"אנחנו מחכים לך יותר מדי שנים…" עברה שורה בראשי, כשחצות היום הגיע והאבלות על החורבן קמעא הוקלה.
ופתאום חשבתי לעצמי מה הוא היה עונה לי.
"אני מחכה לכם הרבה יותר…".
"אז למה", אני מקשה, "למה כל כך קשה? תבוא כבר!"
"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר…", אני מדמיינת אותו מחייך חיוך עצוב.
"אתה מעודכן במה שקורה?", אני שואלת בהיסוס.
"כן", הוא מחייך. "ריבון העולם מעדכן אותי".
"באינסטגרם?" אני מתבדחת.
"באינסטוש רוחני", הוא צוחק, וממשיך, "מגיע לי מזל טוב, את יודעת".
אני מביטה בו במבט תוהה. "נולדתי בתשעה באב", הוא מסביר.
"נכון, נכון", אני נזכרת. "בעצם בחושך כבר מתחיל האור…", שנינו מרצינים.
"איך לחכות?" אני שואלת אותו, נימה של ייאוש מתגנבת אליי.
"הקב"ה כבר הקדים רפואה למכה", הוא אומר לי, ומראה לי משומקום שני אנשים שמתחבקים.
"מי הם?" אני שואלת בסקרנות, הם נראים לי מוכרים…
"הם עושים חילוף", הוא מתבדח. "אלו ירמיהו הנביא וישעיהו הנביא". אני עדיין לא מבינה, ואז ירמיהו הנביא אומר לי בשקט: "איכה ישבה בדד…". אני עוצרת את נשימתי מול עוצמת הכאב והיגון, ויודעת שהוא כתב מילים אלו כשהמקדש עוד עמד על תילו. עוד אני חושבת, וישעיהו הנביא מישיר אליי מבט עמוק ואומר בניגון מעומק הלב: "נחמו נחמו עמי…".
אני מביטה במשיח.
"אתה מבטיח לבוא?" אני שואלת בשקט.
"מבטיח!", הוא עונה ברצינות.
"קשה לחכות, אנחנו כבר לא יודעים איך לחכות…".
הנביאים שהיו כאן נעלמים, ומשומקום מגיעה גמרא, אותה הוא פותח ומראה לי: "ציפית לישועה?"
"כן, כן", אני אומרת בקוצר רוח, "אבל איך?!" אני מתחילה להקשות.
הוא מראה לי מישהו שרוכן מעל הגמרא ולומד. "זהו רש"י, עמוק בגלות בצרפת", הוא מסביר לי. "על 'ציפית לישועה' הוא כתב: לדברי נביאים. להתגשמות דברי נביאים. ואנחנו נתחיל בשבת נחמו". רש"י מרים אליי עיניים טובות.
"וזה", מראה לי המשיח עוד מישהו, "זה הר"ן. הוא חי בספרד, אחרי רש"י, ועל דבריו הוא מוסיף מילה אחת: בימיך. תתחילו לצפות לישועה בימים שלכם, כאילו אתם קיבלתם את הנבואה עצמה".
אני רואה שרש"י והר"ן מיד מסתדרים ומתחילים ללמוד, וזה מעלה חיוך על פניי. אבל אז אני נזכרת בכל הדו-שיח שלי איתו, וממשיכה לשאול.
"קשוח עכשיו…", אני אומרת לו. "יש שכול, אנחנו עמוק במלחמה, יש פיגועים… ועכשיו שוב יש תחושה של קרע בעם, כל ההפגנות…".
"אני מבין", הוא אומר לי, דמעות בעיניו. "אני משתגע לבוא כבר", הוא מודה.
אנחנו שותקים רגע.
"בתנ"ך היה יותר גרוע", הוא אומר כמעט בלחש, כאילו היה שם ממש. "היו מלחמות אחים עם אבדות בנפש…", הוא אומר ומכחכח בגרונו. "בתשעה באב, כל העניין הוא לזכור. יום זיכרון. חייבים לזכור. עברנו דברים הרבה יותר קשים, ונעבור גם את זה". הוא משתהה רגע וממשיך. "השתתפתי בהפגנות", הוא מספר לי.
אני מופתעת, "מתי??"
"פה ושם, יש לי 'לוקים' שונים…", הוא מחייך. "פעם אחת בתור חובש חרדי שמטפל בפעיל שמאל שרק רוצה לעשות טוב. פעם אחת בתור חייל דתי לאומי בכניסה, שומר גם על רוח טובה".
"כלומר להוסיף טוב, להוסיף אהבה", אני מבררת והוא מחייך לאישור.
הודעה מהבהבת לי בטלפון.
"זה אתה?"
"כן", הוא מאשר, "מה את חושבת, שנחזור לחמורים וגמלים?" ושנינו מחייכים.
"איך באמת יהיה המקדש?" אני שואלת בסקרנות.
"יהיה מדהים", הוא אומר ולא מוסיף.
"מה, אנשים יתקשרו למקדש, 'לקורבן שלמים, הקישו אחת. לכהן הגדול, הקישו שתיים?", אני מנסה בכל זאת ושנינו צוחקים. ואז רואה שהוא מתחיל להיעלם לי.
"רגע…", אני אומרת, אבל נשארת עם עצמי.
לרגע אני מלאה אכזבה, אבל אז מסתכלת בטלפון ורואה שהוא שלח לי קטע שהולך איתי כבר שנים ארוכות, עוד מימי התיכון, שכתב בחור בשם נועם אפטר הי"ד, שנרצח בעותניאל כאשר הגן על חבריו:
"לכל אחד יש את המקדש האישי שלו. את הנשמה שלו, שלפעמים חרִבה ולפעמים נבנית. לפעמים אפילו לא מרגישים בקיומה. יש לנו את היכולת לתקן ולבנות את המקדש האישי שלנו, לברר את דרכנו ואת מעשינו ולא לתת לחשבון הנפש לעבור לידינו, מאחורינו. כשהמקדשים הקטנים ייבנו ויעמדו זקופים, נהיה מוכנים למקדש הגדול, הבית העולמי, שיחזיר את השכינה לעולמנו…"
