בדור הקודם, לא נתנו מקום לרגשות. זה לא היה השיח בכלל. חיו חיי הישרדות.
למי הייתה הפניות להקשיב לרגשות, ועוד לקבל אותם.
בימינו יש מודעות רבה יותר לחשיבות של קבלת רגשות כואבים. אך מצד שני ישנו דיבור אינטנסיבי מאוד סביב כל מה שקשור לחשיבה חיובית, כתיבת תודות ועוד.
לתרגל חשיבה חיובית, ולאמץ לעצמי הרגל של כתיבת תודות במחברת שהקדשתי לשם כך,
אלה דברים חשובים המשפיעים על ההרגשה שלנו פלאים, ואפילו על המוח שלנו, שמתרגל מבט על מה שיש, במקום על מה שאין.
אבל התרגול הזה לא אמור לבוא במקום קבלתם של רגשות כואבים ולא אמור לדלג על השלב הזה.
לדחוק את הרגשות הקשים מהר הצידה, ומהר מהר לבחור מבט חיובי, זה לא מדויק.
זו עוד דרך של מלחמה במצב הקיים, במקום קבלה שלו.
בשלב הראשון צריך לתת מקום של כבוד לכאב.
אחרי שנתנו לו מקום, הקשבנו מה הוא בא לספר לנו, הרגשנו אותו בעצמה,
אחרי שזיהינו היכן הכאב הזה יושב לנו בגוף, אחרי שחיבקנו אותו,
אפשר לעבור לחשיבה חיובית.
אז למה אנחנו נוטים לדלג על השלב הזה?
כי זה פשוט לא נעים לנו להיות שם.
וגם אם כבר הסכמנו להקשיב לכאב, המוח שלנו ירוץ מהר למצוא לכאב הזה פתרון.
לסדר את העניינים.
כולנו מייחלים שדברים יתנהלו לנו כסדר. שלא יצאו משליטה.
ולהרגיש רגשות כואבים, מעלה בנו ביקורת. "למה אני מרגישה ככה? מה לא בסדר איתי?"
לכן גם כשכבר שמנו לב שכואב לנו, גם אם קצת התחלנו להקשיב לכאב,
אנחנו רצים לחפש פתרון.
ואם אנחנו רוצים שיהיה לנו טוב,
על אחת כמה וכמה אנחנו כמהים שליקירינו יהיה טוב.
אם כשכואב לי אני ממהרת לנסות לסדר את העניינים,
זה בדיוק מה שאעשה כשהילדה שלי תפנה אלי עם הכאב שלה.
בעבר, כשילדתי הייתה משתפת אותי בכאב, הייתי מתכווצת פעמיים.
פעם ראשונה על זה שכואב לה.
זה היה בלתי נסבל שלבת שלי כואב.
ופעם שניה כי גלגליי המוח הסתובבו בלחץ, בחיפוש אחר פתרון עבורה.
האמנתי שזה תפקידי כאמא.
למצוא לה פתרונות. לסדר את העניינים.
אבל אם זה בסדר להרגיש כאב,
אם כשהוא עולה בי אני לא נבהלת מזה שדברים יוצאים משליטה, ולא ממהרת למצוא פתרון שיסדר את המצב, רק מקשיבה לו ומקבלת אותו, ואותי בתוכו,
אז אוכל להיות כך גם עבור הילדה שלי.
כשהבנתי שלהיות אמא,
אין פירושו למצוא לילדתי פתרונות, ושזה בסדר שכואב לה, כי כאב הוא חלק מהחיים,
יכולתי ממש לשים לב,
איך הכיווץ שהיה שם בתוכי, שגם אותו תרגלתי לקבל במסגרת קבלת הרגשות, הולך ונעלם.
הבנתי שכל שעלי לעשות,
הוא להקשיב לה, להיות שם איתה, להחזיק איתה את הכאב, לחבק.
פעמים רבות בעקבות המקום המשוחרר הזה אצלי, כבר עלה פתרון מתוכה של ילדתי.
וגם כשלא עלה פתרון, האדמה לא רעדה.
מותר לצאת משליטה.
