סיפור החיים שלך, אריה, לא שגרתי. איך הכל התחיל?
תחילה אספר מעט על הרקע שלי. גדלתי בירושלים. אבי, ד"ר מרדכי ליפו שיהיה בריא, היה רופאו האישי של הרב צבי יהודה קוק. נולדתי ביום הכיפורים תשל"ד, בדיוק עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. אבי לקח אותי ואת אמי לבית החולים, ומיד נשאר שם כדי לקבל את הפצועים הרבים שהחלו להגיע מהחזית. כילד אני זוכר היטב את הרב צבי יהודה. גדלנו לאורו. אני אפילו זוכר תפילת ראש השנה במחיצתו. ספגנו רוח של ציפייה, תחושה שאנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך שבו "עין בעין יראו בשוב ה' ציון".
למדתי בישיבת שבי חברון, משם עברתי לישיבה בדימונה בראשות הרב קוסטינר, ולבסוף הגעתי לישיבת רמת גן. מי שהזמין אותי לשם היה חברי יאיר ברק הי"ד שנהרג בלבנון. הוא למד איתי בשבי חברון, וכשהקימו את ישיבת רמת גן הוא אמר לי שהקימו מקום המשלב את תורת החסידות עם ארץ ישראל והפציר בי להגיע, וכך באמת עשיתי.
איך הייתה האווירה בראשית ימיה של הישיבה?
האווירה הייתה משהו מיוחד במינו, מלאת שמחה עצומה. אחד הדברים הזכורים לי ביותר הוא קבלת הפנים שהעניק הרב בנימין רוזנצווייג ז"ל. הוא היה מקבל כל תלמיד שהגיע בשירה ובריקוד. כל אחד שזכה לקבלת פנים כזו שאב מכך כוח עצום. היה שם אור גדול, אך יותר מכל התלהבתי מהשמחה של קבלת שבת בניגוני רבי שלמה קרליבך.
באותה תקופה התעורר בי קול פנימי, הרבה בזכות הרב משה שילת. הוא אמנם היה צעיר מאיתנו בשנה ולמד בישיבה לצעירים, אבל הוא החל להתקרב לחסידות וארגן התוועדות בישיבה. באותה התוועדות הוא סיפר את המשל המפורסם של המגיד ממזריטש על בן המלך שחלה ואיבד את הכרתו. כדי לרפא אותו, המלך הורה לטחון את כתר המלוכה היקר ולהכניס פירור ממנו לפיו של הבן, בתקווה שזה יחייה אותו. אחד החבר'ה שנכחו בהתוועדות ציטט את המשפט: "יפוצו מעיינותיך חוצה – שאין חוצה ממנו". המשפט הזה חדר לליבי. הרגשתי רצון עז לקחת את ההתלהבות העצומה של קבלת השבת בישיבה ולהפיץ אותה החוצה, למקומות הכי רחוקים. כך התחלתי לארגן קבלות שבת בגינת שינקין בתל אביב.
האירוע הראשון התקיים בל"ג בעומר. הבנתי שרחוב שינקין מייצג בעצם אהבה נפולה. מכיוון שהכול בעולם סובב סביב אהבות, המטרה שלנו הייתה להביא אל הרחוב את האהבה האמיתית של כנסת ישראל אל דודה, את ה"לכה דודי לקראת כלה" של קבלת שבת.
אם לחזור רגע לשבי חברון, הרב לביא נהג ללמד אותנו את מסילת ישרים החל מפרק י"ט, העוסק במידת החסידות. הוא הסביר ששם מתרחשת תפנית בעלילה של הספר. בתחילה נאמר שהתכלית היא להתענג על השם בעולם הבא, אבל בפרק י"ט מוסבר שאמנם זו אינה כוונה רעה, אך היא מותירה את האדם כאגואיסט ברוחניות, שכן הוא עובד למען עצמו. התכלית האמיתית של החסיד, כפי שמוסבר שם על פי התנא דבי אליהו, היא שהאדם יתאווה וישתוקק לכבודו של הקדוש ברוך הוא, לכבודם של ישראל, לקיבוץ גלויות, לגאולת השכינה ולבניין בית המקדש. ובמפורט יותר, הכוונה העיקרית הזו נחלקת לשניים: הראשונה היא להשתוקק לגאולה, והשנייה היא לפעול למען הדור, ללמד עליו זכות ולהתפלל בעדו, כדי לקרב את בניו של המלך ולהחזיר אותם הביתה. הדיבורים הללו נכנסו עמוק לליבי. בלילות הייתי יושב סמוך למערת המכפלה או בישיבה וממרר בבכי על חורבן הבית.
כאמור, ברמת גן אמנם היה אור גדול, אך הרגשתי שאנחנו נמצאים רק בענפים או בעלים של האילן. הבנתי שכדי להתחבר באמת למקום העמוק של הייחוד בין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא, אני חייב להתחבר לכנסת ישראל כולה
בהמשך למדתי תקופה מסוימת בישיבת עתניאל, ושם, יחד עם חברים טובים כמו מיכי מרק הי"ד, נועם יעקבסון ושניאור גודינגר, התחלנו לנסוע לתל אביב כדי להפיץ יהדות. פעלנו תחילה בחנוכה, כשהדלקנו נרות במועדונים ודיסקוטקים. לאחר מכן עברנו לארגן קבלות שבת פסטורליות בטבע העירוני, בגן מאיר ובשינקין, יחד עם ארז לבנון הי"ד וסיני תור שיאריך ימים. היינו אוספים יהודים, עורכים סעודות שבת גדולות ומרגשות, ומאוחר יותר מסתובבים בדיסקוטקים ברחוב אלנבי כדי לחלק ספרי קודש וחוברות.
קבלת שבת מן המוכן
איך התמודדת עם האתגר הרוחני של המקומות האלה?
ההליכה ברחובות הללו הציבה אתגר לא פשוט של שמירת עיניים. קיבלתי אז עצה מצדיק אחד, שהסתמך על המשנה ברורה, ולפיה כדאי לצייר תמיד את שם הוי"ה מול העיניים בבחינת "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". כך ניתן לקדש את הדמיון. פעילות זו משכה אליה בחורים מישיבות שונות. לאורך התקופה הצטרפו אלינו גם דמויות כמו הרב מנחם פרומן ז"ל וגיל קופטש. אנשים רבים התחזקו בעקבות המפגשים הללו ובתים שלמים נבנו בישראל.
לאחר מכן הגיע שלב הגיוס לצה"ל, והפעילות הזו פסקה. הצבא זימן לי חוויות מיוחדות. אם עד אז הייתי צריך לטרוח, לגייס כספים, להזמין קייטרינג ולארגן חברים לקבלות השבת בשינקין — בצה"ל פתאום קיבלתי הכול בחינם, מן המוכן. מצאתי את עצמי מקבל את השבת יחד עם המוני חיילים מעם ישראל. זה שימח אותי מאוד.
בהקשר זה, חשוב לי להזכיר את הרעיון המדבר על שתי דרגות הנהגה בעבודת השם. הדרגה הראשונה נקראת "זעיר אנפין", והיא מבוססת על שכר ועונש, מידה כנגד מידה. ההנהגה השנייה והעליונה יותר נקראת "אריך אנפין" — ארך אפיים ורחמים מוחלטים. והספרים הפנימיים מסבירים שהנהגת אריך אנפין מתעוררת אך ורק כאשר יש מסירות נפש מצד התחתונים.
לכן בתפילה שלאחר אמירת פרשת עקידת יצחק אנו אומרים: "כשם שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך… ובטובך הגדול ישוב חרון אפך". "טובך הגדול" הוא החסד של אריך אנפין, הנמשך מהכתר העליון ומהאהבה האינסופית של השם לישראל.
זה גם סוד עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, שנועדה לעורר את הרחמים הללו. לקראת יום הכיפורים, כדאי לחשוב על סוד הזיית הדם בין הכרובים: "אחת ואחת, אחת ושתיים". הכהן למעשה לוקח עמו את כל מסירות הנפש של חיילי ישראל שנהרגו במלחמת יום הכיפורים, במלחמה הנוכחית, את הגבורה של בניהו מלט והרב רזיאל שבח הי"ד ושל שאר גיבורי האומה בכל הדורות. הוא מזה את הדם בין הכרובים ומבקש מהשם שיביט במסירות הנפש של עם ישראל על קידוש שמו, וינהג עימנו במידת הרחמים מתוך אהבה אינסופית, למרות הנהגת המשפט.
התשובה משמיים היא "ונענע לי בראשו", כלומר הקדוש ברוך הוא מסכים לעורר את הרחמים הרבים, ואז לשון הזהורית מלבינה. רבי נתן מברסלב מסביר שהקדוש ברוך הוא מלקט כל רצון טוב של יהודי, אפילו נטייה קלה מן הרע אל הטוב כחוט השערה, ושוזר מזה ציצית של צמר שמלבינה חטאים ומעוררת את הנהגת עתיק יומין.
במשך הזמן הלכתי והבנתי יותר ויותר שאנחנו לגמרי במצב הזה – לא רק בזכות הציבור האמוני אלא הרבה מאוד גם בזכות הציבור החופשי לכאורה. כשמתבוננים במסירות הנפש של דור תש"ח מבינים זאת. בסיורים באזור מעלה החמישה וקריית יערים לומדים שלפני היציאה לפעולות פריצת הדרך לירושלים, הלוחמים היו הולכים יחד לחצוב קברים בסלע הקשה, מתוך הבנה שחלקם לא ישובו. זו מסירות נפש עילאית.
אנחנו עכשיו אחרי כמעט שלוש שנים של מסירות נפש רצופה במלחמה הנוכחית — איך אתה רואה את העוצמות שמתגלות בדור הזה?
זו עת רצון אדירה, ואין ספק שהפעולות הללו מעוררות בשמים את ההנהגה של אריך אנפין. כשה' רואה מסירות נפש כזו מלמטה, הוא מוסר את הנפש כביכול עלינו מלמעלה — מניח בצד את חשבונות השכר והעונש ומביא גאולה למען רחמיו ושמו באהבה. אנחנו חיים בדור זכאי שראוי להיגאל ולזכות לבניין המקדש.
אישי ישראל
ואיך כל זה מתחבר לשריפה בחוות גלעד?
באותה שבת עמדתי מול האש שהלכה והתקרבה. האויבים הציתו שריפה באזור מצפה ישי. למרות שהצליחו להציל את הבתים שם, האש המשיכה אל הוואדי. רוח מזרחית חמה ובעוצמה אדירה דחפה גל אש עצום שפשוט שטף את החווה שלנו בבת אחת. זה היה מפחיד מאוד. כמה שניות קודם לכן רצתי למקווה, לקחתי צינור וחיברתי אותו לברז בגינה כדי להרטיב את העשבייה מבעוד מועד. עמדתי שם, מול סכנת המוות, והתפללתי "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי". באותו רגע חוויתי תחושה עמוקה של התגלות שכינה, ממש בבחינת "וירא אליו ה' בלבת אש מתוך הסנה". הייתי בשמחה. הרגשתי שהקדוש ברוך הוא נותן לי נשיקה ואומר לי: "כעת אני מכניס אתכם לבתי גוואי, לחדרים הפנימיים שלי, כדי שתרגישו מה אני חווה".
בני משך אותי משם ממש ברגע האחרון ואמר שחייבים לצאת. סגרתי את דלת המרפסת ומיד הכול התלקח סביבנו. לא הספקתי להוציא כמעט כלום מן הבית. הצלתי רק אלבום תמונות מברית המילה של בני, תמונות של סבא מנתניה וכמה צדיקים, ואת חוברות "אור לעולם" שכתב הרב שוורץ במספר שפות אסיאתיות ואירופאיות. לפני פטירתו הבטחתי לו שאפיץ אותן. ידעתי בדיוק היכן הן מונחות בספרייה, וכך הספקתי לחלץ אותן. הילדים הביאו לנו בשבת לרגל חתונת הכסף שלנו מתנה – מקרמה של בית המקדש. בתי הכריזה שהיא אינה מוכנה שבית המקדש יישרף שוב, ומיהרה להציל את היצירה.
התנהלה שם מלחמה של ממש. 16 בתים נשרפו, יחד עם עסקים כמו המוסך של אלחנן גיסי. אנשים הגיעו אלינו מעשרות חוות ומיישובים בכל רחבי השומרון והבקעה כדי לעזור. היה שם בחור שעמד בין הבתים הבוערים לבית הכנסת והכריז שהוא מוסר את הנפש כדי להגן על הקודש. גם לוחמי האש פעלו בגבורה, ואחד מהם כמעט שילם בחייו כשנלכד ברכב הכיבוי הבוער. רק בזכות בן משפחת שמעון ששבר את השמשה וחילץ אותו על כתפיו, הוא ניצל.
כידוע, בזמן חורבן הבית הראשון הכרובים היו מחובקים, וזה מלמד שהחורבן הוא על מנת לבנות. במהלך האירוע הדהד בי השיר של סיני תור, שמבוסס על תורה פ"ט בליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן. התורה הזו עוסקת בפסוק "ותחסרהו מעט מאלוקים". רבי נחמן מסביר שכאשר אדם מבין שהצער שיש לו למטה משקף חיסרון שיש כביכול אצל השכינה למעלה, הצער שלו אמור להיות כפול ומכופל.
הבית שלנו נשרף, וזה אומר שהבית של הקדוש ברוך הוא שרוף. אין לו בגדים, אין לו תפילין, אין לו קורת גג. זה לא מצב שאפשר להמשיך איתו בשגרה ולהגיד שנטפל בו כשנהיה מוכנים. אנחנו הילדים של המלך וצריכים לעשות גיוס חירום כדי לבנות לו בית. רבי נחמן ממתק את הצער הזה ושואל איך בכל זאת אפשר לעבוד את השם בשמחה. התשובה שלו היא שהאדם צריך לחשוב: "מה אני ומה חיי, שהמלך הגדול בעצמו מגלה לי את החיסרון שלו ומשתף אותי בצערו". מתוך ההבנה הזו צומחת שמחה גדולה.
הקדוש ברוך הוא בעצם נגע בנו ואמר: חבר'ה, אני צריך אתכם איתי כדי לבנות את הבית שלי. זה דורש להפיל אסימון במוח, להבין שזה עניין רציני ולא חלום לעתיד לבוא. ביום השריפה נשארתי בלי כלום. ביום השריפה נשארתי בלי כלום. כל הבגדים שעלי היו מפויחים ומוכתמים בחומר ורוד שהוטל ממטוסי הכיבוי. מזלי היה שלפני כניסת שבת השארתי את בגדי יום שישי במקווה כדי לא לטלטל אותם. לפני תפילת ערבית רצתי למקווה, טבלתי כדי לשטוף את הפיח ולבשתי אותם. כך היה לי מה ללבוש. מצד אחד אתה נקי מהמשקל של העולם הזה — אין לך רכוש ואין לך טלפון, אתה קל. מצד שני, במציאות אי אפשר לשרוד כך לאורך זמן.
ואז ראינו את ההתגייסות הפלאית של עם ישראל. הקימו עבורנו האנגר ענק בחוות יתדות הסמוכה, ואנשים מכל הארץ הזרימו לשם ציוד מכל הסוגים: מקררים, תנורים, מכונות כביסה, ספרי קודש ובגדים לכל הגילאים. הגיעו לכאן יהודים מכל המגזרים, כולל קיבוצניקים מקיבוץ הזורע וממקומות אחרים. בשלב מסוים נאלצו לפרסם הודעה שמבקשת לעצור את התרומות כי יש מספיק מהכול. צילמתי את הערימות הללו, זה היה פשוט לא ייאמן. רבי נתן אומר שהמשכן נבנה מהנקודות הטובות ומנדבת הלב של עם ישראל. מה שראינו מול עינינו היה מעין דוגמת המשכן. חווינו את ההתקבצות של כל נדבות הלב של האומה, ושם בדיוק מצאנו את השכינה.
צירים של גאולה
איך אתה מיישם את ההתעוררות שחווית?
כאן אני חוזר לדבריו של הרב קאלישר. הוא קובע שהשלב הראשון בגאולה הוא בניית מזבח. כבר בתחילת תקופת הקורונה אמרתי לעצמי פעם אחר פעם שהמגפה הזו היא סימן מובהק לכך שעלינו לבנות מזבח. מי שזוכר, הפרק האחרון בספר שמואל מדבר על המגפה שהכתה בימיו של דוד המלך. דוד נפל על ברכיו וזעק: "הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי, ואלה הצאן מה עשו? תהי נא ידך בי ובבית אבי". הקדוש ברוך הוא הראה לדוד את מלאך ה' צבאות עומד בין הארץ ובין השמיים, כשחרבו שלופה ונטויה על ירושלים, ונאמר לו לקום ולבנות מזבח בגורן ארנן היבוסי. כך נעצרה המגפה מעל העם.
לכן, מיד כשהתחילה מגפת הקורונה, פניתי לבורא עולם ושאלתי אותו: "מה אתה דורש מאיתנו? מה אתה רוצה שנעשה?". בעקבות כך החלטתי להצטרף ליוזמה של הקמת ישיבת הר הבית והתחלתי לנסוע לשם מדי יום במטרה רוחנית לעצור את המגפה. כמו כן, נסענו לים המלח, אספנו משם אבנים שלמות מתוך הים והעמסנו אותן באמצעות בובקט. עברנו שם לא מעט הרפתקאות, אבל המסר המרכזי שהבנתי הוא שאנחנו נמצאים בתהליך של לידה. ישנם צירים, גלים של כאב, ועלינו לקרוא נכון את המפה ולהבין מה הקדוש ברוך הוא מסמן לנו.
ציר אחד, כאמור, היה הקורונה. והמלחמה הנוכחית, על כל מסירות הנפש העצומה של כלל החיילים, מהווה ציר נוסף ורציני ביותר. גם השריפה שחווינו היא סוג של ציר שבו השם קורא לנו לקחת את הדברים ברצינות.
יש לנו חבר יקר מאוד בשם רבי אורי אנגלרד, תלמיד חכם ליטאי וצדיק גדול, שהקדיש זמן רב ללימוד עיוני של הסוגיות הקשורות לבית המקדש, ובימים אלה ממש הוא עוסק בפועל בבניית מזבח. אישית, השתדלתי להפריש "מעשר מן המעשרות" שקיבלתי מעם ישראל אחרי השריפה. התקשרתי לאורי ושאלתי אותו למה הוא זקוק עבור המזבח, והעברנו לו 11,000 שקלים מתוך מטרה שהכסף הזה יהווה תמצית מכל מה שעם ישראל תרם לחווה ולבית הפרטי שלנו. רצינו שהתרומה הזו תוקדש באמת לבניית הבית של השם. אורי עוסק כעת בבניית המזבח בצורה ייחודית, כך שיהיה זה מזבח נייד, ואני ממליץ בחום לכל אחד ואחת להשתתף במצווה החשובה הזו. אלו מצוות שחיכינו להן אלפיים שנה, וכדאי להזדרז ולחטוף אותן לפני שיעבור הקול העליון שיכריז שכבר אין בכך צורך.
אגב, השיטה של אורי מבוססת על בניית לוחות עץ המשמשים כתבניות יציקה. לתוך התבניות הללו הוא יוצק תערובת מלט ייחודית שאינה מכילה חצץ רגיל, שכן חצץ עשוי מאבנים שבורות הפסולות למזבח. כמו כן התערובת אינה מכילה ברזל כלל, אלא מורכבת ממלט, סיד, חול וחצץ כשר. הוא יוצר שכבה של מילוט, ובתוכה מטביע בזהירות אבנים חלקות ושלמות שאסף מבעוד מועד, כאלו שמעולם לא באו במגע עם ברזל. בדרך זו הוא בונה את המבנה שכבה אחר שכבה, עד שנוצרים בלוקים שלמים העשויים מאבנים. התוצאה הסופית נראית כמו לבנים גדולות שבתוכן משובצות האבנים השלמות.
ישנה סוגיה הלכתית הנידונה במכילתא האם המזבח צריך להיות עשוי מאבנים או מלבנים. למרות שגם לבנים כשרות בדיעבד, אורי מקפיד לעשות את המיטב ולדאוג שרוב המבנה יהיה מורכב מאבנים.
אציין סוגיה נוספת שנידונה בבית הדין לענייני המקדש: האם נדרשות אבנים חלקות לחלוטין שאין בהן אפילו פגימה קלה כחגירת ציפורן, או שמא מספיק שהאבנים יהיו כפי ברייתן הטבעית ובלבד שלא נפגמו בצורה מלאכותית? כלומר, אם אני מוציא אבן מים המלח ולא נגע בה ברזל מעולם אך היא אינה חלקה במאה אחוזים — האם היא כשרה למזבח או לא? זוהי מחלוקת ראשונים מובהקת. בתחילה הנחתי שלא קיימות במציאות אבנים חלקות לחלוטין, שהרי לכל אבן יש חריץ כלשהו. אך לאחר חיפושים מעמיקים התגלה שישנן אבנים, קטנות יחסית אומנם, שהן חלקות להפליא והציפורן אינה נתקעת בהן כלל. המזבח שמקים הרב אורי בנוי ממש מאבנים חלקות שכאלה, וזהו הישג כביר.
כאמור, הוא מקים מזבח קטן, בהתאם למספר שיטות הלכתיות. יש הסבורים שגודלו צריך להיות חמש אמות, אך הרב נבנצל פסק באוזניי שמספיק מזבח בגודל אמה על אמה ובגובה שלוש אמות. מידות אלו מספיקות למקום המערכה, לקרנות ולמסלול הליכתם של הכהנים. לעומת זאת שיטתו של הרב טיקוצ'ינסקי גורסת שהגודל המינימלי חייב להיות חמש אמות על חמש אמות. הבירור ההלכתי נוטה כנראה לפסיקתו של הרב נבנצל. שאלתי אותו מספר פעמים אם יש צורך בחמש אמות, והוא השיב בשלילה וקבע שאמה על אמה בגובה שלוש מספיקה, בתוספת מקום לקרנות ולהילוכם של הכהנים.
אגב, מי שמכיר את פועלו של הרב נבנצל יודע שכל חייו הוא מחפש דרכים לחדש את העבודה במקדש. זאת אף על פי שהוא אישית אינו תומך כרגע בעלייה להר הבית. הנימוק שלו הוא שהרב אלישיב לא תמך בכך, ולכן גם הוא נמנע. בכל אופן, חשוב לדעת שהרב נבנצל מקדיש את חייו להשתדלות סביב חידוש עבודת הקורבנות. במהלך תקופת הקורונה שוחחתי איתו על כך. הוא ציין במפורש שבתקופת ראשית ימי בית שני השלב הראשון היה בניית המזבח. לדבריו אין צורך להמתין לבוא המשיח לשם כך. אפשר קודם לבנות מזבח, כפי שנעשה בימי עזרא הסופר, ורק לאחר מכן להשלים את בניין המקדש. חשוב להפנים שזה אכן אפשרי. אינני יודע מה יקדם למה — האם המזבח ייבנה תחילה או שמא הכול יקום יחד, אך חובתנו היא לעשות השתדלות מרבית בכל הכיוונים, ככל שידינו מגעת.
מסתתים את הלב
פרויקט נוסף מקודם על ידי חבר יקר בשם זאב לייבלר. התהליך הזה נולד בדיוק ביום פטירתו של הרב קנייבסקי. ישבנו ולמדנו בספר "דרך חכמה" של הרב קנייבסקי, וזאב אמר לי: "כולם רוצים לבנות את בית המקדש ומתווכחים אם מותר או אסור לעלות להר הבית. אבל ישנם צעדים מעשיים שאפשר להתחיל בהם כבר עכשיו".
הוא הסביר שאבני המזבח נדרשות להיות אבנים חלקות שלא נגע בהן ברזל, אבל ישנן אבני הגזית המיועדות לבניין ההיכל והמקדש עצמו שאותן יש לסתת. למדנו שסיתות אבני המקדש חייב להיעשות על ידי יהודי ולא על ידי נוכרי, ועליו להיעשות "לשמה" — לשם מצוות בניין בית המקדש. הסיתות צריך להיעשות בעוד האבנים בחזקת חולין, כדי לא להקדיש אותן טרם זמנן.
בעקבות כך ביקרנו אצל הרב נבנצל, שכתב עבורנו הדרכה מעשית והציע נוסח תפילה מיוחד: "הנני מוכן ומזומן לסתת אבן זו חולין, לשם מצוות בניין בית המקדש". בצילומים שעלו ליוטיוב ניתן לראות את הרב נבנצל והרב מאזוז אוחזים בפטיש ובאזמל ומסתתים בפועל אבן המיועדת לבית המקדש. זוהי הזדמנות עבור כל אחד לומר: "אני מתחיל בפועל לסתת אבנים למקדש". הדבר מתאים גם למי שאינו עולה להר הבית.
לפני כשלוש שנים, ביום ירושלים וביום העצמאות, קיימנו פרויקט ברובע היהודי. קראנו לו "אבני לבבות" — סיתות אבן לבית המקדש, שמשמעותו גם סיתות הלב הפנימי. בתפילה שחיברנו נכתב: "תסיר ממני את לב האבן ותן לי לב בשר, ושנזכה להתאחד כאיש אחד בלב אחד". לדעתי זה יהיה רעיון מתוק ומיוחד שכל יהודי שחפץ להעניק מתנה להשם ייקח פטיש ואזמל, יסתת אבן חולין סמוך לביתו ויכריז על כוונתו לעשות זאת לשם מצוות בית המקדש. בכל פעם יוכל להכות באבן עוד מספר פעמים. הקדשת אבנים בצורה זו מעוררת שעשועים גדולים בשמיים. ישנו סיפור ידוע על רבי נחמן ויהודי שהקדיש שעות ארוכות להכנת כיסא מיוחד עבורו. כשהביא לו את הכיסא, אמר לו רבי נחמן: "כל כך הרבה חשבת עליי". כך גם הקדוש ברוך הוא יאמר: "כמה ילדיי חשבו עליי, ישבו וסיתתו עבורי אבנים".
פרויקט נוסף נועד לרתום את הציבור לעשייה מעשית ולא רק לדרשות תאורטיות. מדובר ביהודי יקר וגיבור חיל בשם בניהו דיין צדק, שהוא נגר במקצועו. הוא החליט לא להמתין בחיבוק ידיים ואמר לעצמו שאם זה המקצוע שלו, הוא יתחיל לבנות. הוא התחיל להכין בנגרייה שלו חלקים למקדש. מי שיראה את העבודה שלו יידהם מהרצינות ומההשקעה. הוא כבר סיים להכין את השערים המיועדים להיכל ואת קורות ארזי הלבנון. הוא למד את כל המידות וההלכות לפרטי פרטים, ויצר את העיטורים הנדרשים, כולל דקלים, כרובים וכל שאר הפיתוחים שצריכים לעטר את המבנה.
בנוסף ליוזמות הללו, ישיבת הר הבית עוסקת בהתמדה בתורה ובתפילה בהר. עשייה זו מהווה למעשה את הפן הרוחני של הבניין. ידוע שהרבי מלובביץ' חזר ואמר שוב ושוב שחובה ללמוד את ענייני הבית, שכן הלימוד עצמו מהווה פעולה של בנייה. אבל יש דיבור של הרב קוק בהקדמה ל"משפט כהן", שבו הוא קובע: "ברית כרותה שהלימוד בענייני המקדש וקודשיו יביאנו לידי מעשה". הלימוד עצמו אמנם חשוב מאוד, אבל הוא חייב להיות מכוון לעשייה מעשית ולא להישאר ברמה התיאורטית.
יש ספר חשוב ויקר בשם "זמרת הארץ", שחיבר רבי נחמן מטשערין, תלמידו של רבי נתן מברסלב. זהו ספר חובה. מובא שם סוד עמוק בשם רבי אברהם בן רבי נחמן, המסביר שנשמותיהם של משה רבנו ורבי נחמן נכנסו לארץ ישראל לאחר הסתלקותם וקבעו את מקומן בקודש הקודשים. זו הסיבה שאני משתדל להיות בהר הבית בראש השנה. הנסיעה לאומן היא טובה וחשובה, אך מקום נשמתו העיקרי של הצדיק הוא בירושלים, בקודש הקודשים.
בספר "זמרת הארץ" נכתב שעלינו לבוא לירושלים כדי לקבץ את כל האבדות שאבדו לנו. כשאנו מחברים זאת למעשייה על בן המלך ובן השפחה, אנחנו מגיעים לסצנת הסיום שבה בן המלך האמיתי רואה כיסא שבראשו חסרה שושנה, "רייזל". הוא מבין שאותה שושנה חסרה מונחת למטה בתוך הכיסא, ושהפתרון טמון בהרמתה מן התחתית והשבתה אל ראש הכיסא.
שאלתי את עצמי: מהו אותו כיסא? רבי נחמן מטשערין מסביר בפשטות שהכיסא הוא ירושלים, בחינת "כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ". כלומר, השושנה המסמלת את כנסת ישראל אמורה לפאר את ראש הכיסא בהר הבית, מעל לעולם הבריאה המסמל את הכיסא. במקום זאת היא נמצאת כיום למטה, בכותל, בעוד בן השפחה תופס את המקום למעלה. ברגע שנשכיל להרים את השכינה למקומה הראוי, המלכה והמלך ישובו להיכל. אז כולם יוכלו לנגן את הניגון הראוי להם, כפי שמתואר בחזון ישעיהו, ונוכל להביא שלום אמיתי לעולם. זהו המפתח — להחזיר את השושנה לראש הכיסא ולסדר את הארמון מחדש. אז גם השמאלני וגם הימני יבינו שיש לנו ייעוד וסיבה לחיות. הצעירים יעזבו את השתייה ואת הדיסקוטקים ויגיעו לעלייה לרגל האמיתית במקדש.
מדיטציה של בית מקדש
איך מוודאים שהריצה למקדש לא תהיה כמו קטר שרץ קדימה כשהרכבת לא מחוברת אליו?…
מי ששירת בצבא מכיר את התפקיד של רץ קשר. רץ קשר חייב להיות בתנועה מתמדת — פעם הוא רץ קדימה ופעם הוא שב לאחור. עלינו לאמץ תנועה כפולה דומה. מצד אחד להתקדם במלוא המרץ לקראת בניין בית המקדש, ומצד שני לרוץ לאחור כדי לאסוף ולחבר את כל חלקי עם ישראל. אי אפשר להסתפק רק בריצה קדימה; חובה עלינו לשלב את שתי התנועות הללו יחד. אני עצמי חי ופועל כל הזמן בתוך המטוטלת הזו.
אחרי החתונה והשירות הצבאי עברנו להתגורר בתל אביב והקמנו שם גרעין תורני. חיינו שם חמש שנים והפעלנו במרכז רחוב שינקין קהילה ברסלברית שנקראה "שיר חדש", הידועה גם כ"הינדיק". נהגנו לקיים קבלת שבת כבר בשעות הצהריים, משום שהופתענו לגלות שבכניסת השבת הרחוב מתרוקן, אבל בשעה שתיים בצהריים שינקין המה מעשרות אלפי אנשים. היינו יוצאים למרפסת עם גיטרות, ויחיא ז"ל היה שר בניגונים הנפלאים שלו את "שלום עליכם מלאכי השרת". קבלת השבת שלנו הדהדה על פני הרחוב כולו. יכולת ממש לחוש איך מלאכי השרת יורדים על רחוב שינקין. הצבנו שם מגן דוד ענק עם הכיתוב "טוב השם לכל", תמונה של בית המקדש ושלטים של "ואהבת לרעך כמוך" ו"נ נח". ככה, באמצע שינקין ההומה, הפך המקום למרכז שוקק של קדושה.
היינו שם חמש שנים, ותמיד שאלתי את עצמי: לאן אני בעצם רוצה למשוך את כל הנשמות האלה שמסתובבות ברחוב? לאיזה יעד? למדתי אצל הרב בלייכר, שנהג ללמד אותנו את "מאמר הדור" של הרב קוק. הרב קוק חוזר ומדגיש שם שהדור שלנו הוא דור גדול, וסיבת עזיבת היהדות נעוצה בכך שאנחנו מציעים לו תורה קטנה. ברגע שנציע תורה שמתאימה למרחבים העצומים של הנשמה שלו, הוא מיד יתחבר.
כשישבנו בשינקין שאלתי את עצמי לאן לכוון את החבר'ה האלה. נכון, יש את רבי נחמן ואת הנסיעה לאומן, ואלו אכן קרשי הצלה חיוניים. אבל מהו החזון הסופי שלנו? לאן אנחנו שואפים להגיע בסוף הדרך? אני זוכר שהיינו יושבים על הרצפה מתחת לשולחן ה"הינדיק" ועושים סוג של מדיטציה משולבת בתנועות יוגה. היינו עוצמים עיניים ומדמיינים שאנחנו יוצאים מתל אביב, צועדים רגלית לכיוון ירושלים, טובלים בדרך במקווה טהרה ורואים מרחוק את הר הבית ואת בית המקדש.
בדמיון המודרך התקרבנו ונכנסנו פנימה. עדיין ללא פרה אדומה, אך ראינו בעיני רוחנו את המנורה הטהורה וביקשנו שהשם ימשיך חכמה לעם ישראל. הבטנו בשולחן לחם הפנים וביקשנו שפע וכלכלה, ומול מזבח הקטורת ביקשנו שמחה, אחדות וריח טוב בנשמות. חזינו בכרובים שפניהם איש אל אחיו, וראינו את כנסת ישראל עומדת לפני השם ומבקשת רחמים וחסדים.
כך, בלב ליבה של תל אביב, קיימנו מדיטציה רוחנית של בית המקדש. לאחר מכן היית פוקח את העיניים וקולט שאתה נמצא באמצע רחוב שינקין. אבל בזכות אותו דמיון מודרך הצלחנו לגעת בקדושת המקדש. הפלא הגדול הוא שמה שדמיינו הפך בהמשך למציאות. ארגנו מסע עלייה לרגל, והלכנו ברגל במשך שלושה ימים משינקין ועד להר הבית בירושלים. צעדנו יחד עם קבוצה של כעשרה חבר'ה צעירים, וכל מי שהשתתף במסע הזה חזר בתשובה.
אתה חושב שהמסע עצמו היה מה שהשפיע עליהם?
אני מאמין שהכוח של ירושלים עשה את שלו. כשעמדתי במרפסת בשינקין ושאלתי את עצמי אילו מסרים יכולים לעורר הרהורי תשובה, תלינו את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" ואת "טוב השם לכל" בתוך מגן דוד. אז נזכרתי בפסוק מספר יחזקאל: "הוֹדַע אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת תּוֹרַת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם". עצם ההתבוננות בתבנית הבית מעוררת את הלבבות לתשובה.
מה שאני מנסה לומר כאן הוא אולי מעט חדשני, אבל ברוך השם, בגילי, 52, צברתי מספיק פז"ם שכלל מגורים בשינקין לצד נוכחות קבועה בהר הבית. אני מכיר היטב את הקצוות השונים של החברה הישראלית, והגעתי למסקנה ברורה שהרפואה האמיתית לנשמות של תל אביב טמונה בירושלים, בחזון הגדול של העלייה לרגל.
צעקת הנשמות בבומבומלה
מה אתה רואה על הנשמות בתל אביב?
אמחיש זאת באמצעות סיפור קטן. כשהיינו חיילים קרביים, אבל עם רוח של ג'ובניקים, נהגנו לנסוע לפסטיבל שנקרא אז "בומבומלה". זה היה פסטיבל עצום שהתקיים בחוף ניצנים מיד אחרי ליל הסדר. ברוך השם שהתופעה הזו חלפה מהעולם. היו אז בישראל שלושה פסטיבלים מרכזיים במשך השנה: 'בומבומלה' בפסח, 'שנטיפי' בשבועות ו'בראשית' בסוכות. הגענו לבומבומלה ופגשנו שם חבר'ה מקהילת קרליבך שהקימו "כפר תפילה" ענק בלב הפסטיבל. הסתובבנו בתוך הקהל, חילקנו לאנשים מצות, הסתובבנו שם עם ספר התורה והזמנו את אלפי החוגגים להצטרף לקבלת שבת על חוף הים.
התאספו שם מאות, אולי אלפים, של צעירים. ערכנו קבלת שבת סביב שולחן מאולתר. שרנו "אנא בכוח", ואני זוכר במיוחד את הרגע שבו שרנו את "שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ, יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת" בניגון המוכר של ר' שלמה קרליבך. כולם שם שאגו יחד "אבא!". הזעקה הזו הבהירה לי לפתע את עומק המילים. תהיתי לעצמי: אם השם הוא "יודע תעלומות", לשם מה הוא צריך לשמוע את צעקתנו? הרי צעקה היא דבר שנשמע למרחוק, מדוע נדרשת ידיעת תעלומות?
ואז נפל לי האסימון. אתה מסתכל על הצעירים האלה בבומבומלה, וקולט מה הנשמות שלהם באמת צועקות. הן פונות להשם ואומרות: "יודע תעלומות, תקשיב לצעקה הפנימית שלנו, לא למה שאנחנו משדרים או עושים כלפי חוץ. תקשיב לפנימיות שלנו".
ואז הבחנתי בפרט שולי לכאורה, אבל כזה שעשה לי סדר מוחלט בראש. מצאתי שם סידור באנגלית שעליו התנוסס הכיתוב "For the Three Festivals" – לשלושת הפסטיבלים… בתמימותי התפעלתי מההשקעה של החבר'ה מקרליבך שהדפיסו הוצאה מיוחדת של סידור המיועד במיוחד לשלושת הפסטיבלים. אבל אז נפל לי האסימון. זה לא סתם פסטיבל. זה סידור לשלוש רגלים — הפסטיבל האמיתי.
הבנתי שהבומבומלה הזו היא בעצם התגשמות הפסוק "תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת". הפסטיבל הזה הוא בעצם ביטוי לעלייה לרגל נפולה. הנשמות הללו צמאות לעלייה לרגל האמיתית, הן מחפשות את החוויה שבה כולם מתאספים סביב האש עם קורבן הפסח, לצד שירה, ריקודים, שמחה, קטורת הסמים ורוממות הנשמה.
מכיוון שאין להן את כל אלה, הן פונות לתחליפים והולכות לבומבומלה. הן מחפשות את ה־Three Festivals החילוני במקום את שלוש הרגלים האמיתיים. ההבנה הזו עשתה לי כזו בהירות במוח ובנשמה. בעצם כל המשבר של הנשמות נובע מכך שאין לנו את העלייה לרגל, ולכן הן מחפשות את הפורקן בבומבומלה.
וזה מתחבר גם לנובה?
בדיוק. אנחנו חייבים להכות על חטא שלא הקמנו כפר תפילה גם בנובה.
אני רוצה לחבר את הדברים לסיפור המעשייה על בן המלך ובן השפחה שהתחלפו, מתוך סיפורי מעשיות. רבי נחמן מציג שם את לימוד הזכות העצום ביותר על עם ישראל. הוא מתאר כיצד בן המלך האמיתי, לאחר שגורש בחינם מן הארמון, הידרדר לבית המרזח ולמקומות השפלים ביותר. רבי נחמן מסביר שבן המלך בחר ללכת בשרירות ליבו רק בגלל תחושת הגירוש הלא מוצדק.
זהו לימוד זכות כביר, כי משמעותו היא שהנשמות של עם ישראל הן נשמות של בני מלכים. מכיוון שגורשנו מהארמון ואין לנו חיבור למקדש ולחזון אחרית הימים של השלום העולמי, נפלנו לתחליפים זולים. וזה בדיוק הפירוש של "תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ". לא שהדור אינו ראוי למקדש, אלא שבהיעדר הארמון הנשמות נופלות.
הרגשתי זאת היטב בשינקין. אנשים שם היו שואלים אותי מדוע הרבנים לא בונים את בית המקדש. כשהייתי עונה שהרבנים טוענים שהעם עדיין אינו בדרגה המתאימה, הם היו מבקשים שאמסור לרבנים שהם דווקא רוצים מאוד ושיזדרזו, לפני שיהיה מאוחר מדי ולא יישאר עם מי לדבר. סטודנט אחד אמר לי: "תגיד להם להזדרז, אנחנו רק מתדרדרים".
דברים שרואים משם
ומשינקין חזרתם לגבעות?
התחלנו בשינקין בתקופת ההתנתקות, משם עברנו לחוות גלעד לעשור, לאחר מכן פעלנו למען הפצת תורה בהוד השרון, ברעננה וברמת השרון, היכן שזכיתי להיות רב בית ספר לשנה. וכעת, בחלוף עשור נוסף, חזרנו לחוות גלעד. הגענו לשם בדיוק שלושה שבועות לפני השריפה.
מה מיוחד בעיניך בשילוב בין הפעילות בערים לבין ההתיישבות בגבעות ובחוות?
דברים שרואים משם לא רואים מכאן, ולהפך. אלו שתי משימות משלימות שעלינו להתגייס אליהן במלוא העוצמה. מצד אחד, הגבעות רוחשות חיים. רק סביב חוות גלעד הוקמו לאחרונה כשמונה נקודות חדשות, בעיקר בעקבות הרצח של בניהו מלט הי"ד. מדובר בחבר'ה שהם אלופים של ממש. בניהו היה גיבור חיל שהגה תוכנית אסטרטגית ליישוב החלקים הריקים, ואני קורא לכל מי שיכול לבוא ולהתנדב בשמירות הלילה ולסייע בציוד ובחיזוק רוחני. זה צד אחד — לחזק את החוות. חבר'ה מאזור המרכז, וכן מהיישובים הוותיקים, יכולים להקדיש ערב בשבוע כדי לשמור ולערוך שם כולל חצות.
מנגד, אסור לנו להזניח את החיבור לעם ישראל כולו. צריך לקיים מעגלי שיח ואחדות. לפני שעזבתי את רעננה תלינו שלטים שקראו "דבר עם אבא" ו"עם אחד, דעות שונות". אנו מחויבים לשמור על האיזון הזה — להמשיך להתחבר לכל יהודי מתוך ההבנה שכולם בני מלכים, אבני קודש ויהלומים יקרים. מכל אחד ניתן ללמוד משהו. עלינו לעורר את "בן המלך" משנתו, להזכיר לו את חזון המקדש, ובמקביל להיות ה"כתר" שממשיך לדחוף קדימה, לחזק מאחזים ולפעול לבניין הבית.
זה לא גבוה מדי עבור מי שעדיין לא יודע יהדות בסיסית?
רבי נחמן מסביר שהחולה הכי קשה זקוק לרופא הכי גדול ולתרופה הכי חזקה. דווקא מי שנמצא הכי נמוך זקוק לחזון הכי מרומם. כשאתה רחוק ואתה יורה חץ של געגוע, אתה מגיע היישר אל בית המקדש. אדם שמכיר מקרוב את רפש החטאים והביוב הרוחני מבין טוב מכולם את הצורך בהיטהרות ובקורבן חטאת שישחרר אותו מהחלק הבהמי שדבק בו. הוא משתוקק לנשום ולשמוע את שירת הלויים.
כינור לב
אבא שלי היקר, שהוא רופא, פיתח שיטת ריפוי מיוחדת בשם "כינור לב", המבוססת על הרפואה של דוד המלך — מה שרבי נחמן כינה "עשרה מיני נגינה" ו"עשרה מיני דפיקין". מדובר בפיתוח שמסייע מאוד במצבי חרדה ופוסט־טראומה. המכשיר מתרגם את קצב פעימות הדופק לניגון מוזיקלי. האדם שומע את פעימות ליבו כמוזיקה, מה שמאפשר לו להעביר את המוח ממצב של סטרס וחירום למצב של רוגע ואיזון.
אם נמשיל זאת לעבודת המקדש — הקורבנות נועדו לשחרר אותנו מהמצב ההישרדותי והבהמי. ואז, כשאתה שומע את שירת הלויים, אתה מצליח לחזור ולהקשיב לנשמה הפנימית שלך, ולא רק לדחפים החייתיים והאימפולסיביים.
כלומר, המוח שליט על הלב?
אני לא אוהב את המילה "שליט". המוח מוביל, שוקל ומקשיב לפנימיות הלב, לא רק להישרדות שלו. המכשיר הזה, שמשקף את הרפואה שבה ריפא דוד את שאול, הוא פלא של ממש ורלוונטי מאוד לתקופה שלנו. הוא יכול לסייע המון לחיילים שחזרו מהמלחמה ולכל מי שסובל מטראומה. הוא הופך "לב אבן" ל"לב בשר", ומאפשר לך להתחבר לייעוד ולניגון הפנימי של נשמתך.
בדיוק כפי שה"כינור לב" פועל ברמת הפרט, כך בית המקדש מרפא את הלב של העולם כולו. אבן השתייה היא הלב של העולם. כאשר הלב הזה יחזור לפעום באופן תקין, נשתחרר מלב האבן שגורם למחלוקות ולשנאת חינם. אז נקבל את הניגון של "עשו כולם הניגון הראוי להם", נשמע את שירת הלויים ונזכה להשראת שכינה שבה האבא והאמא יחזרו הביתה ואיתם גם הילדים.
יהי רצון שהשם ייתן לכל אחד ואחת מאיתנו את העצה הנכונה מה עליו לעשות כדי שהמלך יחזור הביתה, שהילדים יחזרו הביתה, ושאמא שכינה תחזור גם היא. אנו מתפללים שאותן אבני קודש שהשתפכו בראש כל חוצות ישובו למקומן הטבעי, ושבן המלך שחשב שהוא תרנגול הודו יתפכח וישוב לעבודה הגדולה כבן מלכים.
