א. כמה פעמים עשיתי סקר בין בחורי ישיבות: "תגידו, כמה מכם אומרים בסוף הלימוד את התפילה: 'מודה אני לפניך ה'… ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות'?". אני לא סוקר מקצועי, ואני גם לא בטוח שהמדגמים שעשיתי מייצגים משהו, אבל בכל זאת, תוצאות הסקר תמיד ברורות: אחוזי האומרים תפילה זו – נמוכים מאוד…
זה קצת פספוס, כי זו תפילה שנתקנה על ידי התנא הקדוש רבי נחוניא בן הקנה (ברכות כח:), ונפסקה בהלכה כתפילת חובה (משנה ברורה קי, לו). הכף החיים אומר שלא רק בחורי ישיבות צריכים לאומרה, אלא אף מי שאינו לומד כל היום – יאמרנה בסיום לימודו.
אבל נראה לי שגם מי שלא תמיד מקפיד לומר תפילה זו, בימים אלו חשוב מאוד לאומרה, בכוונה גדולה ובשמחה עצומה. היא יכולה להרים לנו את המבט, להתבונן אחרת על כל החיים שלנו.
בימים אלו, כל העולם רצים. או רצים אחרי כדור או רצים לראות את אלו שרצים אחרי הכדור… אך עם ישראל – רצים למקום אחר לגמרי: "אנו רצים לחיי העולם הבא". "כי ממנו ניקח לעבוד את ה'" – מסביר רבי שלמה מרדומסק – כשרואים את הגויים, "כמה הם מתחזקים ומתחדשים בהשתוקקות יתירה – מכל זה יראה ויבין להשתוקק יותר ויותר אל עבדות ה', כמו שכתוב 'אני רץ והם רצים'…". את הלהט והאנרגיות של הברזילאים והארגנטינאים – אנחנו יכולים לתרגם לעבודת ה'.
"עם כלביא יקום" – קראנו בפרשה הקודמת – "כשהן עומדין משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש טלית, לקרוא את שמע ולהניח תפילין" (רש"י). לגוים – אין באמת סיבה טובה לקום בבוקר. אבל יהודים קמים בבוקר לעבודתו יתברך. חוטפים תורה, חוטפים מצוות. "אנו משכימים לדברי תורה. והם משכימים לדברים בטלים".
אצל הגויים – אין תועלת בעמל והשקעה מצד עצמם. הכל נמדד במבחן התוצאה. אם הנבחרת ניצחה – מצוין. אבל אם לא – כל העבודה, הכסף שהושקע, שנים של אימונים – הכל היה לריק… אבל עם ישראל – מקבלים שכר בתורה ובמצוות על עצם העמל, בלי שום תלות בתוצאה. "לפום צערא אגרא". כך מסביר החפץ חיים את המשך התפילה: "אנו עמלים ומקבלים שכר" – על עצם העמל, "והם עמלים ואינם מקבלים שכר". אשרינו, מה טוב חלקנו!
ב. עשרות שנות ציפייה – וכלום. נבחרת ישראל לא מגיעה למונדיאל. כשלון רודף כשלון. אכזבה רודפת אכזבה.
וזה מדהים. איך זה שמדינת ישראל, שיודעת לפתח מסחר וכלכלה משגשגים; צבא מהטובים בעולם; שמנצחת פעמיים מעצמה אדירה כמו איראן, שגדולה ממנה פי עשר – איך זה שהיא לא מצליחה להגיע למקום שמדינות קטנות וחלשות ממנה בהרבה מעפילות אליו?
אבל נראה לי שזה לא חיסרון. להיפך. זה למעלתנו. עם ישראל הוא פשוט 'לא־יוצלח' ב"דברים בטלים". "הן עם לבדד ישכון, ובגוים לא יתחשב" – מסביר הנצי"ב: כשעם ישראל "לבדד" – מבדיל עצמו מהגויים – "ישכון" – הוא שוכן בכבוד, "ואין איש מתחרה עימו". אבל כשעם ישראל עושה אידיאל ממונדיאל, ומנסה להיות מעורב בגויים ובתרבותם – אין לו סיכוי: "ובגוים – לא יתחשב" – אף אחד לא סופר אותו.
(אגב, כמה כסף חסר היום לישיבות. לו רק היו לוקחים את כל המיליונים שהמדינה מוציאה על הכדורגל ומפנים אותם לדברים שבהם אנו עמלים ומקבלים שכר…)
ג. אחד הכוחות החזקים והמשפיעים ביותר על הנפש, על היחיד ועל הציבור – הוא הכוח של ההערצה. הרב קוק כותב: "יותר מכל המעשים – הכח הפועל הוא התוכן המעריץ את המטרה" (שמונה קבצים ז, רטו).
נראה לי שבימי מונדיאל חשוב לברר – לא רק לאן אנחנו רצים, אלא גם את מי אנחנו מעריצים.
האם ילדינו (או אנחנו?) מעריצים את אותם גוים מוכשרים, בעלי הקעקועים הענקיים והגולים המרהיבים, או את אלו שיש באמת על מה להעריץ אותם – את אלו שגדולים בתורה, במצוות ובמידות טובות? מי הם מקורות ההשראה? מי הן דמויות החיקוי? איזה פוסטר הנער תולה בחדר: של ליאו מסי או – להבדיל – של הרב קוק? וחשוב יותר: איזה פוסטר הוא תולה על לוח ליבו?
"הוא פונה ימינה. מתקדם קדימה. עובר שמאלה…". בפרשתנו ה' אומר למשה רבינו למנות את יהושע כמנהיג במקומו. למה דווקא יהושע? כי הוא היה גדול משמשי משה (בעל הטורים דברים א, לח). כל ישראל העריצו את משה, אבל לא כמו יהושע. יהושע הוא "משרת משה". כל חייו הם דביקות בגדול הדור. אחרי שמשה עולה לקבל תורה בהר סיני, כולם חוזרים למחנה. חוץ מאיש אחד. יהושע נוטה אוהלו ליד ההר, וממתין לבדו לרבו… ארבעים יום! הוא מממתין בדריכות לכל רגע עם משה רבינו. הוא לא יכול לפספס צעד אחד שלו.
ד. אחת ההזדמנויות להתברר בזה היא בברכת "שלא עשני גוי".
נראה שהיום, לכוון ב"שלא עשני גוי" על טראמפ – זו לא כזו מעלה. מי היה רוצה להיות כמו הגוי ההפכפך הזה? אני הייתי ממליץ לכוון היום דווקא על ליאו מסי. גם מי שבימים אלו הוא 'מלך העולם', שחקן הכדורגל הגדול בכל הזמנים, שעושה היסטוריה וכולם בהיסטריה, וכל העולם מעריץ אותו – גם הוא שווה כקליפת השום לעומת נשמה של יהודי. כל יהודי. אז במקום להודות "על הזכות לראות את מסי", תגיד תודה שאתה לא מסי.
ברוך שלא עשני מסי. אבא תודה!
