"במופע הזה אתה לא מגיע לראות את הגיבור הראשי. אתה כאן בשביל לשמוע את הסיפור של עצמך", כך שיתף אותי אחד המשתתפים במופע של אנסמבל 'התנעים' – קבוצת פלייבק ייחודית במינה, המשלבת טיפול והקשבה, פסיכודרמה ותיאטרון, ניגון של הנפש וחיבור ללב.
במציאות של היום בה כולם מדברים כל הזמן, תיאטרון הפלייבק מציע משהו שונה: להקשיב. להקשיב לעצמך, למי שיושב לידך, ולא בהכרח לכוכבי הערב שנמצאים על הבמה. הקהל הוא המחזאי והחיים עצמם הם הבמה. אם טרם השתתפתם במופע פלייבק, אתם מוזמנים לחפש ברשת ולמצוא מגוון סגנונות והרכבים שמבצעים אותו. הייחודיות שלו היא שהוא מאולתר על הבמה, תוך כדי השיח של השחקנים עם הקהל הרחב. ברגע שהמשתתף הראשון פותח צוהר לחייו, הסיפור שלו מתעורר לתחייה על הבמה בצורה אמנותית, מסעירה ומרגשת.
דמיינו שאתם מתיישבים בכיסא, מתרווחים להנאתכם ולפתע קולטים שההופעה מדברת בעצם עליכם! אין גיבור ראשי אחד שסביבו סובבת העלילה, אלא כל אחד ואחת מהמשתתפים הוא הגיבור התורן. השחקנים והמוזיקאים שעל הבמה מאלתרים – בכישרון טבעי ובמקצועיות הנרכשת בתרגול ומאמץ רב – ומשקפים לקהל בחזרה את הסיפור בדרך תיאטרלית המעמיקה ומחדדת את פרטיו והופכת אותו לסיפור שכולם מרגישים שותפים בו.
הדרך אל הלב
כדי להבין קצת על מה מדובר ומה הייחודיות של הרכב 'התנעים', אנחנו יושבים לשיחה עם השחקנים שלוקחים אותנו, כל אחד בדרכו, אל סודותיו של הפלייבק.
מה אתם כשחקנים מחפשים לשמוע מהקהל?
"כשחקן וכמנחה קבוצות, אני קודם כל מחפש את הרגש", פותח את השיחה חבר ההרכב גלעד פרידמן. "שכל ודעות זה דבר מאוד פרטני, אבל הרגש הוא אוניברסלי. תסכול, התלהבות, כאב ושמחה – אלו רגשות זהים אצל אנשים שונים. כאשר שני אנשים מספרים סיפורים שונים – המלל יהיה שונה, אבל הרגש זהה. אני כמקשיב, יכול להתחבר לסיפור גם אם אני לא מכיר את המספר או שהוא מגיע מעולם רחוק ממני.
"אנחנו בונים תבניות שעוזרות לנו לזקק את הסיפור. שחקן שמגלם דמות מסוימת, צריך למצוא את הדמות בתוכו ואז לספר את הסיפור. אמנם הסיפור הוא לא שלי, אבל כשאני שומע סיפור מהקהל ולובש את חליפת השחקן, אני מביא את הסיפור שלי בעצמי אל הבמה, ואז זה נהיה הרבה יותר אותנטי ומחובר".
הפעולה הזו נקראת 'שיקוף'. השחקן שומע את הסיפור האישי מהמרואיין, ומשחק אותו חזרה על הבמה בדרכו הוא. "לפעמים אני קולע לתחושה או לרגש שהופעל אצל המספר ולפעמים לא", אומר גלעד, "אבל גם כשהמרואיין לא מתחבר לזווית בה סיפרתי את הסיפור, הוא לפחות יודע מה לא. וכשיודעים מה לא, אפשר להתחיל לחפור ולעבד עד שמוצאים מה כן.
"במופע הפלייבק אנחנו לא מחפשים לייעץ או להפעיל את הקהל. אנחנו מחפשים את הלב של האנשים. להתחבר אחד לשני באמצעות הסיפור והמשחק, הקול והתנועה. הצד השווה שבין כולם הוא שהרגש פעיל בין כל המשתתפים, השחקנים והצופים, וזה הקסם של המופע הזה".
דיברת על הלב של האנשים. איך באמת אתם עושים את הדרך אל הקהל שלכם שהוא גברי?
"באמת אחד האתגרים שלנו במופע הוא להצליח לכוון לקהל היעד שלנו – גברים בכלל, וגברים דתיים או חרדים בפרט. אלו אוכלוסיות שברובן לא למדו לימודי תיאטרון ומשחק, והפער בינינו – כשחקנים שחלקם לא דתיים לבינם – הוא גדול. יחד עם זאת, בכוח המשחק אנחנו מצליחים לגשר על הפער הזה ואף יותר מכך – להוציא מכל אחד מהצדדים את אותו הרגש. העולם הגברי הוא לרוב עולם של שכל ורציונל ופחות חיבור לרגש וללב, והפלייבק מצליח בקלות יותר להנכיח את המקום של הלב.
"לפני תקופה היינו בהופעה בה אחד המשתתפים הביא סיפור אישי מלא בכאב, ומצאתי איך המקום שלי כאדם חילוני שרחוק ממנו מצליח להתחבר אליו, גם אם הפרטים עצמם שונים. ממש יכולתי לדבר את הכאב שלי על הבמה", משתף גלעד בכנות.
לא לסיפורי צדיקים
"את תיאטרון הפלייבק הכרתי במהלך אחד הקורסים בלימודי פסיכודרמה, בתואר השני שלי במכללת מבחר, השלוחה החרדית של אוניברסיטת חיפה", משתף אותנו חבר ההרכב מנדי אייזנברג. "גדלתי במגדל העמק, ובשנות בגרותי עסקתי בפעילות עם נוער בישראל וגם בחו"ל. תמיד הרגשתי חוסר בכלים ובגישות כיצד לגשת לנפש של הנער, ואז כשפגשתי בדרך הטיפול של תיאטרון הפלייבק, משהו נפתח בי. מאותו היום שהשתתפתי באירוע כזה בפעם הראשונה הרגשתי שיצאתי בתנועה חדשה אל החיים.
"את השיטה ייסד ג'ונתן פוקס לפני כמה עשרות שנים, והיא קיימת בארץ בהרכבים שונים. התיאטרון הוא סוג של נגזרת מתוך עולמות הדרמה והפסיכולוגיה, וניתן להגדיר אותו כ'סמי-טיפולי'.
"על פסיכודרמה נהוג לומר שהיא כמו ניתוח ללא הרדמה – הגיבור חווה את הסיטואציה הרגשית והיא קמה וחיה לנגד עיניו, ואילו דרמה תרפיה משולה לניתוח עם הרדמה – הגיבור עושה את הדרמה של חייו דרך חוויות של דמויות אחרות, באמצעות סצנה של גיבורים מושאלים. זה יכול להתרחש בין אדון לעבד או מפקד וחייל וכיוצא בזה.
"בתיאטרון פלייבק, לעומת זאת, הגיבור מספר את סיפורו, ואז הוא רואה אותו כמשקיף מן הצד, כשהשיקוף הוא חופשי. בפסיכודרמה, דמויות ה'אגו מסייע' וה'סייד קיק' – הדמויות המשניות לגיבור הראשי – משחקות את התפקיד שהגיבור המספר נותן להם ולא משנות אותו. הן מצוות לשמור על הטקסטים של המקור ולהיות נאמנים לו. בשונה מכך, בפלייבק השחקנים שומעים את הסיפור, אבל משקפים אותו על הבמה בצורה משלהם. השחקנים יאמרו את הסיפור במילים שהמרואיין לא אמר. ומה שיפה בזה הוא שכל הקהל עובד. מהרגע שהמתנדב הראשון עומד ומשתף, כל אחד מהשומעים הופך לחלק מהסיפור. אתה הולך הביתה אחרי המופע וחושב על מה סיפר המרואיין ואיך השחקנים הציגו את זה. זה גורם גם לך לחשוב על הסיפורים שלך ואיך לספר אותם…
"כמו שאמר גלעד, אנחנו הרכב שמורכב כולו משחקנים גברים, ואנחנו פונים בעיקר לקהל גברי. אצל גברים בכלל, וחרדים בפרט, יש מחסום גדול יותר בחיבור של הרגש, ואת זה אנחנו רוצים לפצח. לפעמים אנחנו פוגשים אנשים שקמים ומספרים סיפורים שלא קשורים אליהם אישית. במגזר הדתי זה יכול להיות אפילו סיפורי צדיקים ומעשיות… אנחנו לא נותנים למרואיינים לברוח למקום הקל של סיפורים על אחרים. איפה אתה? אותך אנחנו מחפשים!
"במשך הזמן החלטנו להביא ייחודיות נוספת אל תוך ההרכב שלנו", ממשיך מנדי ומספר, "וזה השיתוף של גוף ותנועה תוך כדי המשחק. אנחנו לא מתמקדים רק במלל ובסיפור, אלא גם בתזוזה. באחת התבניות שלנו, לאחר שמרואיין שיתף בסיפור שלו, עולה אחד השחקנים לשקף את הדברים בדיבור, אבל לאותו שחקן אסור להזיז את ידיו ורגליו אלא רק לדבר. שני שחקנים נוספים נעמדים מאחוריו ומתחילים לאלתר תנועות המתאימות למונולוג של השחקן, שהוא עצמו מאולתר בהתאם לסיפור ששמע רגע קודם לכן, ואם זה לא מספיק – מאחור עומד שחקן נוסף מההרכב שמבצע קולות רקע שמתאימים לרגע… כך נוצרת הרמוניה מיוחדת – מאולתרת על אתר בהתאם לסיפור – של קול ותנועה של אנשים שונים המתפקדים יחד על אותה במה. לכן אנחנו נקראים 'התנעים' – מלשון תנועה. המלל והמשחק מקבלים מעטפת שונה לגמרי כאשר יש תנועה ותזוזה על הבמה".
בהתוועדות פלייבק כבר הייתם?
חלק מהתהליך שעבר האנסמבל עם הקהל הגברי-חרדי גרם לו לנסות ולבצע דבר ייחודי נוסף – לחשוף את המשתתפים להתוועדות אמיתית, כזו שאתה לא יושב כאורח בה או צופה מן הצד אלא משתתף פעיל. "בשנים האחרונות", אומר אייזנברג, "המושג התוועדות פרץ החוצה והגיע לתודעה של רבבות אנשים. בד בבד, כדרכם של דברים מהסוג הזה, הוא גם התעוות מעט. כיום אפשר לכנות התוועדות גם כשהמרצה עומד על במה גדולה, והקהל הרחב שנמצא מרוחק ממנו שומע ממנו סיפורים או וורטים יפים, אבל לא בהכרח מביא את עצמו – את הרגש ואת הנפש אל תוך ההתוועדות.
"מסופר על אחד החסידים הנכבדים, שיום אחד הגיע לאירוע מסוים והחליט לשבת בקהל במקום בשולחן הראשי. לשאלת המסובים הוא הסביר זאת בכך שאם אתה לא משנה לעיתים את נקודת המבט שלך, אתה תתקהה, תאבד את החדות ואת המיקוד. אתה תראה הכל מרחוק ובמנותק. כך גם בצד ההפוך: אם אתה כל הזמן רק שומע – מה שנקרא בשפת החסידות 'מקבל', אבל אף פעם לא נותן – 'משפיע', אתה גם לא לוקח אחריות ולא מטפל בדברים העמוקים שנמצאים בך ודורשים את שלהם.
"מהסיבה הזו יצרנו בהרכב קונספט מיוחד בו אנחנו יושבים יחד סביב שולחן התוועדות בגובה הקהל, פותחים בניגון ומחכים שאחד השומעים ישתף בסיפור שלו. כשנמצא המתנדב והוא מסיים את סיפורו אנחנו עולים לבמה ומבצעים את השיקוף כשחקנים, כמו מופע רגיל, ובסיום השיקוף יורדים מהבמה, חוזרים לשולחן, אומרים 'לחיים' ומנגנים עוד ניגון עד המשתתף הבא שמתעורר ומשתף בסיפור.
"לפני תקופה ערכנו התוועדות כזו אצל חברנו להרכב, משה. אחד המשתתפים היה יהודי מבוגר מברית המועצות שלפתע קם והתחיל לספר סיפור מסירות נפש של ממש, כיצד נמלט מידי הקג"ב ואיך הצליח לשמור על יהדותו מאחורי מסך הברזל. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא סיפר את סיפור ההצלה האישי שלו! הוא כתב לי בסיום הערב כי זו הייתה ההתוועדות המרגשת ביותר שהייתה לו בחייו. אף פעם הוא לא יצא לאור. תמיד היה משתתף ומקשיב לכל הדוברים, אבל מעולם לא סיפר את סיפורו שלו…
ואיך נראה מופע שלכם בפני קהל לא דתי?
"בשנתיים האחרונים פיתחנו תבנית חדשה: אנחנו פותחים את המופע למגזר הכללי עם סיפור חסידי או ניגון חסידי או שניהם. לעיתים זה סיפור שחשבנו עליו קודם, ולעיתים זה משהו שיוצא ספונטנית בהתאם לקהל. ואז אנחנו רוצים לראות איך הקהל מגיב ומתעורר לזה ואיזה נקודות פנימיות זה מציף בו.
"היינו פעם בהופעה מול קהל לא דתי. סיפרנו סיפור על אחד מגדולי הצדיקים באירופה, ובתוך כך נעמדה אחת המשתתפות והחלה לספר על הסגולה של רבי ישעיה מקרעסטיער נגד עכברים ומזיקים. משם האירוע התגלגל ומשתתף אחר קם וסיפר סיפור אישי הקשור לעכברים…. בסופו של דבר, סיפור חסידי אחד הצליח לסחוף קהל שלם לשיחה עמוקה וארוכה.
"אני מרגיש בזה סוג של שליחות – לחבר את העולם החסידי-שכלתני לעולם הרגשי-טיפולי. אנחנו עושים חיבור בין החב"ד – השכל והראש, לבין החג"ת – המידות שבלב, ומשם לעולם המעשה. אנחנו לא רק מנסים לעורר את הלב אלא לגרום לאדם שכאשר הוא חוזר מההתוועדות הוא ינוע לפעולה חיובית".
המשחק שבה מחזירן למוטב
"אני אספר על הצד שלי בהרכב, כחרדי חסיד חב"ד שחזר בתשובה", משתף משה שפרלינג. "בתור סטודנט באוניברסיטה הייתי ממש פעיל בעולמות המשחק והתיאטרון. הייתי מסתובב תמיד בחדרי החזרות, לומד ומשנן ומנסה להתחבר לעולם המשחק. אני זוכר את המעבר החד כשהגעתי לישיבה – כאילו נפלתי לפלנטה חדשה. פתאום מעולם דינמי של דרמה ומשחק, אתה יושב 12 שעות ברצף מול ספר, לומד בצורה מונוטונית וללא דרמות מיותרות… הרגשתי שחסר לי כל הקטע של החיבור הרגשי, עד שמצאתי את 'ליקוטי דיבורים' – סט ספרים משיחות הרבי הריי"צ – רבי יוסף יצחק שניאורסון, השישי בשושלת חב"ד, המלאים סיפורים וחיזוקים.
"החלטתי לקחת את הכישרון שלי ולהתחיל לעבד את הטקסטים של הריי"צ לדרמה ומשחק באמצעות הכלים שלמדתי בעצמי. זמן מה לאחר מכן חזרתי לאוניברסיטה, והצגתי את מה שכתבתי לפרופסור שהיה רחוק מאוד מהיהדות ומעולם החסידות. כשהוא קרא את הטקסטים שלי, שהיו מבוססים על כתביו של הריי"צ, הוא התפעל מאוד. כשראיתי שהוא בעניין שיתפתי אותו בקטעים נוספים מהמקור – הפעם ללא עיבוד ותוספת משחק, אבל אז הוא מיד נכנס למגננה שעברה להתקפה בענייני דת ואמונה…
"באותו רגע הבנתי שאני – ובעצם כל אחד מאיתנו – צריך לפעול עם השני באמצעות הכוחות המיוחדים שיש לנו. ברגע שניצלתי את כישרון המשחק שלי, הצלחתי להעביר מסר יהודי וחסידי גם לאדם שנראה רחוק מאוד. לא העברתי את הרעיון השכלי כשלעצמו, אלא העברתי את החוויה והרגש שבו. כך, גם אם הוא לא מסכים עם הרעיון, הוא נהנה מעצם החוויה, ואני סמוך ובטוח שזה ישפיע עליו אחר כך לחשוב על הדברים ולעבד אותם בעצמו. זה חיזק את התובנה שלי שאני רוצה להפוך את הרעיונות העמוקים שאני לומד בתורה ובחסידות – לחוויה".
לאלתר לחיים טובים
שאלת השאלות: איך אפשר לאלתר במשך ערב שלם מול אנשים שאתם לא מכירים ועל חומרים שאף פעם לא נחשפתם אליהם?
משה משתף אותנו במה שעומד מאחורי יכולת האלתור המהירה של חברי ההרכב. "החיבור של השחקנים יחד על הבמה זה אחד הדברים הכי קריטיים. אמנם זה גם חלק מהכישרון שלנו, אבל מדובר בהמון המון שעות של היכרות, שיח משותף ואימונים. אני הגעתי להרכב אחרי הרבה שנים בלימודי משחק, וכל אחד מאיתנו עשה את הדרך שלו עד שהגיע לכאן, ואנחנו נפגשים יחד כל שבוע כדי להתגבש ולהשתפר.
"אבל אחרי הכל, הסוד הגדול הוא יכולת ההקשבה שלנו. כשאני עומד בתבנית של תנועה – אני חייב להיות מרוכז כל כולי למלל שיוצא מהשחקן שלצידי. אם אסיט את הקשב ולו במעט, לא אצליח לאלתר תנועה בזריזות. הרבה פעמים בחיים אנחנו לא באמת מקשיבים למי שעומד מולנו, כי אנחנו קצת עסוקים בעצמנו, בטלפון או במחשבות, אז אנחנו מקשיבים בחצי אוזן ועונים בחצי פה. כאשר אני על הבמה אני חייב להיות ב-100% קשב, לשמוע מה שהוא אומר ותוך כדי – בשברירי שניה – כבר להציג את זה בפנטומימה לקהל. אם אתחיל לחשוב על עצמי יותר מדי, אני כבר אצא מהלופ והקהל לא יבין מה קורה על הבמה…".
"החיבור שיש לנו בתוך הצוות הוא מאוד מיוחד", מוסיף גלעד. "כשאני רואה את השחקנים על הבמה מצליחים להמחיש ולשקף סיפור מסוים לקהל – זו ממש הרגשה של הארה. חברי ההרכב ממש מכפילים זה את זה. הרבה פעמים תוך כדי משחק אני חושב לעצמי: 'אולי הייתי צריך לתקוף את זה ממקום אחר, חבל שלא הצגתי את הגישה הזו', ואז פתאום נכנס מנדי או משה ומתחילים להציג בדיוק את מה שעבר לי בראש…".
לשקף את הטראומה
מאז ה-7 לאוקטובר קיבלה המשמעות של טיפול בדרמה נופך נוסף. כיום מסתובבים בינינו פצועים ומתמודדי נפש רבים מאירועי השנים האחרונות. יש גם שיחמירו ויאמרו כי כולנו סוחבים איזושהי טראומה מאותו יום נורא.
אתם מטפלים גם בטראומה? מה צריך לדעת וממה יש להיזהר בטיפול שכזה?
"כיום ברור שללכת לטיפול כדי לעבד את הדברים שעברנו כאן זהו דבר חיובי, וטיפול באמצעות תיאטרון פלייבק יכול להיות דרך טובה לכך", אומר אייזנברג. "אבל אנחנו כמטפלים שמשקפים את הסיפור לקהל צריכים מאוד להיזהר. אף פעם אי אפשר לדעת איזה משפט או סיפור או אפילו קול יפעילו טריגר אצל אדם טראומטי. אנחנו מאוד זהירים הן בסיפורים שהקהל מספר ובעיקר בדרך בה אנו משקפים זאת בחזרה. בשונה מתיאטרון רגיל בו אנחנו ננסה להקצין ולחדד, כאן נעשה זאת בזהירות יתרה כדי שלא לגרום לאנשים טלטלה גדולה מדי.
"בכמה אירועים שהיינו מול קהל שמתמודד עם נושאים כאלה ואחרים, קיבלנו תגובות מאוד חיוביות ומעודדות על כך שהמופע דווקא עזר להם לשחרר את הטראומה. בטבע יש מושג שנקרא 'פריקה'. אצל בעלי החיים זו תופעה מוכרת, שלאחר שהגוף עובר חוויה מטלטלת הוא יכול לרעוד במשך זמן רב עד שהוא מצליח לפרוק ולהוציא את הטראומה הזו החוצה. היה לנו מטופל כזה במופע שלאחר מכן קיבלנו פידבק מהמטפל שלו שהאירוע ממש גרם לו לטלטלה פיזית ונפשית, ממש כמו פריקה של הטראומה. תקופה ארוכה קודם לכן הוא לא הצליח להשתחרר ממה שחווה, ודווקא לאחר מופע הפלייבק הגוף שלו הצליח לשחרר את זה החוצה…".
המוזיקאי המבקר
את ההופעה של תיאטרון הפלייבק מלווה חבר ההרכב מיכאל מילמן כמוזיקאי.
מה תפקידו של המוזיקאי במופע פלייבק?
"תראה, אני לא מבין איך הם עושים את מה שהם עושים – אבל גם הם לא תמיד מבינים איך אני עושה את ה'שואו' שלי. אני נותן את הפסקול לאירוע, אלתור אינטואיטיבי של מה שקורה על הבמה. זה יכול להתבטא כמוזיקת רקע או כהפסקה מוזיקלית שבה אני פורץ בשיר שמחבר את הקהל למה שקרה עכשיו על הבמה.
"כמוזיקאי, אני גם סוג של במאי. אני יכול לקבוע את האווירה של ההתחלה, ולעיתים גם נותן קטע סיום מוזיקלי שמסמן לשחקנים לבצע 'קאט'.
"אני חבר בהרכבים שונים של פלייבק, ולהרכב המיוחד הזה הגעתי בשנה האחרונה. אני מרגיש כאן את החיבור המיוחד בין שבטי ישראל השונים, כאשר חלק מהחברים חרדים ואילו אני מגיע ממקום אחר. יש בי אמונה עמוקה בייחוד ה' ובאהבת ישראל, אבל אורחות חיי שונים מהם.
"בזכות העובדה שאני נמצא בהרכבים שונים, אני מביא עוד השראה, רעיונות וידע מקבוצות אחרות. המוזיקאי הוא כמו שחקן-על שמצטרף אל הבמה, וניתן בקלות להרגיש שוני בין מופע עם ליווי מוזיקלי למופע רגיל.
"בפלייבק, האינטואיציה והספונטניות הן אבני יסוד. אתה צריך לפתח עם הזמן גם יכולות אלתור מתקדמות, וגם חוש לקלוט את הקהל בתחילת הערב ולהזרים את האנרגיה שתהיה מותאמת אליהם. אבל בסוף, פסקול איכותי שמותאם למאזין זו פתיחת הלב הטובה ביותר שיכולה להיות".
מנדי מסכים עם מיכאל ומדגים בסיפור. "היינו במופע של כ-400 איש מבני המגזר החרדי, שיועד למשפחות של מתמודדי נפש. בסיום האירוע ביצענו תבנית של 'פתק בכותל'. אספנו נקודות שונות של בקשות מהמשפחות והצגנו את הכנסת הפתק לכותל כבקשה מה'. פתאום מיכאל התחיל לנגן את השיר 'הלוואי'… ברגע הראשון חששתי. זה הרי לא שיר מזמירות השבת ולא ידעתי האם הקהל יתחבר לזה, אבל כולם התרגשו והצטרפו לשירה עוד ועוד. אני חושב שזה מלמד על הכוח האוניברסלי של הרגש, שיושב בליבת הפלייבק. ברגע שמגיעה המנגינה הנכונה, היא תצית את האש בלבבות. כשסיימנו את האירוע, כל הקהל ביקש הדרן עם השיר 'הלוואי' מההתחלה ועד הסוף…".
"פעם היינו במופע", מספר מיכאל, "ושמענו סיפור קצת מבולגן מאחד המשתתפים. אותו אדם סיפר הרבה סיפורים ואנקדוטות שקשורות לקשיים שהוא עבר בחיים, ובעקבות כך גם השיקוף של השחקנים מול הקהל קצת קרטע… החלטתי 'להתערב' בשיקוף והתחלתי לנגן את השיר 'לא קלה היא דרכנו', הקהל והשחקנים ברגע אחד התעוררו והתחילו לשיר ביחד פעם אחת ועוד פעם… בסיום השיר אותו אדם אמר לנו: 'זה בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע בתוך השיקוף הזה – לזכור שלא קלה דרכנו, אבל בסוף ננצח!'"
"לפעמים אנחנו נמצאים בתוך תהליך על הבמה אחרי ששמענו סיפור מהקהל, ולא מצליחים לשקף בחזרה", מציג משה את נקודת המבט שלו כשחקן על תפקידו של המוזיקאי. "זה יכול לקרות בגלל שהסיפור היה פחות דרמטי או שבאותו יום הדינמיקה בינינו הייתה פחות חזקה. לא תמיד אנחנו כשחקנים על הבמה גם מצליחים לשים את האצבע מה בדיוק לא מספיק טוב. אבל מיכאל, שנמצא בצד הבמה, הוא גם סוג של צופה מהצד או מבקר שיודע לתת לנו תמונת מראה איך אנחנו מול הקהל, ולעיתים ממש מכניס אותנו למסגרת – לקצר את הטייק, לסיים את אותו חלק או לקחת אותו למקום אחר.
"לפני תקופה עשינו מופע קטן מול קהל מצומצם ללא ליווי מוזיקלי, ואני יכול בהחלט לומר שהיכולות המוזיקליות של מיכאל משדרגות את המופע פלאים".
לסיום, האם לדעתכם, כל אחד יכול ללכת ולהיחשף במופע פלייבק?
"האם כל אחד יצליח מיד להיפתח ולספר לכולם על חייו? לא בהכרח, אבל כל אחד יכול לבוא, לראות ולשמוע, ואחר כך לחשוב על הדברים.
"הרבה פעמים אנשים חושבים שלחשוב על עצמך זה דבר שלילי. מחנכים אותך לשים את עצמך בצד למען אידיאל מסוים, ואז אתה לגמרי שוכח מהרגשות שלך. זה לא דבר טוב. להפך, אתה צריך לדאוג לנפש ולרגשות שלך ולטפל בהם, ואת זה אנחנו יודעים לעשות. מספיק שתגיע למופע, תקשיב לסיפור ותהיה ברגע הזה בהקשבה מלאה – זה כבר יגרום לך להרגיש הרבה יותר טוב!"
