"אוףףףףףףףףףףף"!!!!!!!!!!!!!
הדס נכנסה הביתה, טורקת את הדלת מאחוריה.
"מה נסגר איתם? בשביל מה צריך את כל השטויות האלו"? היא זרקה לחלל הריק.
"מה נסגר עם מי"? זה היה יהושע, מפתיע כמו תמיד.
"יואו, איך הבהלת אותי, לא יכולת להגיד שאתה כאן"?
"מה נסגר עם מי"? כשהוא ננעל על משהו אי אפשר להזיז אותו.
"עם האולפנה הזאת. מעצבנת! אבל ממש מעצבנת. מה אכפת להם איך אני מתלבשת"?
יהושע הנהן בהבנה. "כן, אה? באמת מעצבן, אני ממש יכול להבין אותך".
"מה הקשר שלך? אתה בן, לכם אין בעיות כאלה".
"אולי לא כמו בנות, אבל בטח שיש. את יודעת כמה פעמים עפתי הביתה בישיבה התיכונית רק כי שיחקתי כדורסל עם גופיה"?
*
"חכי, מה באמת מעצבן אותך? הרי את לא מתעצבנת ככה כשנותנים לך שיעורי בית. גם קוד לבוש הוא כלל".
"מה זה קשור בכלל? כשאני הולכת לבית ספר אני מבינה שיש כללים, אבל להתעסק עם הלבוש כבר ממש עובר את הגבול בין התחום של חוקים, לבין התחום של הבחירה החופשית והקשר האישי שלי עם ה'".
"וזה שאומרים לבחור ישיבה שהוא חייב לקום לתפילה ולהתפלל, זו לא פלישה"?
"נכון, זה באמת לא בסדר".
"דווקא זה לא נראה לי כזה נורא, הרי היית יכולה לבחור ללמוד במקום לא דתי ששם אין בהכרח דגש על התחום הזה. בחירה בלימוד במקום דתי מוסיפה מערכת שלמה של ערכים שבית הספר מחויב ומחייב אליהם כמו תפילה וצניעות. לכן נראה לי שיש שם משהו שמציק יותר ממה שאמרת. ההתעסקות עם החיצוניות משדרת בדיוק הפוך מהנושא בעצמו. הרי צניעות היא חלק מהקשר הפנימי עם ה', ובפועל כל הזמן מודדים את הדברים רק בחיצוניות".
"זה בדיוק ככה, כאילו שאם השרוולים שלי קצרים יותר אז אני פחות קשורה אליו, זה ממש פוגע. זה הופך את כל המדד של הקשר לכל כך חיצוני, הרי העיקר זה הלב".
*
"בעצם הבעיה שלך היא לא עם האולפנה, אלא עם ההלכה. קצת מטריד אותך שה' בעצמו מתעסק בחיצוניות".
הדס שתקה, כמה שזה היה לא נעים כנראה שיהושע צודק, זה מצריך מחשבה חדשה. לתוך השקט שלה יהושע המשיך בעדינות.
"אמרת קודם שאת רוצה בחירה חופשית. בואי נגיד שה' לא מתערב לך בלבוש, באמת יש לך בחירה חופשית"?
"למה לא"?
"תראי, אנחנו לא חיים בוואקום, הרי אם היית חיה לפני מאה שנה בתימן לא היית חושבת ששרוול קצר זה מתאים או יפה. העולם מסביבנו לא עומד עם הפנים מול ה', ויש לו סדרי עדיפויות שהוא מכתיב בשבילנו. את מבינה? בשם הבחירה החופשית העולם מחליט בשבילנו מה לעשות".
*
אחרי שיהושע חזר לישיבה הדס נשארה לבד לחשוב קצת על השיחה. משהו עוד הטריד אותה.
בשביל מי אני מתלבשת? בשביל אבא ואמא, המורה, המנהלת, אולי חלק מהחברות, אנשים ביישוב. זה באמת מאוד מתיש לרצות את כולם.
ומה איתי? איפה אני?
יהושע צודק, מתיש לא פחות להשקיע בלבוש שנועד לרצות את העולם, זה לא באמת שאם אני אתלבש איך שבא לי אני אהיה פנויה לעבוד את ה' עבודה פנימית. אולי אפילו להיפך, ככל שאני משקיעה בחיצוניות אני הולכת ומתרחקת מהעולם הפנימי שלי. וזה נכון לא רק בלבוש, גם בחירה של תיק, פלאפון, רכב, בית וכו' וכו' עלולים להסיט את המבט מבפנים החוצה.
אז מה, היא צריכה להיות מוזנחת? אמא שלה נגיד ממש לא מוזנחת, אבל היא גם לא צעקנית. הסופר התעסקות הזו בעולם הזה ובאיך דברים נראים כלפי חוץ עושה לנו ממש לא טוב.
רגע לפני שהיא קמה להכין לעצמה משהו לאכול היא נשמה עמוק את התובנה החדשה.
כשה' קובע גבולות הוא בעצם עוזר לנו לא להישאב לתכתיבים של העולם.
ההלכה לא שוללת את הבחירה, היא מאפשרת אותה.
