קראתי סיפור נפלא: הזמינו את ימימה מדי פעם לבוא לטיפול נמרץ כדי להתפלל על אנשים שהיו חולים קשה ומאושפזים שם. היא ישבה ליד מיטתם והתפללה לריפוי עבורם. חלק מהריפוי, לדבריה, היה להביא לאנשים האלה טעם של משהו שהם אוהבים. היה שם חולה אחד שאהב דובדבנים, אז ימימה הביאה לו דובדבנים וביקשה ממנו שישאיר אחד גם בשבילה. למה? כי "כל אחד צריך לתת לכל אחד" (ימימה). כלומר: כל אחד במערכת החיים הזאת יכול לתת משהו למישהו אחר. גם אם הוא במיטת טיפול נמרץ, הוא יכול להשאיר דובדבן אחד עבור מישהו אחר. ימימה לא החריגה אותו מהחיים, אלא החזירה אותו להיות גם אדם נותן, כי זה חלק מהריפוי. אפילו בטיפול נמרץ היא התייחסה אליו בבריאות אמיתית.
הזכות להתקיים
כשאנחנו ילדים, הקיום שלנו תלוי בהורים ובמבוגרים שסביבנו. אנחנו לא יודעים שיש לנו קיום מִשל עצמנו. את כל מה שאנחנו צריכים אנחנו מקבלים: מזון, בגד ללבוש, קורת גג, וגם הזנה נפשית ורוחנית, חום לב, הקשבה, חיבוק, לימוד איך מתנהלים בעולם. אנחנו מקבלים הכל. אם קורה לנו משהו, אנחנו מסתכלים על פניו של ההורה שלנו כדי לדעת איך להגיב לְמה שקורה. הרבה פעמים אפשר לראות ילד נופל ומיד קם, אבל כשהוא רואה את הבעת פניו הנבהלת של ההורה – רק אז הוא נעצר ומתחיל לבכות. הקיום שלנו תלותי ומבקש אישור כל הזמן. אנחנו רק מקבלים, ולא יודעים שיש לנו גם מה לתת.
העניין הוא שאנחנו כבר לא ילדים. גדלנו, התבגרנו. ופעמים רבות נשארים לנו שטחים שלמים בנפש שעדיין מתנהלים באותה צורה יַלדית, שמבקשת את החסר לה מבחוץ, ומצפה לאישור חיצוני מתמיד. וזו התנהלות לא רלוונטית לאנשים בוגרים. התנהלות שאנחנו עושים עליה עבודה פנימית יום-יום כדי לגדול, כדי להבין שיש לנו מה לתת בעולם ולא רק לקבל. יש לנו שותפות במעשה הבריאה, יש לנו כוח. גם אדם בטיפול נמרץ, לא עלינו, הוא אדם בוגר שיכול לתת, לחשוב על האחר, להשאיר לו דובדבן אחד. ככל שאנחנו מזהים עוד ועוד מקומות שבהם אנחנו מתנהלים כמו ילדים תלותיים, ומְהַפכים אותם להתנהלות בוגרת, עם אמון פנימי בקיום שלנו ועם ידיעה שיש לנו מה לתת גם כשאנחנו באמת מרגישים בקרשים – זהו תיקון עמוק לנו, לסביבתנו ולעולם כולו.
ויש זמנים שאנחנו בקרשים, בהחלט. התקופה הזו, במובן מסוים, מורידה ומרוממת אותנו בו זמנית. כל אחד מוצא לעצמו הבנה חדשה בעצירה שקיבלנו, ועם זאת – משהו יסודי נעצר עבור כל אחד. השאלה היא אם אנחנו מסתכלים על עצמנו כקורבנות של הסיטואציה, או, עם כל הקשיים שעולים, מגלים את הדובדבן האחד הקטן שיש לנו לתת. הקורבנוּת היא מקום יַלדי שבו אנחנו משייכים את כל הכוח למישהו מבחוץ, ומרגישים שמישהו אחר מנהל אותנו. אין לנו כוח, אין לנו אמירה. הגדילה היא לבחור משהו אחד קטן שנוכל להשפיע בו. מילה, שתיים, לא יותר מזה. שם נולדת בנו תנועה חדשה.
פארו עלי ופארי עליו
הנושא של הקורבנות לעומת השפעה עולה גם בעבודת ה'. אנחנו לא קובעים בעולם הזה, ולפעמים ההבנה הזו מציבה אותנו במקום חסר אונים, בבחינת "מה אתה רוצה ממני?". לפני כמה שנים אמרה לי מישהי: "את אדם מפואר, והאלוקים שלך צריך להיות מפואר לפחות כמוך, אם לא יותר". אני הולכת עם האמירה הזו הרבה, היא חידשה לי מדרגה באמונה. מדרגה לא מתקרבנת מולו, לא שרירותית וקטנונית, אלא מדרגה של כבוד, פאר ושותפות אמיתית. ה' מבקש לשמוע מאיתנו מה תהיה התנועה הבאה. מה אנחנו רוצים לעשות, להיות. מבקש שנשפיע עליו, שניתן לו לתת לנו.
ואולי הדימוי הטוב ביותר שעולה לי לפאר ולכבוד האלו הוא סצנה שריגשה אותי במיוחד, שבה מופיע האדמו"ר מפיטסבורג, הרב מרדכי בער לייפר זצ"ל, שנפטר בחודש האחרון מהקורונה (מתוך הסדרה "מלכויות של מטה"). הרבי הגיע לקביעת מזוזה בדירה חדשה של אחד מחסידיו, והתיישב וחילק לכל מי שהיה שם עוגה לברכת מזונות. הבן הקטן של אותו חסיד עמד ליד הרבי והושיט את היד, כמו שילדים מושיטים יד לקבל עוגה טעימה. אביו של הילד הסיט את ידו משום הנימוס, אבל הילד, כמו ילד, הושיט שוב. ואז הרבי, בעדינות כל כך מרגשת, החזיק ביד אחת את ידו של הילד, כמו אומר לו: אתה רצוי והושטת היד שלך רצויה ומכובדת, ובידו השניה הניח בידו את העוגה. פארו על הילד, ופאר הילד עליו. כבוד לבקשתו של הילד, כבוד לקיומו, לרצונו, ומילוי משאלתו בעדינות רבה כל כך. אני בטוחה שהילד הרגיש חשוב ומפואר בסיטואציה הזו, הרגיש שיש לו השפעה ומקום. והחי יתן אל ליבו.
