הרב משה שילת
לִיצוֹק אֱלוֹקוּת לְטֶקְסְט
כיון שתורת החסידות עוסקת בהדרכת האדם בעבודת השם, מטבעה קשה להעביר אותה במילים.
עוד לפני בעל התניא היו ספרי חסידות, כאלו שליקטו את תורות הבעש"ט והמגיד ממזריץ', ושל גדולי תלמידי המגיד. אך הם לא נכתבו בצורה מסודרת ולא הנגישו ללומד מבנה שלם של תפיסת העולם על פי משנת החסידות, אלא היו הבזקי רעיונות אלוקיים, על סדר החומש או בהתאם למועדי השנה.
כשאדמו"ר הזקן החליט ליטול על שכמו את המשימה לכתוב ספר שינגיש את תורת החסידות בצורה שיטתית, הוא חולל למעשה רעידת אדמה. הוא הודיע, בעצם, שהוא הולך לקחת את הגילוי הגדול של הבעש"ט והמגיד והרעיונות הנשגבים שלהם, ולצקת אותם לתבנית מדויקת להפליא, שלב אחרי שלב.
חז"ל אמרו שהדיבור הראשון בעשרת הדברות, "אנכי", הוא נוטריקון: 'אנא נפשי כתבית יהבית'. החסידות פירשה זאת, שהקב"ה כביכול הכניס את כל נפשו בכתיבת התורה. תיאור דומה ניתן לומר על הכתיבה המזוקקת של רבי שניאור זלמן מליאדי, שעל פי המסורת החסידית השקיע שנים רבות על מנת שכל אות ותג בספר שכתב יהיו מדויקים עד לאחת.
כשרבי לוי יצחק מברדיצ'וב קיבל את הספר, הוא קרא בהתפעלות: איך הצליח המחבר להכניס אלוקים כה גדול בספר כה קטן?!… ההגדרה הקולעת הזו מורה שאדמו"ר הזקן הצליח במשימתו. הקשר של האדם עם אלוקיו הצליח להתגבש לכדי שורות ופרקים, מבלי לאבד את הנשמה.
הרב אמחי"ה אבן ישראל
אֲרֻכָּה אֲבָל קְצָרָה
ספר התניא הוא ספר תובעני מאוד. זה לא רק העיסוק בשאלות תיאולוגיות ופסיכולוגיות ראשונות במעלה, אלא בעיקר העיסוק של האדם בלהכיר את עצמו. זו מסגרת שלימה שמקיפה את כל ההתמודדויות שאדם נתקל בהן, של דחפים ותאוות שאינן נשלטות מול תשוקה וכיסופים לעבודת השם אמיתית.
בחמישים ושלושה פרקים אדמו"ר הזקן מפרק לגורמים את כל הסוגיות הקריטיות של מחשבה מול מעשה, רגשות טבעיים מול תבונה, והכלים שהוא נותן פרקטיים מאוד, אך דורשים תרגול אין סופי ועבודה עצמית מעמיקה ביותר.
כשהתלמוד רוצה לתאר את חכמתם של ילדי ירושלים, הוא מספר על הילד שפגש רבי יהושע בן חנניה בפרשת דרכים, ושאל אותו כיצד הוא יגיע לעיר. הילד השיב שיש שתי דרכים: אחת קצרה-ארוכה, והשניה ארוכה-קצרה. רבי יהושע בחר תחילה בדרך הקצרה-ארוכה, וגילה שמהר מאוד הוא מגיע לעיר, אך נחסם צמוד לפתח בגינות ופרדסים. הדרך השניה הייתה אמנם מורכבת וארוכה, אך הובילה אותו עד הכניסה לעיר בצורה חלקה.
בשער התניא מוגדרת המטרה של הספר: אם התורה כותבת שהציות לקב"ה והעבודה אליו הם דבר ש"קרוב מאוד", צריך "לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה". ארוכה וקצרה – כי הספר דורש העמקת המחשבה ותרגול כמעט סיזיפי, כדי לשנות את התפיסה ולהפנים את התכנית האלוקית בבריאת העולם, כשגם לאחר כל ההתבוננות לאו דווקא שפתאום בבת אחת תבער בנו אש של אהבה. אבל רק בדרך הזו, הארוכה-קצרה, ניתן להגיע להישגים אמיתיים ויציבים.
הרב שמואל רסקין
לִרְאוֹת אֶת הַלָּבָן בָּעֵינַיִם שֶׁלְךָ
מה שמעניין בכל הסיפור הזה הוא, שהמחבר לא רואה את הספר כבשורה ספרותית ותורנית חשובה, אלא כמפגש אינטימי בינו לקוראים. מין פגישה כתובה.
לכתיבת הספר קדמו כמה שנים ארוכות בהן היה בעל התניא משיב בפגישות בארבע עיניים לשאלות של החסידים בעבודת השם. הם רצו יהדות עמוקה יותר, הם רצו להבין איך להתמודד נכון עם פיתויי היצר, איך לזהות תחושות מזויפות ואיך להרגיש מנצחים בכל רגע.
בהקדמה תוהה בעל התניא: הרי אין בעולם ספר שיכול להתאים לכל סוגי האנשים והנפשות, ואיך אפשר למסגר את כל החזון וההדרכה החסידיים לתבנית חשיבה קבועה?
התשובה שלו פשוט מפעימה: הספר הוא מפגש שנובע מההיכרות שלי עם הקוראים. בעל התניא בעצם אומר: בוא לפגישה, אני רוצה לראות את הלבן בעינים שלך. בעל התניא האמין בקשר בין-אישי, במפגש בו כל אחד מביא את המטען שלו וביחד נוצר איזה מתח חשמלי. הוא סבור ששייך לקבל מהספר תשובות לתהיות העמוקות של החיים וגם לקשיים של היום-יום, אבל לא בצורת ספר אלא בצורת מפגש.
הוא מצהיר שיש בספר את "התשובות לכל השאלות" בעבודת השם, לא בגלל שמדובר באינדקס אינסופי של שאלות, אלא משום שצורת ההסתכלות והגישה הכוללת לחיים שהוא מציע, מקיפה כל כך ופרטנית כל כך שמי שלוקח אותה איתו מובטח לו שכל, אבל כל, השאלות תיפתרנה.
