רשימת ההספקים של בוקר ממוצע: להעיר את הילדים בסבלנות, בנחת, לארגן ביגוד לכל אחד לפי העדפותיו, אוכל בקופסאות, מוכן מהבוקר מותאם אישית, וסבלנות (בדרך כלל…), ורכות, ונסיעה לגן המרוחק, ואויש, מגיעים מאוחר. ולמה הם מגיעים מוקדם.
חלישות הדעת.
או רשימה מסוג אחר: מקצועיות בעבודה ודיוק בפרטים, תשומת לב לכל מה שמתרחש, יחסי אנוש טובים, הכל נעשה בנעימות… אבל הקצב. אוף הקצב. ולמה אצלם זה מהר יותר.
ואפשר ההפך? יצירתיות בלתי נדלית, עבודה זריזה, כמה פרויקטים במקביל, חולשים על הכל, רצים קדימה ורצים מהר, אבל אוף, שוב משהו נפל בין הכיסאות. ולמה אצלם הכל עובד כמו שצריך.
חלישות הדעת.
אנחנו מתמודדים כל הזמן בחיים עם הפער בין ההתקדמות שלנו לבין התנועה של אחרים. ואולי אפשר לומר את זה יותר לעומק, בין הערכים והכישרונות שלנו, שבהם אנחנו משקיעים ולאורם הולכים, לבין ההצלחה של ערכים אחרים, וכישרונות אחרים.
הפער הזה עלול להיות מכאיב או מבלבל. איך לכולם מצליח ולנו לא. איך כולם התקדמו ורק אנחנו לא.
יש לי חברה שתמיד הייתה אומרת שאנחנו אוספים את כל ההיי־לייטים של הסביבה והופכים את זה לבן אדם אחד, שמשום מה אנחנו לא מצליחים להיות כמוהו… כי היא עושה עוגה מושקעת בטירוף ליומולדת, והיא משקיעה זמן בעצמה, והיא לומדת תמיד, והיא תמיד עם סבלנות ולה יש בית תמיד מתוקתק, והיא מבקרת את סבא וסבתא שלה כל שבוע, והיא – – – – ואני? אבל זה לא 'היא' אחת. זה הרבה יכולות מופלאות וכישרונות וערכים שמפוזרים סביב…
אז מה עושים?
בפרשה שלנו יש רגע מרגש. רש"י מאיר לנו את המעבר בין נשא לבהעלותך עם פירוש שכולנו מכירים: "בהעלותך – למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות".
אהרן הכהן רוצה לגלות את כבוד ה' בעולם. לעשות משכן. כולו מסור לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. והנה חנוכת המשכן, רגעי השראת שכינה – והוא לא שם. לא הוא ולא שבטו.
רש"י נותן לנו מתנה ומקרב אלינו מעט מעט את דמותו הגדולה – "חלשה דעתו". היכן אני? ולא מתוך רצון אגואיסטי חלילה, אלא מתוך רצון להגדיל, להיטיב, לעשות לכבודו יתברך. חלשה דעתו.
והנה מעלה אותו ואותנו ריבונו של עולם אל תודעה חדשה ועונה לו – "חייך". חייך שלך. בחייך שלך יש את כל הייעוד, כל הברכה, כל הסיפור וכל הכבוד שתוכל לעשות לריבונו של עולם.
ההשוואה החיצונית שאנחנו עורכים בין הישגים אף פעם לא מתקרבת לאמת. הסיפור החיצוני אולי יהיה דומה, אבל המרכיבים יהיו שונים בתכלית.
"שאתה מדליק ומיטיב את הנרות". אתה מוסיף אור וטוב דרך הנרות. דרך ההארה המיוחדת של המנורה, והאור האלוקי שאתה מגלה בעולם. אתה מיטיב את הנרות, אתה רואה את הטוב באנשים – נר ה' נשמת אדם, ומגלה אותו. וכך אתה עושה שלום, בין איש לאשתו, בין אדם לחברו ובין ישראל לאביהם שבשמים.
ואתה? ואת?
מה החלק שלנו? מה הבשורה הטובה שאנחנו מיטיבים? מה הטוב והערך שאנחנו מוסיפים?
נשאל את עצמנו שאלות שפותחות צוהר, ולא שסוגרות בעדנו את הדלת… במקום לשאול למה אני לא, נשאל במה אני כן. איזה ערך אני מגלה במה שאני בוחרת להשקיע. איזה טוב אני מוסיפה כשאני פועלת בדיוק ככה. איזה יכולות נתן לי ריבונו של עולם, ואיך אני עושה איתן טוב.
ואז הבוקר, והעבודה, והדיוק, והיצירתיות, והזרימה, והאחריות והאכפתיות… הן לא מעכבות את מתנות הברכה שאנחנו בוחרים להדליק ולהיטיב. כי הם חיינו. כשאנחנו מביטים פנימה – מה יש, מה כן, מה טוב, יש לנו אריכות ימים, אורך רוח והרבה שמחה. כי הם חיינו ואורך ימינו.
