לפני 21 שנה הייתי ילדה בת 16, ברגע שבו חיי קיבלו תפנית. ברגע שבו קרעו ותלשו אותנו מהבית שלנו, מפיסת החיים החלומית שזכינו לגדול בה ולהיות חלק ממנה.
במשך שנים אחרי הגירוש כששאלו אותי איפה אני גרה, הייתי מגמגמת ובסוף עונה "גוש קטיף", למרות שהוא כבר נחרב. לא הצלחתי לענות שום תשובה אחרת.
כשאני יושבת ומעלה זיכרונות מהמקום בו גדלתי ומהילדות המופלאה שזכיתי לה, הלב מתמלא געגוע שאין לו סוף. גדלתי בנווה דקלים, בין החולות והים. הייתה שם תחושה של גן עדן. השקיעות הכי יפות בעולם, פשטות של אנשים שחיברה את כולם, ובצל האינתיפאדה והפצמ"רים – תחושת השליחות, המשמעות והחשיבות של המגורים שלנו שם קיבלה משנה תוקף.
אני לא זוכרת שחיינו בפחד. הייתה הרמוניה מופלאה. היה מגוון מיוחד של דתיים וחילונים, תורניים ופחות שחיו מתוך אהבה ואחוה באופן נדיר. אני זוכרת בקיץ כמה היינו מבלים בבריכה ובים, ואני זוכרת את בית הכנסת המרכזי שבו התפללנו כל שבת. כמה געגוע יש בי למנגינה של 'ידיד נפש' כשברקע מהחלונות השקופים נשקפת השקיעה הכי יפה בעולם. אני זוכרת את התפילות הנעלות בישיבה בימים הנוראים, והריקודים המשותפים של כולם ביחד, ספרדים ואשכנזים, ברחבת בתי הכנסת בשמחת תורה.
כמה אהבנו לנסוע לדיונה הענקית ליד קטיף ולגלוש על תריסים ישנים. אני מתגעגעת למגע הרך והחם של החול כשרצים עליו יחפים, ואני הכי הכי מתגעגעת לתחושת השייכות, שם היה הבית שלי. לשכנים האהובים, לדף היומי שנשמע כל ערב בחלון חדרי מהבית של השכנים, ולתחושה הזאת שבעצם העובדה שאנחנו כאן אנחנו שומרים על המדינה.
אני זוכרת שהיינו הולכים יחפים לחברים, רצים מפיסת צל לשנייה כדי שלא יהיה חם ברגליים בדרך, בכזו שמחה ופשטות. אני זוכרת את החנויות במרכז של נווה דקלים, החוגים הדואר. הסניף שבו היינו מבלים הרבה בתור חניכות ואחר כך גם הדרכתי שם. גם בזמנים של מתח בכבישים ופצמר"ים אני זוכרת עוצמות. לא חיינו בתחושת קורבנות. אלו היו חיים מדהימים שנסכו בי כוחות.
אבא שלי היה הרופא של גוש קטיף, ובכל אירוע שהיה היו מקפיצים אותו לטפל בפצועים. הוא היה רץ לאוטו ומגיע ראשון לכל תקרית, ואנחנו בבית היינו אומרים תהילים.
מאז ששמענו על תוכנית ההתנתקות בתור נוער, היינו עסוקים בעשיה מטורפת. הרגשנו שהכל תלוי בנו. נסענו כל לילה לכיסופים לשכנע חיילים, היינו בצעדות, כתבנו שלטים, ארזנו בשקיות ירק מגוש קטיף ונסענו לחלק לאנשים במרכז ולספר להם מה זה גוש קטיף… אבל לצערנו לא זכינו, ואחים שלנו מסרו חבל ארץ לאויבים שלנו.
היום ברור לכולם שהמלחמה שאנחנו בעיצומה כבר שלוש שנים התחילה בגירוש מגוש קטיף, כי אנחנו אפשרנו לאויבים להתחמש וליצור את התשתית הטובה ביותר בשבילם למה שיקרה בשמחת תורה.
בכל פעם שמדברים על גוש קטיף אני מרגישה שזה נוגע לי בפצע עמוק וכואב שלא מתרפא. כתוב "גזירה על המת שישתכח מן הלב", אבל כאן אני מרגישה שאי אפשר לשכוח את זה עד שייעשה התיקון. ארץ ישראל חיה וקיימת, ולכן עד שנחזור לגור בכל חבל עזה ונחונן את עפרה של חלקת האלוקים הקטנה שלנו אנחנו לא מצליחים להפסיק להתגעגע אליה. אולי באמת זו הייתה התיישבות קטנה מדי, ואילו עכשיו אנחנו מקווים לזכות להתיישב בכל חבל עזה ולעשות את התיקון במלואו.
כבר כתב הרב קוק: "בזכירה סוד הגאולה". הגעגוע שאינו מרפה הוא געגוע של תקווה. מתוך אמונה בתיקון השלם ובגאולה השלמה אנחנו לא מסוגלים להשלים עם הכאב, הצער והחדיסרון, ואנחנו מתפללים בכל יום לזכות לשוב וליישב אותה בקרוב ממש. בגאולה השלימה ננוחם בעז"ה.
