איש ירושלים ומתמחה בהנגשת יהדות לקהלים שונים
שמואל ואשתו הטריה דפקו בדלת ביתי שבעיר העתיקה בירושלים בשעות ערב. המתנה שהם הביאו איתם באמת שימחה אותי. הם הוציאו מן האריזה יצירה מקסימה של ׳אם אשכחך ירושלים׳ והגישו לי עם חיוך גדול. יותר מששימחה אותי המתנה, שימח אותי סיפורו של שמואל.
מאז שהגעתי לגור בעיר העתיקה בירושלים הרגשתי שזה לא הוגן שאטעם לבד מן החלום המתוק הזה של חזרה לירושלים. זהו לא חלום פרטי, זהו חלום של העם וראוי שכולם יטעמו ממנו. נכנסתי לסינדרום. מאז אני פוגש קבוצות רבות ומטייל איתם בירושלים של מטה. אותה עיר המספרת על פאר שנחרב, אך הולך ונבנה מול עיננו המשתאות.
שמואל היה באחת מן הקבוצות הרבות של סטודנטים ישראלים המשתתפים בתכנית לימודים להעמקת הזהות היהודית של ׳לגעת ברוח׳. במסגרת תכנית זו הם עולים לירושלים על מנת למשש בידיים וברגליים את הזהות. תודו, אין כמו ירושלים בשביל הקטע הזה.
זה קרה בפרבר ההרודיאני. לאחר ששוטטנו בין הבתים וסיפקנו את יצר המציצנות שלנו בכניסה לבתי התושבים שגרו בפאר מנקר עיניים בתקופת בית שני, עצרנו ליד קורת עץ שרופה, שנותרה כעדות אילמת לחורבן הנוראי שחוותה ירושלים עם הכיבוש הרומי. אני מתבונן בקורה המתמצתת את ספורה של עיר הקודש ומנסה להיכנס לנעליו של ירמיהו הנביא.
"אתם מבינים?" אני שואל את הסטודנטים. "אתם מבינים מה אומר ירמיהו הנביא האוהב לעמו? הוא מסביר להם שירושלים אינה סתם עיר, זו עיר עם תפקיד. אם היא מיישמת את תפקידה זה נהדר. אך אם חלילה היא לא, היא אינה הופכת להיות עיר רגילה כמו פריז או לונדון, אלא פשוט נמחקת מהמפה ונשרפת. ירושלים היא או עיר הקודש או קורות שרופות!".
כדי לסגור יפה את הספור, שיתפתי את הסטודנטים בכך שחתנים מישיבת הכותל, הנמצאת מעל המוזיאון, לוקחים אפר משריפת הקורה ושמים על ראשם תחת החופה, תוך כדי אמירת הפסוק "אם אשכחך ירושלים".
שמואל, ששאלות של קודש וחול לא לגמרי העסיקו אותו באותה התקופה, קפץ מתוך הקהל ואמר ״לחופה שלי אתה חייב להשיג לי אפר מכאן״. לא היה לי זמן לחשוב על כך ברצינות, אז פטרתי אותו במשפט של ״קודם תתחתן ואחרי זה נדבר״.
זה לקח שלוש שנים, אבל בסוף הטלפון הגיע.
- "שלום זאבי, מדבר שמואל הסטודנט. זוכר שהבטחת לי שלחופה שלי אתה מסדר לי אפר מהקורה השרופה? אז זהו, החופה שלי בעזרת ה' בתאריך...".
- "שמואל, איזה יופי, מזל טוב! מה איתך היום?" אני שואל ותוך כדי שיחה אני חושב איך להסתדר איתו. הקורה כבר מזמן שמורה בתוך ויטרינה סגורה תחת אחריות רשות העתיקות. אבל שמואל לא נתן לי זמן לחשוב. "אתה חייב לארגן לי, ובכלל כשתראה אותי – תבין". הבנתי.
הפכתי את העולם והגעתי לרב י׳, מן האנשים שליוו את חידוש הישוב ברובע היהודי ונכח בגילוי הקורה השרופה. הייתה לו בבית "חתיכת חורבן" שממנה הוא היה מחלק לחתנים לקראת חופתם. הרב י׳ התרגש מאד מסיפורו של שמואל ונתן לי קמצוץ קטנטן של אפר לשמואל.
כששמואל חובש הכיפה ואשתו מכוסת הראש דפקו אצלי באותו ערב, שמחתי מאד במתנה המקסימה שלהם; אך יותר מכך, שמחתי על החיבור העמוק לזהות היהודית שעשתה ירושלים לזוג המתוק הזה. "באותו סיור הבנתי", אמר לי שמואל, "שלזכור את ירושלים, חוץ מהבתים היפים שלה, זה בעיקר לזכור את התכלית שלה".
עכשיו אתם מבינים למה אני שמח?