זהו.
רק מהמבט בעיניים ידעתי שאני כבר שרוף אצלו.
הוא לא ראה אותי.
הוא ראה אותי כמו שהוא רואה את עצמו.
*
בית המשפט!
תיק 187384/38 חיים לרנר נגד דב לאזעניק.
בתאריך כ"ז שבט נכחו התובע והנתבע בסדר בוקר בישיבת 'חיות הקודש'. אלא שבעוד שהתובע ישב עם החברותא שלו ללמוד בשקידה כהרגלו, הנתבע עמד ליד פינת הקפה וניהל שיחה ערה אודות הבחירות המתקרבות, כולל ניתוח אופיים של המועמדים והסיכויים של המפלגות השונות לעבור את אחוז החסימה. בתחילה התובע ניסה להסיח את דעתו מהמחזה המביש, אך משהנתבע המשיך בשלו החליט התובע לפנות לבית המשפט. יש לציין שלדברי התובע אין זו הפעם הראשונה של הנתבע בהתנהגות מעין זו.
עד התביעה הראשון – התובע בעצמו, בבקשה.
*
"במקרה המסוים הזה הגמרא אומרת שיש כאן טענת מיגו, ולכן ברור שהוא יהיה פטור".
אוף, אוף, אוף. דובי הזה, מה יהיה איתו? שוב פוליטיקה בפינת קפה, מה יהיה?
עזוב, פשוט תתרכז בלימוד.
"אבל זה לא חלק לגמרי, הרי יש כאן מיגו במקום חזקה".
לא מצליח להתרכז, דובי הזה מוציא אותי מדעתי. פשוט בזיון מתמשך לעולם התורה כולו. כשאומרים אברך קפה מדברים עליו, רק שהוא עוד לא אברך.
קודם כל הוא מקפיד לדפוק איחור אופנתי של לפחות רבע שעה לסדר (למרות שמצד שני אולי עדיף שהוא מאחר, אם הוא יגיע קודם אז יותר אנשים היו מצטרפים לביטול התורה ההמוני שהוא מארגן), ואחר כך, לאורך כל הסדר כמעט, הוא לא מפסיק לדבר בפינת הקפה.
באמת שאני לא מבין אותו. אם אתה לא מצליח ללמוד פשוט תתקדם הלאה בחיים שלך. בשביל מה אתה נשאר בכוח בישיבה וגורם בזיון לעצמך ולאנשים שמסביבך? שחרר אותנו מנוכחותך המעיקה בבקשה.
אבל לא. הוא כנראה נהנה מזה, לעשות דווקא. כמה מתאים לו.
נראה לי שאני צריך לעשות עם זה משהו. אולי פשוט לגשת לדבר איתו ישירות.
*
יש לתביעה עדים נוספים? לא?
העד הראשון מטעם ההגנה – הנתבע בעצמו, בבקשה.
*
"עזוב, אחי, הם לא עוברים את אחוז החסימה, לתת להם את הקול שלך זה כמו לזרוק את הפתק לפח".
חיים הזה, שיהיה בריא, שוב דופק בי מבטים. אם המבטים שלו היו קרני לייזר כבר הייתי גופה במצב מתקדם של ריקבון.
בטח שאני יודע מה הוא חושב עליי, הוא לא צריך להגיד כלום. 'בטלן, בושה לעולם התורה'. ברור. הרי הוא, המתמיד העצום, הגאון הגדול, החברותא של הרב משה בסדר צהריים, זה שכולם צופים לו עתיד גדול, הוא הרי יודע הכל. ולכן אין לכבוד תורתו אפילו הרהור קטן שאולי הוא לא באמת מבין.
אין ספק שזה לא בסדר להתבטל, גם אני יודע את זה. וכן, הבטלנות שלי בהחלט אוכלת אותי מבפנים.
בטח שהייתי רוצה להיות כמוהו. ואם הוא רק היה יודע איך אני מרגיש עכשיו, בזמן שאני מדבר ונראה על גג העולם, המבט שלו היה נראה אחרת. רק שעם הקוצים שיש לי אפילו חצי השעה שאני מצליח לגנוב ללימוד בזמן הסדר קשה לי, וסדר שלם זה כמו לטפס את האוורסט. וכן, גם אני יודע שתירוצים יש תמיד, ושקצת מאמץ והחלטה נחושה יכולות לשנות את התמונה.
אבל אחרי כל זה אין לו שום זכות לשפוט אותי. הוא אף פעם לא היה במקום שלי, ולא מסוגל בכלל להזדהות איתי, אז איך הוא מעז להסתכל עליי ככה?
הרי אם זה היה תלוי בו כבר מזמן הייתי צריך לחפש מקום אחר, או להפסיק ללמוד בכלל. ואת זה אני לא אעשה בשום אופן. הישיבה היא המקום שמחזיק אותי כרגע ביראת שמים.
אם הייתי מרגיש שהוא מבין אותי כנראה שהייתי מסכים גם לשמוע מה השינויים שהוא מציע, ואולי גם ליישם. אבל אלו סתם חלומות. אין סיכוי שהוא יבין אותי וזהו.
*
יש להגנה עוד עדים?
פרשת שופטים תשמש כעד מטעם ההגנה, בבקשה.
*
שופטים צריך למנות בכל מקום, גם בחוץ לארץ.
למה השופטים של הארץ לא טובים להם?
זה פשוט.
יהודי שחי בארץ נמצא ברמה גבוהה יותר מיהודי שחי בחוץ לארץ. שופט אמיתי צריך להסתכל על העולם גם דרך העיניים של הנשפט, ולא רק דרך העיניים של עצמו. לכן יהודי בחוץ לארץ צריך שופט שמסתכל איתו דרך אותן עיניים ולא שופט מהארץ שיסתכל עליו בביקורתיות.
מה שמלמד אותנו שיעור חשוב – אם אתה רוצה להוציא מישהו מבור שהוא נמצא בו, זה לא יעבוד אם תעמוד רק מבחוץ, כמו שופט מנותק. אתה חייב למצוא בעצמך קצת מהבור שלו, להזדהות איתו, ורק אחרי שאתם מסתכלים דרך אותן עיניים אפשר לעזור לו לצאת מהבור.
משפט צדק.
