו?

זה לא מדוייק. הגמרא אומרת "בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעים אותו". הנטהר מקבל סיוע, אך החפץ בטומאה לא מקבל סיוע אלא רק אפשרות, הדלת פתוחה.

ואם תשאל, למה בכל זאת פותחים לו? התשובה היא שזה יסוד כל האדם ועולמו, שהקדוש ברוך הוא מותיר בידינו את הבחירה, כדי שאת כל הנטייה אל הטוב נעשה מבחירתו החופשית.

הקדוש ברוך הוא מסייע ומחזק את הבוחר בטוב, ובכך האדם זוכה להיות שותף עם הקדוש ברוך הוא. אך כשאדם בא להיטמא, האחריות לכך מוטלת עליו, הקדוש ברוך הוא מאפשר אך איננו שותף לכך. 

וגם אם בחר האדם בדרך זו, אם יעשה תשובה וירצה לטהר עצמו, הקדוש ברוך הוא יסייע וישתתף בתשובתו ובבחירתו בטוב.

איך יודעים מתי מדובר במניעות, ביצר הרע או ברצון ה'?

הכלי הראשון זה עולם ההלכה והפסיקה. מה שנוגד את ההלכה הוא יצר הרע, ומה שהוא על פי רצון ההלכה זה רצון ה'. לפעמים אנחנו מחפשים תשובות לשאלות שאינן ברורות ומפורשות, ואז הולכים לרב פוסק הלכה שיכריע. ואם עולם ההלכה אינו מתייחס לשאלה שעל הפרק, צריך לבחון אם ההדרכות המוסריות ומידות החסידות של רבותינו כן נותנות מענה.

אם יש מניעות שבמאמצים מרובים אפשר להתגבר עליהן ואז להגיע לעניין משמעותי כפי רצון ה' יתברך, ודאי שנכון להתאמץ. ואם אי אפשר בשום פנים, אז דומה הדבר לעתים ל"אונס רחמנא פטריה". אם המאמצים המרובים לא מביאים דבר שהוא מחויב על פי ההלכה, צריך לשקול את המחיר מול הרווח, לרצות לעשות רצון ה' יתברך ולהתייעץ עם גדולי תורה במקום שזה נצרך.

לפעמים אני מקבל על עצמי איזו הנהגה טובה או הידור מצווה, ועם הזמן זה נהיה כבד ומעיק. איך יודעים מתי זה קושי שצריך להתגבר עליו ומתי צריך להרפות?

 ראשית, יש כאן מעין נדר שאולי צריך התרה כמנהג טוב, ועל כך יש לשאול רב.

לעיקר השאלה, זוהי שאלה יסודית מאוד בעבודת ה'. שמעתי פעם ששאלו את הרבי מלובביץ' את אותה שאלה בדיוק. תשובתו היתה, שתלוי מה הציור שיש לנו לגבי תוצאות המאמץ.

נגיד שנתאמץ ונצליח, האם נשמח? אם הציור של ההצלחה ממלא אותנו שמחה וחיוניות בהשוואה למאמץ ובהתאמה פנימית לדרך שעשינו – סימן שאנו צריכים להתגבר ולהיאבק, עד שנצליח לסגל לעצמנו את המנהג הטוב הזה. ואם אותו הידור או מעשה טוב שרצינו מצטייר בעינינו כמעמסה וכעניין שאינו מחיה ומרומם אותנו אלא נוטל מאיתנו כוחות, אזי גם אם נצליח – כנראה שזה סימן שהקדוש ברוך הוא חפץ שנעבוד אותו בכל לב ונפש בעניינים אחרים.

עמדתי בניסיון גדול אבל במקום לחוש רוממות אני מרגישה די ריקנותאיך זה יתכן?

ראשית, ישר כוח גדול! זו זכות נפלאה לעמוד בניסיון וזו גם הבנה נכונה לתפוס שבעקבות ניסיון אנחנו עולים למעלה ומתרוממים, ולכן המילה ניסיון היא 'לשאת נס', לרומם.

איננו בהכרח מרגישים זאת מכמה סיבות: אפשרות אחת היא, שהמאמצים סחטו את כוחותינו ונשארנו מותשים וכעת צריך להתרענן, לנוח ולצבור כוחות מחדש, ואז המעלה של הניסיון תאיר שוב. אפשרות שנייה היא שהמאבק הבהיל אותנו שמא נצטרך לעמוד שוב בניסיון כזה והפעם לא נמצא את הכוחות, ואנחנו חוששים. וגם בכך יש מעלה, שנאמר "אשרי אדם מפחד תמיד". ואם כי צריך להתגבר ולהתמלא כוחות וחיוניות, בכל זאת גם ליראה זו יש מקום.

אפשרות שלישית היא שזהו סרך של פגם הגאווה או חיסרון אחר שהתלווה, והוא מותיר בנו טעם לא טוב. יתכן שבצדק, ויתכן שמתוך פרפקציוניזם מוגזם שרצוי לעדן.

איך מתגברים על דחפים שאינם בשליטתנו?

השאלה מניחה דבר והיפוכו – כאילו אי אפשר לשלוט בדחפים אבל אפשר להתגבר עליהם. התורה מלמדת שיש לאדם בחירה, כך שאפשר להתגבר על דחפים כי הם כן בשליטתנו, גם כשהדבר קשה מאוד.

הדרך להתמודד עם נטיות שקשה להתגבר עליהן היא לא להמתין לסערה ולפי התהום אלא לחפש את הדרכים הטובות ביותר להתמודדות מקדימה בשעה של נחת ורוגע. יש להתייעץ עם אנשים מנוסים בתחומים שבהם רוצים להצליח, ללמוד את הדברים מתורותיהם של רבותינו גדולי הדורות, להתרחק מן הגורמים שמקשים עלינו את הדרך ולעסוק בכל אותם נושאים שמועילים ומקילים מעלינו את ההתמודדות.

בנוסף, צריך האדם לתלות ליבו לשמיים, ולהתפלל שהקדוש ברוך הוא יסייע בידו, כי "אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו – אין יכול לו".

למה יש אנשים שהכל הולך להם בחיים ויש אנשים עם מזל "נאחס"?

ה' מוריש ומעשיר, משפיל אף מרומם. הקדוש ברוך הוא הוא בורא כל הנבראים, ונותן לכל אחד את תפקידו, כפי שהוא יודע את הטוב המתאים לו ביותר, ואין חלקו של חברו נוגע בשלו כמלוא נימה.

לכל אדם הניסיונות שלו והם נמצאים בכל מקום ובכל מצב. יש נסיונות של הצלחה יתרה שעלולה להפיל את האדם, יש ניסיונות של עוני וכישלון, והדרך שלנו היא לקבל ולשמוח בכל מה שה' נותן לנו ולבקש את דרך האמצע. כמו שאמר החכם מכל אדם, "רש ועושר אל תיתן לי, הטריפני לחם חוקי". גם הצלחות יתרות של עושר וגם כישלונות של מי שמתרושש מהונו, מקשים ומכבידים על האדם את עבודת ה'. דרך האמצע היא הנוחה והנעימה ביותר ואליה ישאף האדם. ויחד עם זאת אנחנו מקבלים באהבה את מה שה' בוחר בשבילנו.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

רוצים לשאול את הרב יהושוע שפירא שאלה?

כתבו לנו כאן

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן