לפני כחודש נסענו בכביש הארוך לדימונה למפגש סיום שנת השירות של בִּתנו. נפגשנו עם המדריכות המקסימות איתן עבדה במועדונית, עם רכזת הגרעין והמשפחות המאמצות. היה משמח לראות את כל העשייה, הערכים והטוב שהבנות הוסיפו בעיר המתוקה הזו.
לאורך כל הערב החברות המסיימות את השירות חייכו, החזיקו ידיים, הצטלמו, התחבקו, ושוב הצטלמו. ראו שהן מתקשות להיפרד. אפשר היה לראות איך הן התרגלו לחיות כמו אחיות בדירה, לפטפט, לבשל, לשתף ולארגן פעילויות בשעות הקטנות של הלילה. אחרי חודשים ארוכים יחד, קשה היה להן להתרחק וללכת כל אחת לדרכה.
כמו בשיר 'כשקשה להם לגמור אז הם מושכים את הסוֹפִים…', אנחנו מושכים את חוויית ה'סוף'. עומדים על סף הדלת לסיים את הסיפור, לתת עוד חיבוק, כי קשה לנו לדמיין את השלב הבא, להשאיר מאחור את מה שעברנו…
אנחנו נמצאים בחומש האחרון, קוראים בפרשות השבוע את מילותיו האחרונות של משה אל העם. לפני כמה פרשות, כשהוא ניסה להתחנן שלא להישאר מאחור ולהיכנס לארץ, הקב"ה עצר אותו ואמר לו להפסיק להתפלל על כך. בסוף התורה, בפרשת וזאת הברכה, משה עולה לפסגת הר נבו, מול העיר יריחו (אגב, כיום אפשר לראות את המקום הזה, במרכז המבקרים שליד היישוב בית חוגלה. מרכז מושקע ומרגש), ושם הקב"ה מראה לו את כל הארץ ואומר לו: "הראִיתִיך בעיניך ושמה לא תעבור".
אנחנו מבינים שמשה לא רשאי להיכנס לארץ, אבל קשה העובדה שהקב"ה מראה לו אותה מתוך ידיעה שהוא לא יזכה לה, רגע לפני שהוא עוזב את ישראל.
אבל זהו, אפשר להסתכל על זה באור אחר לגמרי… הקב"ה לא מציג למשה את הארץ, חלילה, כדי לומר לו מה הוא 'מפסיד', ממש לא. הקב"ה מעמיד אותו על סף הארץ כי הוא יודע שמשה שייך גם להמשך הדרך של העם. גם אם בגופו לא יהיה נוכח, הוא לגמרי חלק מהמסע כולו.
ה', הנקרא 'קורא הדורות', תכנן לנו סיפור גדול, שהדורות הקודמים גם הם חלק ממנו: האבות שלנו, הנביאים וגם חכמי תור הזהב, הדבקים בה' בקשיי הגלות, העולים במסירות לארץ ועוד ועוד – כולם הם חלק מהחבל הקושר אותנו יחד כעם ישראל. אנחנו כולנו חלק מסיפור גדול, מפואר של עַם ה'.
כאלף(!) שנים אחרי מותו של משה, הנביא מלאכי מזכיר: "זכרו תורת משה עבדי". משה נזכר לדורות כמי שמסר לנו את התורה מאת ה' וכעבד ה'. גם אנחנו, בלי שאנו שמים לב, אנו מזכירים את משה המנהיג הגדול בתפילות שלנו: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן…", בלימוד תורה ובפיוטים.
האדמו"ר הזקן אומר בתניא ש"כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחינת משה רבנו",
והניצוץ הזה שבתוכנו מעורר אותנו "לידע את ה׳ כל אחת כפי השגת נשמתו…". זה מדהים. משה רבנו חי וקיים! איך? ברושם שבתוכנו. בקול הפנימי הזה שקורא לנו לדעת את ה'. לזכור אותו במחשבות ובמעשים שלנו ולדבוק בו.
אז עכשיו, כשאנחנו זמן קצר אחרי שסיימנו שנה ואולי מתחילים מקום חדש: בית ספר, ישיבה, חברות, יישוב או עבודה, זה הזמן לראות איזה 'רושם' נשאר בי מהמקום הקודם. דימונה, למשל, השאירה בלב שלי חום. אני משערת שלא אבקר בה בקרוב, אבל האהבה לאנשים והעשייה הרבה שראיתי בעיר הולכות איתי והשאירו טעם של תורה שיש בה מתיקות ורוחב לב.
יש כאן אולי מבט נוסף על חודש אלול, שמכוון אותנו לחשבון נפש והתבוננות בחיינו. כדאי להקדיש זמן, בתפר הזה שבין השנה שעברה לחדשה בעזרת ה' (עוד שלושה שבועות ראש השנה!), ולבחון כיצד אירוע או מקום בו הייתי בשנה שחלפה, הביא אותי להבנה חדשה, עורר בי איזה רגש טוב או חיזק בי תכונה מסוימת.
כשאני אתן לזה מקום – אחשוב, אכתוב או אדבר על כך – הטוב שהתגלה ייטמע בי, אארוז אותו איתי בתיק לקראת ההזדמנויות והאתגרים שיבואו, והוא יעזור לי להמשיך במסע מתוך מלאוּת ותקווה טובה.
