שלום חברים. אתם יודעים, מראשית התנ"ך ועד ימינו קיימים שני סוגים מרכזיים של חטאים: חטאים הקשורים בדחיקת השעה וחטאים הקשורים בהחמצת השעה. דחיקת השעה מתרחשת ברגעים שבהם לא הייתה לנו סבלנות, ואילו החמצת השעה הכוונה שאנחנו מחמיצים הזדמנויות מפני שהתמהמהנו.
אם נבחן באיזה משני המצבים הללו נעשו יותר חטאים, התשובה הברורה היא שבמרבית המקרים הבעיה הייתה דווקא דחיקת השעה.
קחו למשל את חטא אדם וחוה: כל מה שהיה עליהם לעשות זה להמתין שלוש שעות. ומה לגבי חטא העגל? חטא המעפילים? או שאול המלך, המתבקש להמתין לשמואל ואין לו סבלנות? אם ננסה להקשיב לסיפור חיינו, אל ההחלטות שקיבלנו לאורך השנים ופגעו בנו, נגלה שוב ושוב עד כמה הנזק הגדול הגיע לא מההחמצה אלא מחוסר הסבלנות של דחיקת השעה. דחיקת השעה היא החוסר העמוק שמלווה אותנו.
למה בעצם כל כך חשוב להמתין? דיברנו על כך מעט בשבוע שעבר. ההמתנה נדרשת כדי שתהיה התבהרות שהדרך אכן פתוחה: להמתין כדי לראות שזה מתאפשר, להמתין כדי לראות שזה ראוי. כשהמחסום של הרכבת יורד, ברור לכל אדם שצריך להמתין, גם אם הוא עומד להפסיד עסקה חשובה. כשהנהר עולה על גדותיו ומסוכן לעבור אותו, גם אם משהו יקר ערך מחכה בצד השני, לא עוברים. זוהי מהותה של שמירה מדחיקת השעה: אנחנו ממתינים לרגע המתאים.
חשק, חושק ונחשק
בנקודה הזו בא רבי נחמן ומוסיף לנו עוד שלב עמוק. הוא אומר: להמתין זה ענווה, לחכות יד ביד עם ריבונו של עולם. בתורה ו' מביא רבי נחמן את דברי הגמרא על אמירתו של ריש לקיש: "הבא ליטמא פותחין לו" – מי שרוצה לעשות דברים שליליים, לא יעצרו אותו. לעומת זאת, "הבא להיטהר מסייעין בידו". הגמרא ממשיכה ומביאה משל מבית המדרש של רבי ישמעאל: משל לאדם שבא לקנות נפט ואפרסמון, שני נוזלים שהיו מוכרים בעת העתיקה באותה חנות. הנפט ריחו רע, ואילו האפרסמון הוא הריח הטוב והנעים ביותר שהיה מוכר בזמן העתיק. כשאדם מגיע לקנות נפט, המוכר אומר לו: תמדוד לעצמך בכלי המונח שם, תבוא לקופה ותשלם. אבל כשהוא מגיע לקנות אפרסמון, המוכר אומר לו: תמתין לי שאעשה את זה יחד איתך.
בנמשל, המוכר הוא ריבונו של עולם, והקונה הוא כל אחד מאיתנו שרוצה להיטיב את מעשיו. להיטיב את המעשים זה הריח הטוב. והקדוש ברוך הוא אומר לנו: אם תמתין, אני אהיה איתך. אתה לא תהיה לבד, אנחנו נהיה ביחד.
היכולת להמתין היא קודם כל ההסכמה להרגיש ולא לדחות את הרגש מאיתנו. מה עושים בשעת ההמתנה? הרי אלו אינם רגעים אבודים. כשאני רוצה לעשות משהו וכרגע עוד לא מתאפשר, מסביר רבי נחמן, זה בדיוק הזמן להתגעגע ולהתפלל. במעשה מאבדת בת מלך, כשהשני למלכות שואל את בת המלך "איך אני יכול להוציא אותך מכאן?", התשובה הראשונה שלה היא: אי אפשר, אינך יכול להוציא אותי. ובכל זאת הסיפור מתפתח באופן אופטימי. המילים הבאות שלה הן: "כי אם שתהיה בוחר לך מקום ותהיה יושב שם שנה שלמה, וכל השנה תתגעגע אחריי להוציא אותי".
אצל רבי נחמן, בין העשייה לבין העדר העשייה יש געגוע וכיסופים. בתורה ל"א הוא מדבר על הדרכים לעבוד עם הרצון, ובתורה ס"ו הוא קורא לזה חשק, חושק ונחשק. כל דבר שהוא יקר לי הוא הנחשק. כשקיים נחשק, אדם מקבל תואר מיוחד – חושק. ומה שמקשר בין החושק לבין הנחשק הוא החשק. במבט ראשון, מילים כמו חשק, חושק ונחשק עשויות להיראות כדברים שאינם קשורים לקדושה, אך רבי נחמן מבהיר שזה בדיוק הסיפור כולו.
כאשר רבי נחמן עוסק ברצון בתורה ל"א, הוא כותב: "ועיקר התהוות הנפש הוא על ידי השתוקקות והכיסופים של איש ישראלי". כשאדם נכסף, משתוקק ומתגעגע להגיע למדרגה למעלה הימנה, נעשית הנפש. בעת ההמתנה הקדוש ברוך הוא מבקש מאיתנו: תספרו לי למה אתם מתגעגעים, מה יקר בעיניכם, מה הטוב שאתם מייחלים שיופיע בחייכם. המילה געגוע מכילה בתוכה את האותיות 'גע' – הגעגוע מייצר נגיעה בדבר עוד בטרם נפתח הרגע.
כשריש לקיש אומר "הבא להיטהר מסייעין בידו", לפי הביאור של רבי נחמן מדובר באדם שיודע להמתין. מישהו שמסכים להרגיש, אדם עניו שלא ממהר לרצות בכוח, אלא מתרגל ענווה עד הרגע שבו הדלתות נפתחות.
המאמר הזה קשור לסיפור חייו: ראש כנופייה שחוזר בתשובה ופוגש את רבי יוחנן בירדן. מעבר כזה גובה מחיר, והפגישה על נהר הירדן הייתה רק השלב השני. השלב הראשון, שלא נאמר במפורש, היה הגעגוע העמוק של ריש לקיש להדרכה ולחיבור. יש תפיסה בלימוד דברי חז"ל הרואה באמירותיהם אמירות אוטוביוגרפיות. כשריש לקיש אומר "הבא ליטהר מסייעין אותו", הוא מספר את סיפור חייו, שבו הפך לגיסו, לתלמידו ולחברו של רבי יוחנן.
מי שבוחר להיות
לפעמים, כשאדם נמצא בתפקיד ציבורי או במחויבות כלשהי, לא קל לעזוב ולעבור הלאה. הרב אדלשטיין סיפר על נזירה קתולית בצרפת שהגיעה לביקור בארץ ישראל. במסגרת הסיור בבית לחם, הגיעה לקבר רחל והייתה לה שם התעוררות עצומה. כשהיא חזרה לצרפת וסיפרה לאמה על החוויה, גילתה לה אמה סוד שהסתירה ממנה: "את נולדת יהודייה. אחרי השואה רציתי לחסוך ממך את התלאות שעברתי, ולכן הסתרתי זאת ממך".
הדבר לא נתן לה מנוח והיא החלה להתעניין ביהדות, עד שהגיעה לרב אדלשטיין. היא אמרה לו שהיא רוצה לחזור ליהדות בגלוי, אך הסבירה כי הקימה מנזר עבור נערות שוליים והמקום מהווה עבורן תחנה אחרונה. הנזירה אמרה לרב: "אם אעזוב אותן עכשיו, הן יישברו לגמרי ולא יהיה להן עוד אמון באף אדם. תתפלל עליי שיהיה מי שייתן מענה לבנות, ואני אוכל לחזור ליהדות". הסיפור הזה מדגים מצב שבו אדם כבר רוצה לתקן ולעשות צעד, אך כרגע אי אפשר, וישנו שלב של המתנה בין ההתעוררות לבין המימוש.
בדרך הזו, המפתח הוא להסכים להרגיש – להסכים לפגוש תחושות שלא קל לפגוש, ואיתן לעשות את העבודה. רק כך אנחנו זוכים לדרגת "אהיה", להגיע למקום שבו אנו רוצים להיות. כפי שמשה רבנו שואל את הקדוש ברוך הוא במפגש בסנה "ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם?", והקדוש ברוך הוא משיב לו: "אהיה אשר אהיה". הקדוש ברוך הוא אומר: אני אהיה עם מי שיבחר להיות, עם מי שילך בדרך הזו של ההמתנה, הענווה והחיבור.
חברים יקרים, לחיים! שנזכה להיות בענווה, בהמתנה ובהרגשה ולכל הברכה הטובה. כתיבה וחתימה טובה. לחיים לחיים!
