הולך לו אדם בדרך ולפתע מוצא אבדה, כך מספרת הפרשה, ובעצם מפנה את תשומת לבנו לאבדה אחרת, פנימית יותר, אומר רבי נתן. האבדה הכי בסיסית שאיבדנו בחיים, זוהי אבדת הנפש שלנו.
משהו נעלם לנו בקשר שלנו אל עצמנו, בחיבור שלנו עם הנשמה. אולי זה הרגע של הלידה, רגע מכונן שבו לראשונה חווינו אבדה. חז"ל מתארים את העובר השרוי ברחם אימו, כשרוי בתוך גן עדן. חכמה וטובה מקיפים אותו, וכולו עטוף הארה. "וְאֵין לְךָ יָמִים שֶׁאָדָם שָׁרוּי בְּטוֹבָה יוֹתֵר מֵאוֹתָן הַיָּמִים".
אבל ברגע שהוא מגיח לאוויר העולם, הכל נעלם. כל גן העדן הזה אובד לו, מלאך סוטר לו על פיו, והכל נשכח.
לאותה חוויה ננסה כל חיינו לחזור, לאותו זיכרון קדום נתגעגע כל הימים, בלי שנדע אפילו למה.
נתבונן בתיאור המופלא המובא בדברי חז"ל. בעת שהעובר ברחם, "פִּיו סָתוּם וְטַבּוּרוֹ פָּתוּחַ". בעת שהיינו ברחם, החיבור היה דרך הטבור, דרך הבטן. הקשר שלנו לעולם היה מתוך המקומות הכי פנימיים בתוכנו, מהרגש, מהאינטואיציה, מתחושות הבטן.
אבל כשיצאנו משהו התהפך, "נִפְתַּח הַסָּתוּם, וְנִסְתַּם הַפָּתוּחַ". החיבור הטבעי אל הרגש הפנימי נחסם. ובמקומו נפתח הפה, נפתח הדיבור. נפתח כל מה שלא קשור אל הבטן, אלא אל הראש.
זו כבר לא תחושה עמומה מהבטן, זו כבר לא חוויה שאין לה מילים, שהיא חזקה יותר ממילים. התחושות המעורפלות, אך העוצמתיות נעלמו, ואת מקומן תופשים מילים, דיבורים ברורים, שיודעים ומגדירים, ומחלקים את העולם. מציאות שמנסה לעשות סדר, על חשבון ביטוי ראשוני יותר, קמאי, של שלל רגשות סותרים ומנוגדים. של עולם פנימי עשיר, המלא תנועה ושינויים.
לחיות בחוויית חיבור מהטבור ולחיות בחוויית חיבור מהפה, אלו שני עולמות הפוכים.
החיבור אל העולם דרך הטבור מתואר במלוא הבהירות והצלילות, "וְצוֹפֶה וּמַבִּיט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ".
ולעומתו, החיבור דרך הפה שנפתח ומנסה לסדר את העולם, לעיתים מעייף, מייגע, ומחשיך את עינינו.
איך להיות מחוברים דרך הטבור שכחנו, איבדנו.
חודש אלול, חודש של חיפוש אבדות, אולי מאפשר לנו ללכת עם אותו נר שהיה מונח מעל ראשו של העובר שהיינו. ועם הנר הזה לחפש אבדות, לבקש נשמה. "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כׇּל חַדְרֵי בָטֶן".
