אם תנסו לקחת חפץ מילד קטן, סביר להניח שהוא יבכה. החפץ הזה הוא כרגע חלק מעולמו הפנימי, ולקיחתו כמוה כלקיחת משהו פנימי מתוכו. כמה יבכה? זה תלוי. אם החפץ לא כל כך יקר לליבו, הוא יבכה עד לרגע מסוים שממנו והלאה ירפה ויפנה את תשומת לבו לדבר אחר. אולם אם החפץ אכן יקר לו, הוא לא יחדל מלבכות. הוא מבכה את לכתו של החפץ, וכל עוד הוא בוכה עליו – זה סימן שהחפץ עדיין חי בדמיונו, הוא חלק מעולמו הפנימי, הוא עדיין זוכר אותו ומקנה לו משמעות בתוכו.
זה ההבדל בין בכי הנובע ממקום אמיתי לבכי סתמי. בעוד הראשון מתמשך לו וגורר עמו אנחות, הרי שבכי סתמי מסתיים לו הרבה יותר מהר. הבכי הוא תוצאה של חוסר אונים, של אי יכולת להכיל את המציאות הקשה, של ניתוק כפוי מהמציאות הרצויה. וכגודל הצורך וההזדקקות לדבר מסוים, כך גם גודל הבכי ומידת הימשכותו בעקבות היעדרותו.
כשאנו בוכים על חורבן בית המקדש, אנו מוכיחים שאנו עדיין רוצים בו, כמו אותו ילד שעדיין רואה בעיני רוחו את החפץ שנלקח ממנו, שעדיין כואב ללא הפוגה את רגע החורבן כשנלקח ממנו, ושעדיין רוצה וכָּמֵהַ לחזרתו.
מי שבוכה – לא כבה. זה בכי שעל אף היותו כואב ומקשה – יש בו גם משהו מרפה ומרפא. משהו שנוסך תקווה. לצורך זה אני נעזר בדמיון שלי – אני ממשיך לתת מקום בתודעה שלי למה שהיה ואיננו עוד, וזה עוזר לי לחיות מתוך תקווה. לא להיות כבה אלא קווה, כי רק מי שממאן להינחם זוכה לשמוע את הבקשה "מנעי קולך מבכי", ואת ההבטחה: "כי יש שכר לפעולתך". הוא מקווה שעוד יבוא היום והציפייה תתממש.
מה באמת תפקידו של הבכי?
כשאדם בוכה, אין לו מילים. הוא לא מסוגל לדבר ורק מייבב, גונח ונאנח מעוצמת חוויית הרגש הפנימי.
המילים מגיעות ממחשבה סדורה וצרופה, מהשכל, מניתוק מסוים מהמציאות הכואבת. אבל ככל שמרבים בשימוש בשכל – גדלה גם אי הבהירות המחשבתית. כי השכל, כפי טבעו, עסוק בחקירה, וככזה הוא מעמיד בסימן שאלה כל תובנה, גם כזו שרק לפני רגע העלה. כך שעיסוק מרובה בו יכול בקלות 'לזכות' אותנו בבלבול ובתחושת ספק.
גם העיניים לא תמיד עסוקות בראייה בהירה של המציאות, משום שהן עובדות ומעבדות בדיעבד את מה שהשכל כבר קבע מלכתחילה, וכעת מסתכם כל תפקידן רק ב'לראות' במציאות את ההוכחות לסברותיו של השכל, כך שהבלבול מקבל אישור מהן וחוסר הבהירות מתגלה ביתר עוז.
בשעת הבכי, לעומת זאת, העיניים כבר לא רואות. הן דומעות, והראייה הופכת מעורפלת יותר. גם הפנים שלי מתכווצות, כסמל לכך שהפנימיות שלי מתכנסת בתוכה. הטשטוש, שבא כתוצאה מחוסר הבהירות המחשבתית, נעשה כעת גדול יותר גם מבחינה פיזית, כך שנותרנו עם בכי לבדו, ללא שכל, ללא מילים, וללא ראייה מזוככת. אבל רק בכי כזה, שבא ממקום פנימי, עמוק וכואב, בלי הסברים, מתוך תחושה של ביטול, של אי שימוש בשכל, ומתוך תחושה שאני לא מבין ולא יודע כלום ואין לי הסברים באמתחתי, וכל מה שנותר לי לעשות זה רק לשבת ולבכות – רק בכי כזה יכול להביא לשינוי המיוחל.
רק לאחר הבכי הזה ישנה בהירות מחשבתית אמיתית. אני מתחיל להבין דברים, לנסח דברים מתוך רמת מושכלות גבוהה יותר. אני מתחיל לראות דברים אחרת. הבהירות השכלית מאפשרת לי כרגע גם ראייה בהירה יותר.
זהו תהליך מיסטי ומטאפיזי המלווה כל אדם שיוצא מן השכול והאבל אל העולם. לאחר שבעה ימים של בכי מתמשך – שום דבר כבר לא נראה אותו הדבר. כל זאת, הודות לניתוק שאפשר לי הבכי שבזכותו נוצרו תיקון מחשבתי, בהירות שכלית וראייה מחודשת, והתאפשר לי לראות אמת פנימית יותר.
בזכות הדמעות נשטפה המציאות הקודמת, וכרגע המציאות נקייה ובהירה יותר, כי אם אתה בוכה – אתה לעולם לא כבה.
למה חשוב לתת מקום לרגש?
מה שמביא אותנו לידי ביצוע פעולה או הימנעות מפעולה מסוימת אינו השכל גרידא, כמו שמקובל לחשוב לאור הביטוי "סוף מעשה במחשבה תחילה". אמנם מהמוח החושב יוצאות כלל הפקודות, אך יחד עם זאת חשוב להבין כי בין השכל להתנהגות ישנו המנגנון הרגשי, המספק מעין אישור לשכל לפעול כפי שהוא מבין וחושב, ואז הוא מייצר דחף רגשי אצל האדם כדי שיבצע את הפעולה.
למשל: אם אדם עומד כרגע בתור לבנק, כשלפניו משתרך תור של ממתינים, השכל יאמר לו: "אם תמשיך לעמוד כך, אתה עלול לאחר לפגישה". זו אמת, אבל אמת שזקוקה לדחף רגשי כדי שתיווצר פעולה שתסייע לשנות את המצב הקיים. לכן מתעורר בו רגש של לחץ, עצבים וחוסר סבלנות. הרגש הזה הוא כבר קטליזטור שגורם לאדם לפעול כדי לצמצם את זמן ההמתנה שלו עד כמה שניתן. יתכן שיבקש שיפנו לו את התור, יתכן שיוותר ויבוא ביום אחר… כלומר ישנה חוליה המקשרת בין השכל להתנהגות, שלא ניתן להתעלם ממנה.
בחיי היומיום ישנן אינספור סיטואציות שבהן הרגש עולה. לרוב אנו לא מודעים לכך, וממשיכים ישר אל שלב הפעולה. אולם כאשר נותנים מקום לרגש, במיוחד לרגשות השליליים, באמצעות הבכי – זה משחרר ומרפא.
רגשות שליליים אלו והבכי שמתפרץ בעקבותיהם הם תוצר של ראייה לא מושכלת מספיק של המציאות. הם באים כתוצאה מכך שהתבוננתי במבט חיצוני על המתרחש, ומתוך כך נתתי גם מקום יותר מדי מקום ל'רע', והתפעלתי ממנו. הרגש החיצוני הזה מגיע בעקבות תפיסת המציאות כ'משברית'.
אם כואבים את הרגש ונותנים לו מקום – הוא נעלם ומגלה לנו מה הוא בעצם כיסה, מה יש מתחתיו, ולכן – כאמור – יש בהירות מחשבתית גדולה יותר לאחר הבכי, יש תפיסה נכונה יותר של המציאות ויש הבנה שהמשבר הוא מבשר, שהחורבן הוא חור-בן, מעין חור שחור שדרכו יבנה הבניין, חלל שדרכו יחזור הבן אל אביו. ישנה הבנה שמה שהיה כאן הוא בבחינת "סותר על מנת לבנות", בבחינת "והראנו בבניינו ושמחנו בתיקונו" – אפשר לאחר הבכי להסתכל בראייה ברורה הרבה יותר. לאחר שה'לא ברור' כבר נשטף מעינינו ניתן כבר לחזות (חזיון הוא רמה גבוהה יותר של ראייה) בבניין, ממש כבר לראות אותו.
לצד עצם הראייה, ישנה גם שמחה שהתעוררה כחלק מתהליך התיקון של הראייה. התודעה כבר מבוררת יותר, וניתן לראות ממש את מה שעדיין לא התהווה במציאות בעיני רוחנו, כי העין כבר רואה ממקום הרבה יותר גבוה.
ואם כל מה שאתה צריך רק עוד דמעה אחת –
בבקשה, ממש בבקשה, קח את שלי!
