כאשר אדם רב עם אשתו – לא עלינו – פעמים רבות כשנרגעים רוצים להגיע למצב של מלחמה קרה במקום מלחמה חמה. מלחמה חמה זו אלימות של ממש, שהשם ירחם. אבל את זה הם רוצים למנוע, אז הם אומרים זה לזו: "חטאתי, עוויתי, פשעתי; יותר זה לא יקרה". ואז יש שקט, אין כאב, אין מכות, כל אחד יושב בשלו. לא כואב, הכל בסדר.

אבל נשאל: זה בית? מגיע זוג לרב, הרב שואל אותם מה מצב השלום־בית שלהם, והם עונים לו: "אנחנו לא שונאים אחד את השני". בית שכל מעלתו היא שלא הורגים בו אחד את השני, זה לא בית, זה חורבן.

באיגרת התשובה בעל התניא מסביר מה בעצם אנחנו מחפשים כשאומרים "לחזור בתשובה", ואיך עושים את זה. הנקודה הראשונה שבעל התניא מבהיר פשוטה: מצוות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד, להחליט בלב שלם שלא חוזרים יותר על העבירה הזאת. וזה, כמובן, לא כמו שאנשים מדמיינים שעיקר התשובה הוא לעשות גלגולי שלג, תעניות וטבילות במקווה ש"י פעמים. כדי שלא תהיה לחוץ, מודיע לך בעל התניא שמי שעשה את עיקר מצוות התשובה, שעניינה פשוט לא לחזור למה שהיה – שיהיה רגוע. בעולם הבא כל המקטרגים והס"מ והמחבלים לא יזכירו לו שום דבר.

אדם לומד הלכות תשובה ואומר: עד היום נפלתי, ומהיום אני מקיים. אכלתי ענבים – אברך מעין שלוש, אכלתי לחם – אברך ברכת המזון עם ברכון, מעולה. הוא נקי לגמרי. מי שעשה תשובה – כבר לא צריך תנור, לא אש, לא גחלים ולא מנגל, לא עושים אותו ולא הופכים אותו. אין עונשים בכלל, זהו, זה הכל, אין ממה לפחד.

אם כן, בשביל מה בעל התניא כותב שנים עשר פרקים שלמים של אגרת התשובה? הרי כל מה שנאמר עד עכשיו זה כבר מעולה!

מסביר בעל התניא נקודה אחרת לגמרי, ונקרא את הלשון: "שיהיה לרצון לפני ה' ומרוצה וחביב לפניו יתברך כקודם החטא להיות נחת רוח לקונו מעבודתו". כאן כבר מדובר במשהו אחר – לעשות נחת רוח לקונו.

יש תשובה שכל עניינה להינצל מעונש, וזה טוב, לא יהיה עונש ולא יהיה כאב – הכל בסדר, אין תנורים, מפעילים שם מאווררים ומזגנים, הכל מעולה. אבל האם בזה הסתפקנו? אומר בעל התניא: האיגרת שלי מתחילה מזה שאדם רוצה להרגיש שהוא רצוי לפני ה', שטוב לו איתו – הוא נהנה להתפלל, נהנה מהתורה של הקדוש ברוך הוא, ומרגיש שהקדוש ברוך הוא רוצה את הקרבה שלו. ולזה כבר לא מספיקה תשובה רגילה.

תשובה רגילה עובדת ככה: יש בעיה חמורה, ומהבעיה הזאת חוטפים כך וכך. זה מזכיר לי מסדר בקורס חובשים בצבא – ככה זה היה כשהייתי בצה"ל. היו כונסים שמונים חיילים באולם, והמפקד מתחיל להקריא: משה, קום על הרגליים שלך – ביום שני באת לאוכל בלי כובע, חטפת שעתיים ביציאה. דני, קום על הרגליים שלך – שברת שמירה בתאריך זה וזה, אתה נשאר פה שבת. וכן על זה הדרך. אתם מבינים איזה מין פיוס זה? אפשר להפסיק למרוד ולהתפייס כלפי חוץ – כבר אינני מתעמת עם המפקד, אבל בלב אני שונא אותו. זה פיוס, אבל בלי לב, בלי שום קרבה.

אבל יש פיוס אחר לגמרי: "אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן" – לחזור אל האהבה הראשונה. היה אצלי פעם זוג שעמד להתגרש, עולים מרוסיה, בעלי תשובה. שאלתי אותם מה קרה, והם אמרו לי: אנחנו שונאים אחד את השני, הכל רע. אמרתי להם: אבל היה איזה זמן שכנראה היה בו טוב, נכון? הייתה איזו אהבה ראשונה, הייתה סיבה שהתחתנתם אז, היה שם משהו פעם – בואו ננסה לחזור לנקודה הזאת.

להצליח לחזור לנקודה הזאת זה לא דבר פשוט כלל. כל אחד יודע את זה – כשהוא רב עם מישהו, לא פשוט להחזיר את זה. אבל זו בדיוק העבודה שאליה חותר בעל התניא: לא רק להפסיק את המלחמה ולהינצל מעונש, אלא להחזיר את הגלגל אחורה, אל האהבה הראשונה.

רק תנגב את הרוק

הניסיון הזה 'לפתור את הבעיה' בלי לפתור את הלב, הוא בדיוק הנקודה שבה נפלו המעפילים. על הרקע הזה, אור החיים הקדוש שואל שאלה חזקה: מה בעצם היה רע במעפילים? המעפילים הם אלו שכאשר משה רבנו אמר להם שהם פושעים, שהם לא רוצים להיכנס לארץ, הם ענו – הננו, ואנחנו נעלה בהר מחר בבוקר. אומר להם משה רבנו – "אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם". אומר אור החיים הקדוש: מה נורא כאן? לכאורה המעפילים הם אנשים צדיקים, הם רוצים לעלות לארץ. היה אפילו שיר כזה של החלוצים, אני לא יודע אם אתם מכירים אותו, אבל הוא מבוסס דווקא עליהם – "העפילו, העפילו, אל ראש ההר העפילו".

אם כן, מה רע במעפילים? אור החיים הקדוש עונה דבר פשוט מאוד. תראו מה קרה בלילה שלפני, בתשעה באב, כשהם ישבו באוהלים ואמרו: "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". כלומר, לפי דבריהם ה' הגה תכנית כזאת שרק יהודים יכולים לחשוב עליה, רק האלוקים של היהודים יכול להעלות בדעתו רעיון כזה הזוי – הוא הוציא אותנו ממצרים וקרע לנו את הים, רק מפני שיש לו מזימה להביא אותנו למדבר ולחסל אותנו שם. איזה יופי.

בלילה הם יורקים על הקדוש ברוך הוא, יריקות של ממש, ולמחרת בבוקר הם קמים ואומרים לו: תנגב את היריקות, הכל טוב, אנחנו עולים לארץ ישראל. זה כמו אדם שאומר בלילה לאשתו שהיא רוצחת ונוכלת, שהיא רוצה לגמור אותו ושהיא מנסה להרעיל אותו – ובבוקר הוא קם ואומר לה: מתוקה, בואי ניסע לצפון, שכרתי צימר. פיוס לא עובד ככה, בשום אופן.

זה בדיוק מה שאומר בעל התניא: תשובה זה לא רק להימלט מייסורים או לא לחטוף עונשים. אי אפשר לחיות עם הקדוש ברוך הוא מתוך תחושה של "תשמע, אין לך זכות להחטיף לי". זה לא נעים לחיות ככה בעולם, כשכל העניין הוא רק "להסתדר" איתו: כשקורה פתאום איזה אסון, אתה מגיע, כותב צ'ק על מאה שקל, מכניס לקופה וחושב – 'הסתדרתי איתו, כמעט גמר אותי אבל ברגע האחרון הסתדרתי'. לא, תשובה זה ממש לא רק 'להסתדר'.

האדם שניצל מהכיסא החשמלי

אנשים טועים בזה. הייתה לאחרונה איזו בחורה שבמקום להעביר למצב רברס באוטו היא העבירה למצב דרייב ולחצה על הגז בכל הכוח. היא נכנסה בקיר שלנו, כל כריות האוויר התפוצצו והשמשה הקדמית של האוטו נשברה. צריך לזכור – תשובה זה לא רק לזכור ללחוץ רברס במקום דרייב, זו לא תשובה. תשובה זה לא רק להינצל מזה שכריות האוויר יתפוצצו לי בפרצוף. תשובה זה שאתה רוצה להיות עם ה', אתה רוצה להיות נייר חלק עם הקדוש ברוך הוא. אתה רוצה להיכנס לחג בשמחה, להיכנס לסוכה – ולא להיכנס כמו איזה נעבעך, כמו אחד שכבר נגמר עוד לפני שהתחיל.

אומר בעל התניא: תשובה פירושה להיות "מרוצה וחביב לפניו יתברך כקודם החטא, להיות נחת רוח לקונו מעבודתו" — להיות במצב שיש אהבה בינינו. תראו איך מתחיל כל ספר ויקרא — באיזה קורבן? לא בחטאת; מתחילים דווקא בקורבן עולה: "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ". ועל מה מביאים עולה? על ביטול מצוות עשה — אפילו מצווה קלה שאין בה כרת ואין בה מיתת בית דין. אדם לא ישב בסוכה בלילה הראשון, ביטל מצוות עשה — ומביא קורבן עולה, וכמו שדרשו חז"ל בתורת כהנים, עליו נאמר "וְנִרְצָה לוֹ".

וכאן הנקודה. העולה מכפרת על מצוות עשה, והיא דורון – מתנה שמביאים אותה רק לאחר שכבר אדם עשה תשובה ונמחל לו על העונש. תבינו את החידוש: אחי, אתה מביא קורבן עולה למרות שכבר אף אחד לא יגע בך בעולם הבא, כשאתה כבר רגוע ולא צריך לחתום על שום דבר. למה? כי להינצל מהעונש זה לא העיקר. על זה בדיוק בא המשל: אדם שסרח במלך, ופייסוהו הפרקליטים והמלך מחל לו — ועדיין הוא רוצה להביא דורון, כי אין לו נחת מזה שרק "יצא נקי". זה כמו אחד שדנו אותו באמריקה לכיסא החשמלי, והוא הזמין את עורך הדין הכי מדופלם, שילם לו מאה אלף דולר, והוא הציל אותו מהכיסא. עכשיו הוא מסתובב עם התואר "האדם שניצל מהכיסא החשמלי". זה הרי לא נעים — וזה בטח לא עיקר העניין של אדם בחיים, רק העובדה שהוא ניצל מכיסא חשמלי.

בעל התניא ממשיך את דבריו: ועכשיו, שאין לנו קורבן להפיק בו רצון מה' – התענית באה במקום הקורבן, כמו שכתוב בגמרא על מיעוט החֵלב והדם שנתמעט בצום – "כאילו הקרבתי לפניך". וכמו שמצינו בכמה תנאים ואמוראים שעל דבר קל היו מתענים תעניות הרבה מאוד. רבי אלעזר בן עזריה, למשל, התיר שתהא פרה יוצאה ברצועה שבין קרניה בשבת וחכמים אסרו – והושחרו שיניו מפני הצומות "על שלא קיים דברי חבריו".

מה עניין הצומות האלה? פשוט מאוד. אדם שעושה עבירה, מתאר בעל התניא, כאילו אומר לעצמו בקטנה: עזוב את הקדוש ברוך הוא, לא נורא, תחליק את זה. במקום דרייב עשיתי רברס, קצת פוצצתי כריות אוויר – הכל טוב, הכל מתכפר, הקדוש ברוך הוא לא כל כך שם לב אליי. אז מה עושה הצום? הרי אנחנו אוכלים כי אנחנו רוצים הנאה, אנחנו מתרכזים בעצמנו. וכשאני ממעט בחלבי ובדמי, אני כאילו אומר לקדוש ברוך הוא: אני לא חושב על עצמי, אני מדלג על ארוחות, עוזב את עצמי – אני חושב עליך.

זה כמו בשעת מלחמה. אנשים נלחמים לפעמים שבעים ושתיים שעות בלי אוכל, פשוט לא זוכרים לאכול. במלחמת לבנון השנייה סיפרו לי אנשים שאכלו מה שמצאו – גרגירים של חיטה, חומוס יבש, זיתים, דברים הזויים – והסתדרו ימים שלמים. זה נקרא מיעוט חלבי ודמי: אני עוזב לרגע את העיסוק בעצמי וחושב על ה'. וזה גורם אצל הקדוש ברוך הוא, כביכול – 'וואו, הוא חושב עליי'.

טרמפים ביום שלג

פעם הייתה מחלוקת גדולה באחת הישיבות בין ראש הישיבה לראש הכולל. סיפור קשה, מחלוקת נוראית. במחלוקות לפעמים אין רחמים. היו כאלה שהלכו עם ראש הכולל, היו כאלה שהלכו עם ראש הישיבה, והיו גם שלא הלכו עם אף אחד – כלומר הלכו עם שניהם, וזה לא פשוט בכלל. כי "ללכת" עם אחד פירושו: אני עם רב אחד, ועם הרב השני אני כבר לא מדבר – לא רואה אותו, לא שלום, לא שבת שלום, כלום.

בכל אופן, אני מכיר אישית שני רבנים שהיו קשורים למחלוקת בין ראש הישיבה לראש הכולל, ובעקבות זאת במשך עשר שנים הם לא דיברו עם ראש הכולל שלמדו אצלו ארבע או חמש שנים. ואז יום אחד ירד שלג כבד באזור השומרון, שלג קשה שחסם את כל הכבישים. ואותו רב, ראש הכולל, ישב אז שבעה באזור הצפון, וגם שם היה שלג. אמרו השניים זה לזה: זה היום. היום, כשאי אפשר בכלל לצאת מהיישוב, זה היום שאנחנו עושים בו את התיקון. הם השיגו טרקטור עם שרשראות ברזל על הגלגלים ויצאו מהיישוב, נסעו עד צומת תפוח ומשם תפסו טרמפים והגיעו לנחם את הרב באזור הצפון. איך שהם נכנסים פנימה – הוא בוכה והם בוכים, ובאותו רגע נגמרה כל המחלוקת. עד היום הם החברים הכי טובים שיכולים להיות – מגיעים לשמחות, שותפים, באהבה שאין כדוגמתה.

איך זה קרה? פשוט מאוד, בדיוק מה שבעל התניא אומר: יש תשובה ויש תשובה. יש תשובה שכל עניינה – אנחנו מפויסים, אין בעיה, אני לא מדבר איתך ואתה לא מדבר איתי, אבל אהבה כבר לא תהיה. אבל הם הראו לאותו רב שהם אוהבים אותו באמת – אהבה שהיא למעלה מטעם ודעת, מעבר לכל הגדרים הרגילים: אנחנו נבוא אליך דווקא ביום של גשם ושלג, ונראה לך שאנחנו אוהבים אותך עד הסוף, באופן מופלא. זה לא לקח יותר מדקה. הוא הבין את זה בשנייה אחת ברגע שהם נכנסו לנחם אותו, ולכן הוא בכה והם בכו, וכל העניין נגמר. זה נקרא "אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן" – הם הצליחו לעורר מחדש את האהבה הראשונה שהייתה עוד לפני שפרצה המחלוקת. וזה נקרא מיעוט חלבי ודמי. אנחנו לא הולכים לצום עכשיו אלף תעניות, אבל היסוד הוא לומר לקדוש ברוך הוא: תשמע, אתה תופס אצלי מקום משמעותי, אכפת לי ממך, אני מתעניין בך ובמה שחשוב לך.

באופן דומה למדנו גם מהמהר"ל מהו כרת. כרת זה להתנתק ממקור החיים, מהקדוש ברוך הוא. ואיך מתקנים כרת? אומרים לקדוש ברוך הוא שאנחנו רוצים להידבק בו מחדש. יש מצווה להידמות לה'. ואיך אדם נעשה דומה לה'? אם יהודי ישאל אתכם ברחוב איך אני יכול להיות דומה לה', מה תענו לו? התשובה היא – "מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום". להידבק במידותיו. זו מצווה שמינית בספר המצוות לרמב"ם. פלאי פלאות – אדם יכול להיות דומה לה'.

תן לי לגמור את העיתון

יש אנשים, במחילה, ולפי מה שבעל התניא אומר זה לפעמים ממש הזוי – שלפני יום כיפור מתחילים לרדוף אחרי כל הסגולות שבעולם. גם הגננת אמרה את זה: צריך להינצל בדין מכל המקטרגים. וזה נכון, צריך גם להינצל מן הדין. אבל זה מזכיר לי חבר שהיה לי שחלה במחלה, לא עלינו. ביקרתי אותו, והוא אמר לי: שניאור, אני מתחנן, אנשים כבר הורגים אותי. מביאים לי כל כך הרבה סגולות איך להינצל מהמחלה, עד שאני כבר מת מרוב הסגולות ולא יכול לעמוד בזה – תגיד קטורת מתוך הכתב, תן צדקה לפני התפילה ב"ויברך דוד", תגיד פרשת המן, תתלה את המן… וואו, אני מת.

אומר בעל התניא: אני כותב לך שנים עשר פרקים לא כדי להסביר לך איך לא לחטוף בראש. את זה אפשר לעשות בפשטות – פשוט אל תעשה שוב את העבירה שעשית, תיגמל מהסמים. אבל זה לא מה שמעניין אותנו בתשובה. מה שמעניין אותנו בתשובה זה לחיות בתחושת חיים בריאה עם הקדוש ברוך הוא. זו עבודה אחרת לגמרי, ובשבילה צריך ללמוד את איגרת התשובה. בזמן שבית המקדש היה קיים היה קורבן, אפשר היה להקריב ולהתקרב לה'. היום אנחנו צריכים למעט בחלבנו ובדמנו, לצייר לעצמנו ציור שהקדוש ברוך הוא חשוב לנו.

גם התפילה נראית לפעמים ככה. הנכד שלי ישב אצלי בבית בשבת בבוקר, כשלימדתי קצת חסידות לפני התפילה. אמרתי לו שאני הולך לבית כנסת, והוא שאל אותי אם פה, בבית, זה בית כנסת. אמרתי לו: "לא, סבא הולך לבית הכנסת, יש לו פגישה עם הקדוש ברוך הוא". תארו לכם שאתם מחכים אצל רופא שיניים, הרופא אומר לכם שהגיע תורכם, ואתם עונים לו: "רגע, שנייה, יש לי פה עיתון "משפחה לילדים" מעניין, יש פה סיפור על אחד ששומר על פילים בגן חיות, אני רוצה קודם לסיים לקרוא". ככה זה נראה לפעמים מול הקדוש ברוך הוא.

יכול להיות שאני מוכן לחיות עם ה' שבעים שנה של "שוטרים וגנבים". פעם אחת אדם מכניס קצת צדקה, ואחר כך הוא אומר: הבאתי צדקה, אז עכשיו אני עושה על חשבונה איזה ארבע או חמש עבירות. תקבל ממני מצווה אחת, אולי גם קצת אשקיע בה – ובתמורה אעשה כמה עבירות. אני מספר לכם על עצמי: זה מסתדר במוח כמו שחמט, כל מיני וריאציות. מצווה טובה אחת שווה חמש עבירות קלות; אחר כך נעשה עבירה גדולה אחת, ואז נחזיר משהו. זה כמו פוקר, וזה מסוכן. לפעמים הוא מחזיק את הג'וקרים, ולפעמים אני מחזיק אותם. יש מצב כזה, אבל צריך להגיד לעצמנו: תתבגר, אחי, תתבגר.